כתבתה של שרון גבע

כתבתה של שרון גבע בעיתון ידיעות אחרונות

לזכרה של סטפה שותפתו של יאנוש קורצ'אק מנהלת בית היתומים היהודי בוורשה

שנשלחה אל מותה במחנה ההשמדה טרבלינקה בליל 5/8/1942

יחד עם קורצ'אק,הילדים וכלל הצוות המחנכים והמטפלים.

לחץ קריאה במקור כאן :

בחודש מאי 1939 באה סטפה וילצ'נסקה לבקר את מרים שיר בביתה בתל־אביב. היה זה זמן קצר לפני שהיא חזרה לפולין, בתום תקופה שבה נמצאה בארץ, בקיבוץ עין חרוד. אף שווילצ'נסקה יכלה להישאר בפלשתינה, היא החליטה לחזור לעבודתה בבית היתומים קרוכמאלנה 92 בוורשה. כעבור חודשים אחדים פרצה מלחמת העולם השנייה. ב־1940 נסגר הגטו בבירת פולין. בין חומותיו המשיך בית היתומים לפעול. ב־5 באוגוסט 1942, כשבועיים לאחר תחילת "האקציה הגדולה", גורשה וילצ'נסקה לטרבלינקה יחד עם הילדים והילדות ועם צוות הבית, בראשו ד"ר יאנוש קורצ'אק.

18 שנה אחרי הביקור ההוא, שיר כתבה עליו בעיתון. מרים שיר (וולמן), ילידת פולין, הגיעה ארצה בעלייה הרביעית אחרי שלמדה פסיכולוגיה, ספרות ובלשנות. כאן עבדה כעיתונאית ומתרגמת מיידיש ופולנית. במשך שנים היא כתבה וערכה את מדור הנשים בעיתון "דבר". ביום הזיכרון לשואה תשט"ז (1957) היא הקדישה את המדור לווילצ'נסקה וסיפרה על פגישתן זו, שבדיעבד הייתה האחרונה. היא סיפרה גם כי כשנפרדו אמרה וילצ'נסקה "שהיא נוסעת לפולין, ואדיר חפצה להעביר משם ילדים לארץ ישראל".

במשך עשרות בשנים הייתה וילצ'נסקה, מחנכת ושותפתו של קורצ'אק לניהול בית היתומים, כמעט אלמונית. לרוב היא הוצגה כ"יד ימינו של המחנך הדגול". בתקופת המלחמה, סיפרה שיר לקוראות, וילצ'נסקה אירגנה בגטו ועד של נשים, שפעלו יחד להצלת ילדים מן הרעב וממגפת הטיפוס. שיר כתבה שווילצ'נסקה הייתה מ"אמהות הגטו", אחת הנשים הדגולות שפעלו להצלת ילדים שלא היו ילדיהן הביולוגיים, ורבות מהן נשכחו.

בביקור ההוא בתל־אביב דיברה וילצ'נסקה על משנתה החינוכית. שיר זכרה שהיא אמרה: "בתקופה שלנו עשינו משגה – גם קורצ'אק, גם אני – כשחינכנו את ילדי ישראל בפולין לאהבת הזולת בלבד. צריך היה שיגדלו ציפורניים כדי לנעוץ אותן בחיות הטרף בצורת בני אדם". שיר חשבה שווילצ'נסקה לא צדקה. "טעתה המחנכת הדגולה בסברה שהילדים היהודים בפולין לא היו מוכנים למאבק", קבעה. "למעטים ידועים פרקי הגבורה של ילדים, מבריחי מזון לגטו במצור, וילדים לוחמי גטו ואף ילדים שחיו חיי פרטיזנים ביערות".

לדעתה, פעולות שביצעו ילדים בגטאות הוכיחו שילדים מ"שם" ידעו להשיב מלחמה שערה, אולי לא פחות מהצברים הצעירים. שיר גם מצאה נחמה: אף על פי שווילצ'נסקה לא זכתה לראות זאת, הרי היו ילדים שניצלו, הגיעו לארץ ומצאו בית. הנה, כתבה שיר, "מתגשם חלומה", שכן "כיום חוזרים אלינו ילדי הגטו ונקלטים כאן".

שיר כתבה את הדברים בשלהי העשור הראשון למדינה. באותה תקופה חתרה מדינת ישראל לבצר את קיומה והתעצבה דמותה של החברה הישראלית. גילויי העזה ופעלתנות, ודאי מכת אגרוף או ירי אקדח, הועלו על נס והיו מסימני ההכר שהבחינו בין היהודים מ"שם" לבני הארץ "כאן". יותר מ־60 שנה עברו מאז. מקומה של מדינת ישראל מבוסס כבר מזמן, החברה הישראלית חזרה ושינתה פניה עד שפוצלה לארבעה שבטים לפחות. שום כלי נשק, חם או קר, לא יהיה זה שימגר את מגפת הקורונה. ווילצ'נסקה וקורצ'אק לא טעו כשחינכו לנדיבות לב ורוחב יד.   ד"ר שרון גבע מרצה בסמינר הקיבוצים ובאוניברסיטת תל־אביב. ספרה "האשה מה אומרת? נשים בישראל בשנות המדינה הראשונות" ראה אור בהוצאת מאגנס

פרסום ראשון: 19.04.20 , 23:32

טור אישי ליום השואה -מאת אורי אורלב

טור אישי ליום השואה -מאת אורי אורלב

טור אישי ליום השואה

אורי אורלב. מספרים על קורצ'אק שהיה מחנך דגול

אורי אורלב

אורי אור לב – צילום: אלי מנדלבאום

הילד הפך למלך. אך בהיותו סגור ומסוגר בארמונו ועסוק עם יועציו בענייני הממלכה,
התגעגע להיות כשאר הילדים שראה מחלונות הארמון כשהם משחקים ומשתוללים בחוץ.
יום אחד, כשפרצה מלחמה בין ממלכתו לבין ממלכה שכנה, ברח מתיא מהארמון"
אני חושב שרבים שמעו על דרכו האחרונה של קורצ'אק,
אך מעטים בלבד מכירים את חייו. איך לילה אחד, למשל, מתהפך על מיטתו,
החליט ללמוד רפואה כדי לעזור לאחרים.
אולי גם לא רבים יודעים שלא התחתן ולא היו לו ילד משלו
משום שחשש שמשפחה תגזול מאהבתו לילדי בית היתומים שניהל"
אורי אורלב על קורצ'אק: מלך בלי כתר
כשאורי אורלב היה ילד, הוא פגש את יאנוש קורצ'אק בקייטנה לילדים.
"התבוננתי בו בהערצה ולא אמרתי לו שכאשר אהיה גדול, אתרגם את הספרים שלו לעברית".
טור אישי לכבוד ההוצאה המחודשת ל"מלך מתיא הראשון", לציון 70 שנה למותו

