סטפניה וילצ'סקה

(1886 – 5 לאוגוסט 1942)

בצעירותה עבדה בגן ילדים כגננת ונפשה נקשרה בנפש הפעוט.
אחר כך למדה בשוויץ מדעי הטבע ושם גם נפגשה לראשונה עם יאנוש קורצ'אק.
היא הפסיקה את לימודיה כדי ליישם את מה שלמדה, וזאת בניגוד לרצון הוריה.
באותו הזמן נפתח ליד ביתה בית יתומים לילדים יהודיים,
והיא החלה לעבוד בו כמתנדבת.
תוך חודשים ספורים היא מצאה עצמה כמנהלת הבית.
העבודה עם העניים תוך עזיבת הלימודים לקראת הסוף,
הייתה החלטה נועזת לגבי בחורה במעמדה.
יש כאן קריאת תגר על החברה ואי הכנעות למוסכמותיה.
בתוקף תפקידה כמנהלת היא פרסמה מודעה ובה חיפשה רופא לבית,
ויאנוש קורצ'אק נענה לה,
ומאז החלה עבודתם המשותפת בבית היתומים ברחוב פרנקצ'סקנה.
תוך זמן קצר נתפרסם הבית ברחוב היהודי, חדריו נתמלאו,
ומספר הילדים גדל, עד שהיה הבית צר מלהכיל את כל הפונים.
היא גייסה כספים אצל המכרים העשירים של הוריה,
ובעזרת הרצאותיו של קורצ'אק נבנה הבית ברחוב קרוכלמנה.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה,
היא נשארה לנהל את הבית לבד כי קורצ'אק יצא לחזית.
היא מעולם לא נישאה אך נראה שבניגוד לקורצ'אק,
שטען שילד מבשרו הוא בזבוז זמן,
סטפה הצטערה על כך שלא הביאה ילדים.
העבודה בבית היתומים אחד מחניכיה אמר עליה:
…"סטפה הייתה בעצם אם הבית ואם הילדים,
כל דאגותיה ועבודתה היו קודש למעננו. 24 שעות ביממה.
תמיד ראינו אותה מסתובבת, דואגת.
מהבוקר עד הלילה דאגה לכל פרט – ללבוש, לאוכל,
להליכה לבית הספר, לבריאות, לסדר ולניקיון".
יאנוש קורצ'אק אמר עליה:
…"אני אבא עם כל הצדדים השליליים שלו.
תמיד עסוק, חסר פנאי, יודע לספר סיפורים, אך עושה זאת לעתים רחוקות.
סטפה היא אם, לעיתים גם לא צודקת,
אבל בלעדיה אי אפשר לחיות"…
מעדויות החניכים עולה התמונה הבאה: הוא היה איש הרוח, הוגה הדעות,
אך מי שניהלה בפועל את בית היתומים הייתה סטפה.
היא הייתה אחראית לכול, החל מהמתפרה, המכבסה, צוות העובדים,
משק הבית, בחירת העובדים המתאימים ועד בחירת החניכים.
היא מיינה את המתקבלים.
ערכה קודם ביקורי בית כדי להבטיח שאכן המועמד זקוק לעזרה.
היא גם זו שדאגה לקשר עם בית הספר ולמעקב אחר התלמיד והישגיו.
נראה שהמילים "סטפה וקורצ'אק משלימים אחד את השני"
הן המילים המשקפות במדויק את ההשלמה ביניהם:
בלי קורצ'אק לא הייתה סטפה ובלי סטפה לא היה קורצ'אק.
מה שלא יכול היה להעניק האחד, העניק האחר, כל אחד בתחומו הוא,
וביחד הם העניקו לילדים בית חם ולב אוהב.
כדי להמחיש את עבודתה החינוכית שבאה לידי ביטוי בכל מעשה ומעשה,
אצטט משפטים מספר מדברי חניכיה:
…"גם אם לא רצית לאכול,
ידעת כי חובת הישיבה בצוותא סביב השולחן חלה על כולם.
הילדים למדו בבתי ספר שונים,
והישיבה ביחד – כישיבת משפחה נתנה את ההרגשה של שייכות,
לכל ילד לביתם המשותף.
בדרך זאת הייתה יכולה גם היא, כאם לעשרות ילדים,
להביט ולראות איך נראה ומרגיש כל אחד מהם כל בוקר.
בשולחן שלה נהגה להושיב את הילדים החלשים שלא אכלו היטב,
כדי שתוכל להשגיח מקרוב ולהקפיד שיצא מן הבית שבע.