אורי אורלב פורסם: 19.04.12, 08:53

אני זוכר גן ילדים שביליתי בו שבועות אחדים בקיץ הראשון של מלחמת העולם השנייה,
בקייטנה לילדים מכיתות ב' עד ה'.
גן הילדים היה בתוך בית עץ גדול בעל קומה אחת עם חלונות זכוכית גבוהים ורחבים,
לכן הוא נקרא "בית הזכוכית".
הוא עמד בגן גדול למדי עמוס בדשא, עצי נוי,
ארגז חול וערוגות קטנות שהמורה לימדה אותנו לגדל שם ירקות –
אבל היה גם שטח אדמה פנוי שאפשר היה לחפור בו מבצרים ולערוך קרבות בכדורי בוץ,
בדיוק כמו שכתוב על ילדים בקייטנה באחד הספרים היפים של קורצ'אק.
לא היה לי ספק שהיא המורה הטובה ביותר בעולם.
עטיפת "המלך מתיא הראשון". פגישה עם יאנוש קורצ'אק
יום אחד רציתי לשאול משהו את המורה.
נכנסתי ל"בית הזכוכית" – כך קראו לו בשכונה – לשאול אותה משהו,
ופתאום נכנס אחרי איש מבוגר, בעל זקנקן אפור קצר ומחודד ועיניים רכות וחמות.
הוא הסתכל במורה שלי במבט רציני.
הם החליפו כמה מילות פגישה ואחר כך המורה פנתה אלי ואמרה לי:
"האדון הזה הוא המורה שלי, יאנוש קורצ'אק".
היא מיד מיהרה לדלת וביקשה סליחה, "אני כבר חוזרת", אמרה.
נשארנו שנינו עומדים בחדר הגדול.
ידעתי שזהו האיש שכתב את "המלך מתיא הראשון",
אבל לא זה מה שעשה עלי את הרושם הגדול,
אלא העובדה שהוא המורֶה של המורָה.
התבוננתי בו בהערצה ולא אמרתי לו שכאשר אהיה גדול,
אתרגם את הספרים שלו לעברית. הנסיך הקטן
בין שאר הספרים של קורצ'אק, תרגמתי גם את "המלך מתיא הראשון".
מסופר שם על נסיך שהיה למלך אחרי שאביו נפטר בעודנו ילד קטן,
וכנהוג בממלכות: הילד הפך למלך.
אך בהיותו סגור ומסוגר בארמונו ועסוק עם יועציו בעניני הממלכה,
התגעגע להיות כשאר הילדים שראה מחלונות הארמון כשהם משחקים ומשתוללים בחוץ.
יום אחד, כשפרצה מלחמה בין ממלכתו לבין ממלכה שכנה,
ברח מתיא מהארמון והצטרף לצבא כמתנדב קטן מבלי שידע איש כי הוא המלך.
כשקוראים בספר בעיון אפשר למצוא תיאורים שהם ללא ספק חוויותיו
של יאנוש קורצ'אק עצמו כשהשתתף כקצין רופא
במלחמת רוסיה-יפן בין השנים 1904-1905. לדוגמא:
"אי שם השתוללו שוב שני סוסים וסירבו לעלות על הרמפה ולהיכנס לקרון.
הרכבת זזה – דבר מה קרקש ושקשק – שוב חזרה ועמדה.
מישהו נכנס לקרון עם פנס יד, קרא שמות.
אחר כך קפצו החיילים לרציף עם קערות לקבל מרק.
מתיא ראה ושמע, כביכול, אך עיניו הלכו ונעצמו.
כאשר זזה הרכבת סוף סוף הוא לא חש בכך.
כאשר התעורר העיד שקשוק הגלגלים הקצוב שהרכבת נוסעת במלוא המהירות".
"קטע זה מזכיר גם לי את שרותי בצבא. לא ברכבת אלא במכונית משא,
ולא עם סוסים אלא מנועי מכוניות סרבניות.
העניין הזה של נסיעה, השינה המקוטעת בדרך והקולות ששומעים, שקשוק נשק,
קריאות חיילים ליד דודיי מרק,
אורות קטנים בלילה וחשבון הזמן שאובד כל פעם בגלל הנמנום החטוף",
כתב קורצ'אק ביומן שניהל בגטו ורשה.
הוא כתב את היומן על שולחן שעמד בחדרו,
אשר שימש גם חדר לילדים חולים הזקוקים להשגחה.
מלבד מיטתו עמדו שם עוד שתיים או שלוש מיטות,
לפי מספר החולים שהיו זקוקים לו בלילה.
"כשהייתי חולה בטיפוס", מספר קורצ'אק ביומנו,
"פקדה אותי הזיה: אולם ענק, תיאטרון או אולם קונצרטים.
המון חגיגי, מהודר. אני מספר על המלחמה והרעב, היתמות והמצוקה.
"אני נואם בפולנית. המתרגם מוסר את דברי בקיצור באנגלית.
(האירוע מתרחש באמריקה). פתאום קולי נשבר.
דממה. במקום עמוק באולם נשמעת צעקה. רגינה רצה לקראתי.
נעצרת ליד הדוכן, משליכה את מחרוזת הפנינים שלה על הבמה וקוראת: –
אני נותנת לך את הכול! – והנה גשם שוטף של שטרות, זהב ותכשיטים.
משליכים לעברי טבעות, צמידים,
רבידים. לבמה עולים במרוצה נערי בית היתומים:
האחים גלבלאט, פאלקה, מאייר קולאבסקי, גוזמן, שיבאץ' –
וטומנים את הכול במזרונים. מסביב קריאות,
מחיאות כפיים ובכי של קהל המאזינים הנרגש.
(אינני מאמין כל כך בנבואות,
למרות זאת זה עשרים שנה ויותר אני ממתין להתגשמות הזייתי)".
"ובכן, יהיו בידי אמצעים בלתי מוגבלים ואני מכריז על תחרות
לבניית בית יתומים גדול בהרי הלבנון, לא רחוק מכפר גלעדי.
יהיו שם אולמות שינה וחדרי אוכל גדולים.
יהיו בתי מתבודדים קטנים.
לעצמי יהיה לי חדר אחד לא גדול על הגג השטוח של אחד המבנים.
החדר יהיה בעל קירות שקופים כדי שלא אפסיד אף זריחה או שקיעה וכדי שבלילה,
בשעת הכתיבה, אוכל להציץ כל פעם בכוכבים".
אני חושב שרבים שמעו על דרכו האחרונה של קורצ'אק,
אך מעטים בלבד מכירים את חייו.
איך לילה אחד, למשל, מתהפך על מיטתו,
החליט ללמוד רפואה כדי לעזור לאחרים.
אולי גם לא רבים יודעים שלא התחתן ולא היו לו ילד משלו
משום שחשש שמשפחה תגזול מאהבתו לילדי בית היתומים שניהל.
כאן, בארץ, קוראים בתי ספר ורחובות על שמו.
מספרים שהיה מחנך דגול וסיים את חייו כשהוא צועד יחד
ילדי בית היתומים שלו אל הקרונות שהובילו את היהודים מגטו ורשה למחנה השמדה.
אחד הילדים הגדולים נשא בראש המצעד את דגל הקייטנה,
שאליה היו נוסעים ברכבת לכפר – ותמיד נשאו את הדגל בראש הצועדים.
פולני אחד שעבד עם הגרמנים במגרש המשלוחים להשמדה,
הכיר את קורצ'אק ואפילו קרא את אחד מספריו ואהב אותו.
הוא הציע לקורצ'אק למלט אותו משם ולשלחו לחופשי. קורצ'אק אמר: "רק עם הילדים".
הסופר אורי אורלב תרגם את "המלך מתיא הראשון" מאת יאנוש קורצ'אק,
שיצא לאחרונה בדפוס חדש בהוצאת כתר.

המלך מתיה הראשון

המלך מתיה הראשון גב הספר

השותפה הנשכחת

השותפה הנשכחת

השותפה הנשכחת של יאנוש קורצ'אק

סיפורה של סטפה וילצ'ינסקה,
שהייתה שותפתו המלאה של קורצ'אק והלכה אל מותה בטרבלינקה,
ממחיש כיצד נבנה, או נמחק, זיכרון היסטורי

עיתון הארץ
כתבה : נגה שביט-רז
פורסם : ב-19.04.1

סטפניה וילצ'ינסקה

סטפניה וילצ'ינסקה
צילום : שלמה נדל

© מוגש ברשות פרסום

השנה 1909. סטפה וילצ'ינסקה, בת למשפחה יהודייה אמידה מוורשה
הלומדת מדעי הטבע בשווייץ, פוגשת רופא צעיר ושמו יאנוש קורצ'אק.
שיחתם מתגלגלת לענייני חינוך.
וילצ'ינסקה ממליצה לקורצ'אק לנסוע לראות את עבודתה של ד"ר מריה מונטסורי –
רופאה המפתחת באותן שנים שיטה פדגוגית ייחודית.

כעבור שנה, לאחר שובה לוורשה,
וילצ'ינסקה מחליטה לזנוח את מדעי הטבע ולהתנדב
בבית יתומים יהודי שנפתח לא הרחק מבית הוריה.
עד מהרה היא נהפכת למנהלת הבית ומפרסמת מודעה בעיתון
בחיפוש אחר רופא ילדים למקום.
קורצ'אק נענה למודעה.

ב-1912 עובר בית היתומים לבניין חדש, ברחוב קרוכלמנה.
קורצ'אק מתמנה למנהל, וילצ'ינסקה לסגניתו ולאם הבית.
30 שנה של עבודה חינוכית משותפת מתחילות כאן,
עד להליכתם של השניים, יחד עם ילדי הבית,
אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. קורצ'אק, איש החינוך והספר, היה לסמל היסטורי.
שמה של וילצ'ינסקה, שותפה מלאה לדרכו,
ואולי אף זו שסללה אותה במידה לא מבוטלת, ידוע רק למעטים.

מדוע לא נחקקה דמותה בזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי?

האם הדבר נעוץ באופיה המצטנע, המופנם,
שלא דרש הכרה ציבורית ומבחינה זו עמד בניגוד לדמותו של קורצ'אק?

האם הסיבה היא שלא הותירה אחריה כתבים?
האם יש כאן עניין של הבניה חברתית האופיינית לתקופה ההיא,
שבה נשים כוונו לתפקידים מאחורי הקלעים?
ואולי יש לבחון את דרכי בנייתו של הזיכרון ההיסטורי והכוונתו?
ייתכן שכל התשובות, במקרה הזה, נכונות.

בכל מקרה, שנת 2012, שהוכרזה בפרלמנט הפולני כשנת קורצ'אק לציון 100 שנה
להקמת בית היתומים ברחוב קרוכלמנה,
היא הזדמנות לגולל את סיפור חייה של סטפה וילצ'ינסקה,
בניסיון לשפוך אור על דמות הגיבורה הנסתרת הזאת.

קורצ'אק וסטפה

וילצ'ינסקה עם יאנוש קורצ'אק. אשת המעשה ואיש החזון
צילום: באדיבות ארכיון בית לוחמי הגטאות

מורדת, אמא, נזירה

התיאורים על אודות וילצ'ינסקה אינם רבים והם חבויים ברובם בכתבים על קורצ'אק,
חייו ומשנתו. חוקרים מעטים, בישראל ובפולין, התמקדו בסיפורה.
מקור מרכזי להכרת דמותה הוא עדויות של חניכי בית היתומים,
כפי שנאספו שנים רבות לאחר מכן. אלה מופיעות במאמר של עדה הגרי-פוזננסקי,
אחת החניכות, שהתפרסם בכתב העת "חינוך וסביבו"
ב-1983 ובספר "סטפה: האשה שמאחורי קורצ'אק" מאת שמעון זקס ורונית פלוטניק
(הספר ראה אור בהוצאת פפירוס
ב-1986, במלאות 100 שנה להולדתה).

התעמקות בדמותה מגלה פנים מורכבות.
אפשר להתחיל לתאר אותה דווקא כדמות של מורדת.
וילצ'ינסקה, כותבים פלוטניק וזקס, מצטיירת
"כמי שאינה נכנעת למוסכמות ופועלת על פי צו מצפונה האישי ועל פי רצונותיה
ללא התחשבות בדעות החברה.
כך היה משהחליטה לצאת ללימודים גבוהים,
דבר שלא היה מקובל בקרב החברה שחיה בה.
עוד יותר בלט הדבר משהחליטה על הפסקת לימודיה.
אולם היציאה לעבוד בקרב עניי העם היתה ההחלטה הנועזת מכל".

וילצ'ינסקה פנתה עורף למעשה לחברה הבורגנית שבה גדלה,
לחיי הנוחות, ובחרה להתנדב בבית יתומים.
בעבודתה נעזרה בקשריה ובמעמדה של משפחתה
כדי לגייס כספים לבית היתומים ממשפחות עשירי ורשה.
היא אף שיכנעה את קורצ'אק לנאום לפני התורמים הפוטנציאליים
בניסיון לפתוח את כיסם. כבר אז, כך נראה, החל להיווצר דפוס הפעילות:
קורצ'אק מלפנים, בתפקיד איש החזון והרוח. וילצ'ינסקה מאחור,
דוחפת, מדרבנת, מוציאה לפועל.