לשבת על יד סטפה ולא לאכול – זאת הייתה בעיה רצינית…
בבוקר היו נותנים קקאו, והיו ילדים שנהגו להשאיר קקאו בכוס,
ולא לשתות עד הסוף. קקאו באותם הימים היה מצרך יקר,
וסטפה לא יכלה להשלים עם כך שהילדים אינם מעריכים את הקקאו,
ומרשים לעצמם לשפוך כל כך הרבה.
בתור מחאה היא עברה מילד לילד ושתתה את כל הקקאו שהשאירו,
וזה לימד את הילדים לקח חשוב:
אסור לבזבז, וחינוך הוא מעשה ולא רק דיבור.
כשהיו הילדים זקוקים למשהו, לא ידעה סטפה גבולות וצמצומים,
אך אוי לו לילד שנהג בבזבוז".
המסר החינוכי שבו דבקה היה אמונתה בזכות הילד לכבוד,
וחובתו של המבוגר לכבד את הילד.
נרחיב על משנתם החינוכית המשותפת כשנדבר על יאנוש קורצ'אק.
אופייה:
משיחות עם חניכים לשעבר עולה דמות רבת ניגודים.
יותר מזה, לא הייתה דעה אחידה לגביה בשל יחסה הלא-שווה אל החניכים.
(היו ילדים אותם אהבה יותר מן האחרים).
מצד אחד – היא הייתה קשוחה, בעלת אופי חמור, כעסנית, קפדנית,
מנהלת משק הבית ביד רמה, שום דבר מהמתרחש במוסד לא נעלם מעיניה,
כולל מה שמדברים ומה שחושבים.
הייתה בעלת כושר ארגון וביצוע מעולה.
גם מבחינה חיצונית היא נראתה פשוטה וצנועה, כמו נזירה.
לבשה תמיד שחורים ותסרוקתה הייתה פשוטה.
מצד שני – העניקה חום ויחס טוב למי שזקוק: ליטפה את החולה, דאגה,
מידי לילה עברה מילד לילד לבדוק אם הוא מכוסה ונושם ברוגע.
יחס החניכים אליה:
החניכים פחדו ממנה פחד המעורב בהערצה ויראה.
הרבה מהם מעידים כי אהבו את קורצ'אק יותר,
אך זה בעצם מצב נורמלי של משפחה, בה האם נמצאת כל הזמן,
ועליה מוטלת הדאגה, העול, האחריות לטוב ולרע,
ואילו האב מגיע לעיתים רחוקות יותר,
ולכן מוטל עליו פחות מעול החינוך היומיומי ,
והוא יכול להקדיש זמן רב יותר לשעשועים ולדברי חיבה.
כשהתבגרו החניכים הם הבינו שאילולא קשיחותה הבית לא היה בית.
בזכותה לא ידעו מחסור.
הביקורים בארץ ישראל (שלושה ביקורים בשנים 1931-1938):
בהגיעה לגיל ארבעים היא חשה זקנה ותשישות מהעבודה בפנימייה.
השפיע עליה גם גל האנטישמיות שמנע מחניכיה השתלבות אזרחית.
אפפה אותה התחושה של "למה אני עמלה?" והיא הרגישה שיש לשנות כיוון.
היה לה קשר עם החניכים שעלו לארץ,
ולאחר חילופי מכתבים ביניהם היא באה לבקרם בעין חרוד.
ביקורה הראשון בארץ משאיר אותה מלאת חוויות ורשמים ונחושה בהחלטתה, להביא עמה את קורצ'אק ולחזור ולבקר בה.
יש לה אף רעיון שחצי שנה היא תהיה בקיבוץ וחצי שנה –בפולין,
תוך כדי חילופין עם קורצ'אק.
היא עבדה בבית הילדים והשתלבה בפעילויות החינוכיות.
חברי עין חרוד זוכרים אותה כ"אישה מבוגרת ומכוערת,
גופה מגושם ונפשה עדינה".
היא עבדה בכל עבודה למרות שלא תמיד היה קל למלא אותה.
כשחזרה לפולין התגעגעה מאוד לעין חרוד והחלה ללמוד עברית .
יחד עם זה היא הופכת להיות שליחה נאמנה של התנועה הציונית.
דבר ראשון היא שכנעה את קורצ'אק שייסע אף הוא לארץ,
ואף החלה ללמד אותו עברית (ללא הצלחה).