וילצ'ינסקה בעין חרוד. קושי להשתלב ולהשפיע

וילצ'ינסקה בעין חרוד. קושי להשתלב ולהשפיע
צילום: באדיבות ארכיון בית לוחמי הגטאות

המעבר למבנה החדש של בית היתומים העצים את חלוקת התפקידים ביניהם.
"בפעולות המוסד נסתמנה חלוקה אידיאלית", סיפר יעקב צוק,
אחד החניכים, בעדויות שנאספו.
"הדוקטור בחן, התבונן ותיכנן תוכניות לפעולות החברה וארגון החיים, ואילו סטפה –
בעלת כושר ארגוני יוצר – שיכללה והתאימה אותן לחיי היום-יום".

עדויות רבות מציירות תמונה של מודל הורי שגור,
גם אם בעייתי למדי. "אנחנו ראינו בהם אב ואם.
אב – הנעדר שעות ארוכות מהבית, וכל פעם מתרגשים מחדש לבואו,
והאם – הנמצאת אתנו תמיד, כל ימיה בבית לשמוח ולגעור,
לעודד ולהעיר", סיפר חניך אחר, יצחק בלפר.

גם קורצ'אק עצמו אמר בזמנו דברים ברוח זו: "אני אבא עם כל הצדדים השליליים שלו.
תמיד עסוק, חסר פנאי, יודע לספר סיפורים אך עושה זאת לעתים רחוקות.
סטפה היא אם, לעתים גם לא צודקת, אבל בלעדיה אי אפשר לחיות".

חניכים ששרדו סיפרו על התנהגותה הקשוחה למדי של וילצ'ינסקה,
אם כי הדגישו כי זו נבעה מתפקידה כמנהלת הבית.
וילצ'ינסקה קיבלה עליה את כל תפקידי המנהלה,
כמו מיון היתומים שביקשו להתקבל לבית,
שמירת הקשר עם בתי הספר שלמדו בהם,
מיון העובדים ועוד. זאת בנוסף לארגון חיי הבית וניהולם,
תוך התמודדות עם קשיים תקציביים.
באחד ממכתביה לחברתה פייגה ביבר מעין חרוד כתבה וילצ'ינסקה:
"קשה לנו עכשיו לקחת על עצמנו התחייבויות נוספות.
גם ככה אנו נאלצים כל חודש לשבור את הראש מאין לקחת 6,000 זלוטי
לצורך ההוצאות של בית היתומים. הכסף לרוב לא מגיע בזמן".

כישורי הניהול המצוינים שלה עמדו במבחן
כאשר גויס קורצ'אק לצבא הפולני במלחמת העולם הראשונה.
במשך ארבע שנים היה בית היתומים נתון לאחריותה הבלעדית.
גם לאחר שובו, הירבה קורצ'אק להיעדר מהבית וחילק את זמנו בין תפקידים שונים –
יועץ פדגוגי בבית יתומים אחר, סופר, עיתונאי,
מגיש ברדיו, עורך עיתון ומרצה.
ניהול הבית בידיה, מסכימים חוקרים וחניכים,
איפשר לקורצ'אק למעשה לנסח את משנתו החינוכית ולהתקדם.
"אותם ההישגים וההתפתחות של קורצ'אק היו בהחלט תלויים בביצוע של סטפה,
בביצוע של יום-יום. האשה היתה כל-כולה בבית היתומים, גרה בבית.
ראינו בסטפה חלק בלתי נפרד מהבית ומחיינו", סיפר בלפר.

עדויות החניכים גם מדגישות את אופיה הנזירי של וילצ'ינסקה.
פעמים רבות היא נזכרת כאשה רצינית ומתוחה, לבושה בחלוק שחור.
קורצ'אק לעומתה, שוב בדמות האב הטוב, מתואר כמי שחיוך שובבי נסוך על פניו.

גם וילצ'ינסקה וגם קורצ'אק הקדישו עצמם לבית היתומים,
לא נישאו ולא הביאו ילדים לעולם.
על פי עדותו של יעקב צוק,
באחת משיחותיו עם בני נוער שהכשיר להוראה סיפר קורצ'אק כי
"בצעירותו חלם על ייסוד מסדר חילוני של גברים ונשים שיקדישו עצמם לשירות לילד.
חברי המסדר יתנזרו מחיי משפחה,
מלהיטות אחר רווחים וכו', וחייהם יהיו קודש לטיפול בילד ולהצלתו מחרפת רעב,
מניצול על ידי הורים וקרובים, וכל אלה – כדי לאפשר לו, לילד,
שנים אחדות של ילדות טובה".

בניגוד לקורצ'אק, כך נראה,
לווילצ'ינסקה היו חרטות בעניין זה.
באחת הגלויות ששלחה לחברתה פייגה ביבר כתבה:
"גם אם החלטת שלא להינשא, על ילד משלך לעולם אל תוותרי".

העבודה המשותפת הצמודה של וילצ'ינסקה וקורצ'אק
גם הולידה השערות רבות בדבר טיב יחסיהם.
האם היה ביניהם רומן?
עדות מוסמכת לכאן או לכאן אינה בנמצא.
עדה הגרי-פוזננסקי כתבה כי "היה עליה להסתיר את אהבתה העזה לקורצ'אק,
מכיוון שהיה זה תנאי לעבודתם המשותפת.
ייתכן כי המאבק הזה גרם לקשיחות ולדרישות בלתי מתפשרות הן כלפי עצמה והן כלפי אחרים".
חניכים אחרים רואים ביחסים ביניהם מערכת של חברות והערכה הדדית.

קורצ'אק עצמו מיעט להזכיר את וילצ'ינסקה בכתביו,
אף שלנושאים אחרים של בית היתומים התייחס לפרטי פרטים.
וילצ'ינסקה מזכירה אותו יותר במכתביה ומתייחסת אליו לעתים כאל "הילד הגדול שלה".

מוורשה לעין חרוד ובחזרה

אחרי כ-20 שנות עבודה וחיים בבית היתומים,
חשה וילצ'ינסקה צורך בשינוי. הפן המרדני באופיה צץ שוב.
בעקבות עלייתה לארץ של ידידתה הטובה פייגה ביבר והתיישבותה בעין חרוד,
נמשכה גם וילצ'ינסקה לרעיון המפעל הציוני ו"הניסוי החינוכי" בקיבוצים.
"אני חושבת שהילדים לא צריכים אותי יותר,
שהארגון בבית משומן ויש צורך להחליף אנשים", כתבה.

וילצ'ינסקה (מימין) עם פייגה ביבר בעין חרוד, שנות ה-30

וילצ'ינסקה (מימין) עם פייגה ביבר בעין חרוד, שנות ה-30
צילום: באדיבות ארכיון בית לוחמי הגטאות

שלוש פעמים ביקרה בארץ ישראל – ב-1931, ב-1936 וב-1938,
אז גם קיבלה סרטיפיקט והתיישבה בעין חרוד.
עוד לפני כן עזבה את בית היתומים ועבדה בארגון החינוך הפולני צנטוס.
במכתביה לפני העלייה ביטאה חרדה לקורצ'אק: "קשה לי להשאיר פה את הדוקטור.
לו היה בעל אופי אחר הרי הסוכנות היהודית, שהוא סגן חבר במועצה שלה,
היתה נותנת לו חלקת קרקע במושב כלשהו בארץ".

כמו כן הביעה חשש שבגילה, 52, לא תסתגל לשינוי. "תכתבי לי מכל הלב",
כתבה לביבר, "כי חשובים לי עכשיו שני דברים: 1.
האם העבודה והניסיון שלי נותנים לכם משהו. 2. האם אוכל להרוויח לקיומי?"

בעת שהותה בעין חרוד עבדה וילצ'ינסקה כמטפלת בחברת הילדים,
למרות קשיי הקליטה והשפה. אם בוורשה נדמה שהתעייפה,
הרי בארץ שבו אליה כוחותיה והיא ביקשה להטביע את חותמה.
בעין חרוד אף נותרו רשימותיה בענייני חינוך שונים,
ביומן הקיבוץ וביומן בית הספר.
כשנה ושלושה חודשים שהתה שם, ולא היססה להעיר ולנסות לתקן דברים
שלא מצאו חן בעיניה בדרך החינוך הקיבוצית – למשל שיטת שמירת הלילה בחדר הילדים.
ואולם דבריה עוררו תגובות של חשש וביקורת.
"בקיבוץ צריך לחיות 300 שנה כדי להזיז משהו", כתבה.
"בבית היתומים היינו מחליטים ומעבירים את ההחלטה, פה קשה לשנות משהו".

קשיי הקליטה בחברה הקיבוצית הסגורה,
במקביל להתגברות האנטישמיות והמתח באירופה,
הביאו אותה להחלטה, באפריל 1939, לחזור לוורשה, אל בית היתומים.
השנים האחרונות לחייה עברו עליה בעבודה סיזיפית של ארגון חיי הבית
בניסיון לשרוד בתנאים בלתי אפשריים.
עם המעבר לגטו, באוקטובר 1940, החריף המצב עוד יותר,
אך וילצ'ינסקה וקורצ'אק ניסו להמשיך ולספק לילדים את האווירה והתנאים שהורגלו להם.
במכתבים מעין חרוד דחקו בהם חבריהם לנסות לברוח לארץ ישראל, אך הם לא עשו זאת.

עוד פעמיים הגיע קולה ממרחקים. ב-2 באפריל 1940, דרך ז'נבה,
באמצעות הצלב האדום, כתבה לפייגה ביבר:
"יקירתי, הננו בריאים. אני עובדת בבית היתומים,
לא הרבה, ואילו קורצ'אק – הרבה מאוד. לא הגעתי אליכם,
כי אין בדעתי לנסוע בלי הילדים".

ומכתב אחרון מיום 8 באפריל באותה שנה: "אנו עובדים בבית היתומים.
בלי הילדים לא אסע. היאזרו בסבלנות. מברכת את כולכם".

ב-5 באוגוסט 1942 יצאו וילצ'ינסקה וקורצ'אק עם הילדים בצעדת הגירוש לטרבלינקה.

זיכרון, שכחה, הנצחה

כבר בשנת 1955 סיפר יעקב צוק, חניך בית היתומים ששרד,
בביטאון "אופקים לחינוך ותרבות": "שמו של יאנוש קורצ'אק ידוע ומפורסם בעולם,
אך הזכירה הציבורית התאכזרה לשמה של סטפניה וילצ'ינסקה,
או כפי שכונתה – הגברת סטפה, יד ימינו ועוזרתו הנאמנה.
היא היתה מנהלת בית היתומים היהודי,
היא חינכה אלפי יתומים, טיפלה בהם וגידלה אותם במסירות אין-קץ,
היא הקריבה את חייה למען הילד היהודי והקדישה לו את מיטב כישרונותיה,
מאווייה, ניסיונה ומרצה – והנה משום מה צלל זכרה בתהום הנשייה".

אחרי עשורים של שכחה,

נדמה כי בשנים האחרונות החלו יותר ויותר גורמים לפעול להנצחת שמה,
בין השאר בשל התעוררות חקר המגדר בשואה ובשל הכרה אמיתית בחשיבותה.
במסגרת שנת קורצ'אק בפולין אף הכריזה הקרן על שם פרופ' משה שור,
הפועלת בוורשה, על הקדשת יום האשה הבינלאומי בפולין בשנת 2012 לווילצ'ינסקה.

ומה בישראל?

טלי שנר, ראש צוות הפיתוח החינוכי בבית לוחמי הגטאות,
אומרת כי "כשעוסקים בקורצ'אק אי אפשר לא לעסוק בסטפה.
אני מאוד מתחברת לאשה הזאת. לאט לאט הבנתי שהיא האדם האמיתי,
הבית האמיתי. הוא היה מפורסם בתחום רווחה

ובריאות ילדים, נתן הרצאות.
סטפה הייתה כל הזמן שם. היא הייתה אשה מורכבת, לא חד-ממדית.
אין ספק שהיה שם דיאלוג בין שווים.
היא לא היתה מצליחה לשרוד לידו כל כך הרבה שנים אם זה לא היה כך.
היא תרמה הרבה מאוד. הנורמות נקבעו שם על ידה".

שנר אינה רואה בווילצ'ינסקה קורבן: "קורבנות לא תאמה את רוח התקופה.
הוא כבר היה איש מפורסם, אדם פעיל מאוד בעולם האינטלקטואלי הפולני, מין ‘סלב'.
היא הלכה בדרך נשית מקובלת אז, של חיבור חזק מאוד לבית.
העבודה בבית היתומים היתה כל עולמה.
אני לא רואה בזה קורבנות בכלל או היגררות. היא פעלה מתוך בחירה".

איך את מסבירה את שובה לפולין, דווקא אחרי השינוי הדרמטי שעשתה בחייה?

"היא אכן עלתה לארץ ישראל אחרי שהרגישה פחות נחוצה בבית היתומים,
אך בארץ קרתה דרמה גדולה. היא חשבה שבעין חרוד רק מחכים לה,
וגם יצחק טבנקין הבטיח לה שתוכל להשתלב בצוות בית הספר.
יש לה חוות דעת על כל דבר בעין חרוד, היא כותבת,
ובטוחה שאת כל הניסיון תוכל להעביר למערכת החינוכית.
ופתאום שם אומרים לה: לאט לך.

"היא עשתה כנראה מאזן כזה: מצד אחד, באמת עשתה מעשה גדול, עלתה לארץ,
ניסתה לממש את כל הידע שיש לה. מצד שני היתה מערכת קיבוצית לא כל כך מקבלת.
ובו בזמן, קולות המלחמה בפולין. קורצ'אק כותב לה,
הגופים התורמים מפסיקים לתרום, הבלגן גדול. אדם בוחר היכן הוא הכי משמעותי,
והיא בחרה להיות שם".