גם היא וגם קורצ'אק השתלבו בהרצאות ובפגישות עם חברי התנועה,
בית היתומים הפך למרכז הסברה וסטפה פתחה בו תערוכה על ארץ ישראל.
כאשר קיבלה את הסרטיפיקט המיוחל,
חשה עצבות בפרידה מהדוקטור ומבית היתומים.
היא כותבת לחברתה: "הדוקטור חי בדיכאון ובדכדוך כזה ששום דבר לא אכפת לו". היא גם חרדה האם תוכל בגילה המתקדם להועיל בקיבוץ ולהתמודד עם קשיי השפה. אולם השנה האחרונה שלה בעין חרוד מוכיחה ,
שהיא השתלבה היטב בעבודתה החינוכית.
היא לימדה את המטפלות בבתי הילדים לארגן את הבגדים,
לסדר ארונות, למיין פריטים וכד'…
הגטו:
בעת שהותה בעין חרוד כאשר הגיעו אליה הידיעות על מה שקורה בוורשה,
הדאגה לגורלו של קורצ'אק והילדים הטרידה אותה.
היא ידעה שלא תוכל להביא את כל היתומים ארצה ולכן היא החליטה סופית ,
לחזור לפולין ולהיות עם מי שזקוקים לה ביותר ברגעים הקשים.
מיד עם הכנסה לבית היתומים היא מקבלת על עצמה חזרה את ניהול הבית.
הימים קשים, רעב ומחסור בכול.
כשנכבשת וורשה והמצב מחמיר,
היא מנצלת את קשריה כדי להשיג תרומות להחזקת הבית.
היא עוברת ממוסד לארגון ומגייסת את מלוא הכוח ,
להשיג מצרכים וכספים עבור הילדים.
עד הרגע האחרון מנסים שניהם להעניק לילדים מסגרת חיים מאושרת,
ואפילו מצליחים להוציא את הילדים לקייטנה האחרונה שלהם.
כאשר נופלת ההחלטה להעביר את היהודים לגטו,
קורצ'אק מנסה לכלול את בית היתומים במסגרת המוסדות שנשארו מחוץ לגטו,
אך הוא הצליח רק לדחות את הביצוע לאביב.
הם עוברים לרחוב חלודנה 35.
תוך ימים מקבל הבית את צביונו הרגיל.
בית המשפט ממשיך בפעילותו, פינות המשחקים, הצגות, קונצרטים,
ואף מגדלים בגינה ירקות למרק.
לבוגרים שבחניכים היא מסדרת מקומות עבודה ובכך נעזרת בהם להשגת אוכל נוסף.
הגירוש (5.8.42):
היא ציפתה ליום המר ולא חייתה באשליות.
לכל ילד הייתה מוכנה עם בוקר חבילת הבגדים היפה ביותר.
הארגון הזה נתן למסע טעם של חג וסטפה הרגישה שזוהי הצלחתם,
שלה ושל קורצ'אק, להשכיח מלב הילדים את מטרת המסע ולראותו כטיול של חג.
יחד אתם הלכו כל הסגל: 192 ילדים ו- 8 מבוגרים.
על הליכתם האחרונה לרכבת עוד נדבר כשנזכיר את יאנוש קורצ'אק.
נזכיר רק שכל אחד מהם הוביל קבוצת ילדים בסדר מופתי ללא התערבות הגרמנים.
לאחר שלמדנו להכיר את דמותה,
להעריך את גודל מעשיה ולהבין שבעצם היא זו שהחזיקה את הבית מבחינה מעשית, נחזור לשאלה:
מדוע בחרה לחיות בצלו של הדוקטור?
היא לא ראתה עצמה דמות ציבורית, אלא איש מעשה יומיומי.
היא הבינה שחינוך אינו יכול להיעשות ללא מחשבה.
ומבחינתה קורצ'אק היה הוגה הדעות והיא המבצעת.
חניכתה כתבה לזכרה:
… "סטפה! לבך ניבא, שאכן המצב יחייב שתהיי על ידם,
ותעברי אתנו את כל מוראות המלחמה, ותצעדי אתם בדרכם האחרונה.
נאומי הספד והערכת אישיותך לא נישאו אחרי מותך,
אלפי ילדי טיפוחיך ומאות מערכייך לא הלכו אתך אחרי מיטתך.
רק מצבת שיש על קברך המדומה בבית העלמין היהודי בוורשה ,
מעידה על קיומך וסופך המר.
תהיינה שורות אלה עדות לפעליך המבורך ולחייך הטהורים,
שהיו קודש לילד היהודי ולחינוך מתקדם"…

נגישות