מדוע לא זוכרים אותה? מדוע אינה מונצחת כמו קורצ'אק?

"הסיבה שלא זוכרים את חזונה היא שלא נשאר הרבה חומר כתוב שלה,
רק יומן ‘שומרת הלילה' ועוד מכתבים מעין חרוד.
אין משנה סדורה כתובה. לכן זה משאיר אותה כאילו רק כאשת מעשה.
גם החניכים היו צעירים מכדי לספר ועסוקים בשיקום שאחרי המלחמה.
איך היסטוריה מסופרת?
מתוך מה שיש, תצלומים, כתבים. באגף ‘יד לילד' יש תערוכה המוקדשת לקורצ'אק,
לסטפה ולילדים. בכל סיור כאן היא מוזכרת בבירור.
בתצוגה הראשית היא לא מופיעה, אך הכוונה היא לעשות זאת השנה,
במלאות 100 שנה להקמת בית היתומים".

על פי ד"ר אבי צור, חבר במכון החינוכי הישראלי על שם קורצ'אק,
"אם סטפה לא היתה, גם קורצ'אק היה נשכח,
לא היה יכול להוציא לפועל שום דבר ממורשתו החינוכית.
אפשר לראות בבית היתומים מעין מעבדה שלו; את כל הרעיונות שלו היא זו שיישמה.
לאורך כל הדרך סטפה הפעילה את המקום,
היתה כל בוקר ליד הדלת ודאגה שהילדים ייצאו לבושים כמו שצריך, עם הסנדוויץ'.
היא זאת שיזמה ודאגה לכל הדברים.

"סטפה היא גם זו ששכנעה את קורצ'אק לבקר בארץ ישראל (ב-1934 וב-1936)
ולראות איך מגדלים ילדים בעין חרוד. גם כשחזרה לפולין,
היא רצתה לדרבן אותו שיבוא אתה לישראל, כי ידעה שאם לא תעזור לו להתארגן,
הדברים לא ייצאו לפועל. כשחזרה, הבינה שהוא לא יכול לעזוב את בית היתומים.
אם המצב לא היה מחריף, הם היו עולים. שניהם דאגו למחליפים".

צור מציין כי גם משנתו החינוכית של קורצ'אק,
בניגוד להליכתו לטרבלינקה, לא היתה מוכרת בארץ עד לפני כעשר שנים.
"למה לא יודעים שגם היא צעדה אתו?
כנראה עד לפני כמה שנים לא היה חשוב להזכיר זאת.
גם בסלעי הקהילות להנצחה בטרבלינקה חרוט ‘יאנוש קורצ'אק והילדים' בלבד".

בהרצאותיו, מספר צור, הוא מייחד לווילצ'ינסקה מקום בולט.
המכון החינוכי גם היה שותף להכנת 13 כרזות לבתי הספר על משנתו של קורצ'אק,
שאחת מהן הוקדשה לה. "אין ספק שצריכים לעשות יותר.
בבתי הספר היא לא מוזכרת".

יהודית ענבר, מנהלת אגף המוזיאונים ביד ושם,
מכנה את וילצ'ינסקה "סטפה אהובתי".
ב-2007 אצרה את התערוכה "כתמים של אור" על נשים בשואה וחקרה את פעילותה.
"גיליתי חומרים מרתקים", היא אומרת.
"קורצ'אק הוא איש מדהים, שמוכר יותר כפדגוג;
עד היום יש עשרות אגודות קורצ'אק בעולם שעוסקות לא במוות שלו, אלא במורשת שהשאיר.
אני לא מפחיתה דבר מערכו, אך לצדו עמדה דמות מדהימה שחשוב לזכור ולהנציח.

"כל הנושא של הנשים בשואה החל להיחקר בתקופה מאוחרת למדי",
ממשיכה ענבר. בתערוכה שאצרה היו מעט מאוד מוצגים;
"הנשים דאגו לסביבה ולא לתיעוד עצמי", היא מסבירה.
"הנסיבות הקשות של החיים בגטו דווקא העצימו את תפקידן הנשי המסורתי,
כעוזרות לילדים, לזקנים, למי שצריך. הן התחזקו בתקופה הזאת,
כי אדם שדואג לאחר תמיד מתחזק מזה, אך תיעדו את עצמן מעט מאוד.
יש מעט יומנים, רובן של נערות בגיל ההתבגרות ולא נשים בוגרות יותר".

היא מוסיפה כי הטקס המתקיים ביד ושם ב-5 באוגוסט כל שנה,
לציון יום הגירוש לטרבלינקה, "מוקדש לזכרם של קורצ'אק,
וילצ'ינסקה והילדים, באותה נשימה".

אסתר הרצוג, פרופסור לאנתרופולוגיה חברתית ועורכת הספר "נשים ומשפחה בשואה",
רואה בסיפורה של וילצ'ינסקה דוגמה אחת מרבות למחיקת ההיסטוריה של נשים.

ההסברים שלפיהם וילצ'ינסקה פעלה ברוח התקופה אינם מספקים לדעתה.
"איך נוצרה הדמות הענקית של קורצ'אק?
בנו את זה, יצרו את זה", היא אומרת.
"מי שיש לו הכוח והכלים ליצור את תמונת המציאות הוא זה שקובע,
הוא יוצר את המציאות. הצגת הגברים כגיבורים היא אמצעי חשוב מאוד של הפטריארכיה.
לא רק שמשמרים את ההנהגה בידי גברים,
אלא גם מספקים כל הזמן הוכחות מדוע זוהי האמת המוחלטת".

סיפורה של וילצ'ינסקה מזכיר להרצוג את הסיפור של ויטקה קובנר,
אשתו של אבא קובנר, שהלכה לעולמה לפני כמה שבועות.
"היא היתה גיבורה לא פחות ממנו, יש אומרים אפילו יותר,
ומי שנשאר בזיכרון הלאומי זה הוא, היא היתה בצלו.
הדבר המקומם הוא שהנשים לכאורה נותנות לכך יד.
איך הן משתפות עם זה פעולה? גם קובנר וגם וילצ'ינסקה היו נשים משכמן ומעלה,
ועשו פעולות שדרשו אומץ לב נדיר, והנה הן לכאורה מקבלות זאת מרצון.
אך אין ספק שהן פעלו במסגרת אילוף חברתי שבלט בתקופתן ומשתנה לאטו בעשורים האחרונים".

גיבורות עלומות

סטפה וילצ'ינסקה היא רק אחת משורה של מנהלות בתי יתומים בתקופת השואה
שהלכו למותן עם הילדים,
מספרת יהודית ענבר, ראש אגף המוזיאונים ביד ושם.
קורצ'אק נחקק בזיכרון הקולקטיבי כדמות-על שהקריבה את חייה,
היא אומרת, אך "כשהתחלתי לחקור גיליתי תופעה רחבה הרבה יותר של מנהלי בתי ילדים,
הרוב נשים, שפעלו כך. מרביתן היו נשים חזקות מאוד, הרבה מהן רופאות,
דמויות מיוחדות במינן. בדרך כלל גם היה להן קשר חזק ליודנראט ולמוסדות המחתרת,
ואף על פי כן לא מילטו את עצמן".

אחת הנשים הללו היא ד"ר רוזה שבד-גברונסקה מווילנה.
"היא היתה אחת הנשים היחידות ביודנראט, רופאה שלמדה בצרפת ובגרמניה",
מספרת ענבר. "אשה יוצאת דופן בכישוריה.
היא הקימה בית יתומים, מעון יום ומרכז חלוקת מזון לילדי גטו וילנה.
היא הוציאה את המשפחה שלה, שתי בנות, חתן ונכדות, למסתור.
היא יכלה ללכת אתם, אך בחרה להישאר עם הילדים".
נכדתה, האמנית סופי ליבו-וובז'יניאק,
חיה כיום בארץ והנציחה את דמות סבתה בתערוכה "סגולות של זיכרון" ביד ושם.

ענבר מספרת עוד על "אשה ושמה הנרייטה פימנטל,
הולנדית ממוצא ספרדי, בת 67, לא נשואה,
שלפני המלחמה ניהלה בית ילדים באמסטרדם לפי השיטות הפדגוגיות המתקדמות ביותר.
אשה קשוחה. ביחד עם איש יודנראט היא הצליחה להבריח מאות ילדים בדרכים שלא ייאמנו.
עם הילדים שנותרו הלכה אל מותה".

התלמיד מדיר אל אסד

התלמיד מדיר אל אסד

ה"תלמיד" של יאנוש קורצ'אק מדיר אל אסד

התלמיד מדיר אל אסד

כבר שבע שנים מוציא חאלד אלאסדי משלחות של תלמידים ערבים לסיורים במחנות ההשמדה
בעקבות ביקור בבית היתומים בפולין,
ומקווה שגם היהודים יכירו את ההיסטוריה של הערבים
כתבה : שיר פילו
פורסם: 14.01.13, 07:38

רק בפולין הרחוקה הבין חאלד אלאסדי,
תושב דיר אל אסד ומנהל בית ספר יסודי בכפר,
משהו על הסיכסוך היהודי-ערבי.
הנסיעה לשם ניתנה לו כפרס מהאגודה ע"ש יאנוש קורצ'אק
על עבודה שהכין במסגרת קורס אקדמי בספרות, שעסק בכתביו.
"ביקרתי במחנות ההשמדה, במשרפות,
ישבתי בכיסא של יאנוש קורצ'אק בבית היתומים, והתחילו לעלות לי רעיונות", הוא מספר.

מאז הוא כבר הוציא משלחות של נוער ערבי למסעות בפולין,
התמנה כנציג הערבי היחיד בפורום למאבק באנטישמיות במשרד החינוך ובמשרד החוץ,
אירח מטעם המדינה קבוצות של גרמנים וגם יטוס בקרוב במשלחת
לגרמניה כדי לדבר על לקחי השואה.

אחרי שסיים את התואר השני, החל לעבוד בהוראה.
"לימדתי בירושלים ובמג'ד אל כרום במקביל.
היו לי תלמידים יהודים וערבים, והחלטתי להפגיש ביניהם.
בהמשך גם הקמתי שבט צופים משותף לערבים וליהודים.
המימון כולו הגיע מתרומות מהמגזר הערבי".

כשהתמנה למנהל מתי"א (מרכז תמיכה אזורי),
החליט לנצל את הקשר עם הכפרים הערביים כדי להגשים את החלום מבית היתומים של קורצ'אק.
"יצרתי קשר עם מנהלים, ראשי מועצה, מכובדים,
והתחלתי לשווק את הרעיון של מסע ערבי לפולין.
עברתי השתלמות בלוחמי הגטאות והוסמכתי להדריך בנושא השואה.

"רבים התנגדו ליוזמה. חשבו שעדיף להוציא את התלמידים לאכול חומוס בירדן,
או לעשן נרגילה במצרים.
היה גם קושי לממן את הנסיעה,
אז גייסתי כספים מתורמים ערבים וסיבסדתי לתלמידים את המסע".

ב-2006 יצא המסע הראשון, בהשתתפות 12 תלמידים. "לפני שהם יצאו,
חלקם ידעו במעורפל שהיה משהו שנקרא 'שואה',
לאחרים היו נטיות שלא להאמין בממדים שלה.
הם הגיעו לפולין וראו שיש משרפות, יש תאי גזים, יש מחנות השמדה.
זה לא נמצא שם סתם".

המסע, אומר אלאסדי, העניק לתלמידים ראייה רחבה יותר על הסיכסוך היהודי-ערבי.
"אני קורא לזה מסע היסטורי לעבר העתיד.
אני מאמין שצריך להסביר
לתלמידים הצעירים למה אנחנו במאבק, למה היהודים הגיעו לארץ ישראל,
למה הערבים הם מיעוט במדינה.
השואה היא חלק ממה שיצר את המצב הקיים.

"אני חושב שהם סגרו מעגל, במודע או בתת מודע,
בין השמדת העם היהודי בשואה לבין הצורך שלו בעצמאות.
לפני ששואלים אם העצמאות הזאת באה על חשבון מישהו,
צריך לדעת שאין דבר חשוב כמו מקלט לאדם שנמצא בסכנה,
אדם שחייב לשמור על חייו ועל כבודו. מדינת ישראל היא מקלט.
אם אנחיל את זה לתלמידים, אולי בעתיד הם ינהלו את הסיכסוך בצורה יותר טובה".

אלאסדי טוען, כי תלמידים יהודים לא עושים צעדים כאלה.
"תלמידים יהודים ילמדו בכיתה תמיד רק על מלחמת העצמאות.
למה שלא ילמדו על נקודת המבט של הערבים?
למה שלא יעמידו את עצמם בצד השני ויידעו ששם קוראים למלחמה הזאת 'נכבה'?
אני חושב שככה הם יבינו יותר טוב מה הערבים חושבים ואיך הם מתנהגים.
לפני שאתה שופט בן אדם, שים את עצמך במקום שלו".

אלאסדי, נשוי ואב לשלושה ילדים, הוא בן למשפחה מוסלמית של 17 אחים.
שורשי המשפחה נטועים עמוק בדיר אל אסד.
אביו היה ממכובדי הכפר והראשון שהקים בו בית ספר.
לא פעם הוא מתמודד עם שאלת הזהות המורכבת של ערביי ישראל בכלל והזהות שלו בפרט.

"יש לי תשובה מאוד ברורה. אני חלאד, קודם כל ערבי מוסלמי,
אחר כך פלסטינאי ובסוף ישראלי. ככה זה לפי ההיסטוריה.
המשפחה שלי בדיר אל אסד כבר 622 שנה. זה הרבה לפני שהיתה בכלל ישראל.
יש דברים שנולדת איתם, ולכן אני קודם כל מוסלמי.

"לפעמים יהודים נרתעים מהאיסלם, כי זה מתקשר להם עם טרור.
הקשר הזה נוצר על ידי שטיפות מוח של אנשים שמונעים מאינטרסים אישיים.
אני מאמין שאף דת לא מעודדת לעקור עצים,
להרוס בתים ולהרוג אנשים. אמא שרוקדת ושמחה על כך שהבן שלה ביצע פיגוע,
עברה שטיפת מוח. אני בחיים לא הייתי מסכים שהבן שלי יבצע פיגוע בכרמיאל.
אין שום גן עדן לשהידים.

"אני רואה איך תלמידים יונקים שנאה מההורים,
מערוצים שהם צופים בהם, כמו אל-ג'אזירה,
ואני רואה תהליכים דומים אצל תלמידים יהודים.
מאוד מטריד אותי שגם ישראל הולכת לכיוון הקיצוני מבחינה דתית ומבחינה מדינית.
אני לא אופטימי".

יצחק בלפר בראיון שנערך לערוץ 7

יצחק בלפר בראיון שנערך לערוץ 7

יצחק בלפר בראיון שנערך לערוץ 7

מראיין הכתב יעקוב בר-און – 06/09/12 .
צייר ופסל השואה יצחק בלפר
גדל על ברכיו של המחנך הנודע יאנוש קורצ'אק,
אותו הוא מחפש עד היום בגעגוע בביקוריו בפולין.
במלאות שבעים שנה ליום שבו הובלו קורצ'אק והיתומים
שגידל אל מחנות ההשמדה,
נזכר בלפר ב"בית המשפט" וב"כנסת" של הילדים במוסד,
בחדר הפרטי שקיבל כדי לפתח את כשרון הציור שלו,
ובחלומו של קורצ'אק לעלות לארץ ישראל.
ביתו הפרטי בתל אביב הפך למוזיאון חי של ציורים ופסלים ,
המתעדים את דמותו ופועלו של המחנך המסור .
הצייר התל-אביבי יצחק בלפר, חניכו של יאנוש קורצ'אק.
אינו זקוק ליארצייט כדי להיזכר במושא הערצתו.
מזה שנים רבות הוא מתמסר להנצחתו של קורצ'אק בציוריו ובפסליו,
המקיפים אותו בדירת הקרקע שבה הוא מתגורר וניבטים אליו כל הזמן.
בלפר, שנראה צעיר מ-89 שנותיו, אינו שוכח את מחנכו הנערץ,
לא כל שכן בימים אלה,
כאשר מלאו 70 שנה ליום המר והנמהר שבו הובלו קורצ'אק וילדיו
מבית היתומים בוורשה למחנה ההשמדה טרבלינקה.
"ככל שעובר הזמן, הכאב על האבדן יותר עמוק ואני לא יכול לשכוח את קורצ'אק
ואת סטפה, יד ימינו", אומר בלפר בעצב.
"לא מרפה ממני התהייה איזו תרומה יכול היה קורצ'אק לתרום, בפרט לחינוך בארץ,
לו היה נותר בחיים ומגשים את חלומו לעלות ארצה".
איש הרוח ואשת המעשה.
בן ארבע היה בלפר כשאביו, אותו הוא זוכר במעורפל, שיפוצניק וצבע, כדבריו,
נפטר מדלקת ריאות והותיר את משפחתו בעוני ובמחסור.
כדי להקל על העומס הכלכלי בבית,
עמדה בפני אמו האפשרות למסור אחד מששת ילדיה לבית היתומים של קורצ'אק,
ששמו האמיתי היה הנריק גולדשמידט.
מביניהם שפר מזלו של בלפר שהיה כמעט בן שבע,
הגיל שבו התקבלו ילדים לבית היתומים. בלפר,
שגדל בבית דתי, עזב את לימודיו בחיידר ועבר למוסד החדש
כאשר אחד המחנכים צעק עלי והאשים אותי במעשה שלא עשיתי,
אני, פספוס קטנצ'יק ורועד מפחד,
אמרתי לו מתוך ידיעת זכותי: "אדוני, צעקת עלי שלא בצדק ואני מגיש אותך למשפט".
ואכן, היה עליו להתייצב בשבת למשפט,
כשהשופטים היו חמישה ילדים שבמשך השבוע לא הוגשה נגדם כל תלונה .
"אמא הלבישה אותי בבגדים של חג", בלפר משחזר. "הולכים לקורצ'אק',
היא אמרה לי. הוא קיבל את פנינו בחדר קטנטן שהיו בו רק שני כיסאות.
אמא התיישבה על אחד מהם ואותי הוא הושיב על ברכיו.
בהתחלה הרגשתי לא נוח כשהיה עלי לחבק אותו כדי לשבת יציב.
בעודו משוחח עם אמא, הייתי מרותק למראה של האיש.
פניו, עם הזקן הזהוב הקטן, היו כה קרובים אליי וריתקו אותי.
בתום של ילד ליטפתי את זקנו כדי לבדוק אם הוא אמיתי ונמשכתי אליו.
"מהר מאוד הכרתי שם את סטפה, היא סטפניה וילצ'ינסקה,
מנהלת הבית ואישה מיוחדת במינה,
שבגיל 26 חזרה מלימודים גבוהים בבלגיה ובשוויץ וחברה לקורצ'אק
בהקמת בית היתומים ובניהולו. היא אהבה אותנו, הילדים,
אבל הייתה מלטפת ומחבקת הרבה פחות מקורצ'אק מרוב היותה עסוקה.
הם השלימו זה את זה בצורה בלתי רגילה.
בעוד שהוא היה איש הרוח והוגה הדעות,
סטפה הייתה אשת המעשה בבית".
במהלך שנותיו של בלפר בבית היתומים השניים ביקרו בנפרד בארץ ישראל,
וכששבו ממנה לוורשה נטעו בקרב הילדים ביתר שאת את האהבה אליה.
"סטפה הייתה גיבורה", הוא מציין.
"ב-38' היא למעשה עלתה ארצה עם סרטיפיקט והצטרפה לקיבוץ עין-חרוד,
שם ביקרה קודם לכן. אבל במאי 39', כשנשבו רוחות של מלחמה,
היא לא יכלה לעמוד מנגד וחזרה אל קורצ'אק,
אל הילדים ואל בית המשפט שהם הפעילו,
והחלטותיו הוחלו גם על המבוגרים שעבדו בבית והם נשמעו להן".
מה היה אותו בית משפט?
"זה היה מוסד שנועד לפתור סכסוכים בין הילדים,
אבל יכולנו לתבוע בו גם את המבוגרים בבית.
למשל, כאשר אחד המחנכים צעק עלי והאשים אותי במעשה שלא עשיתי,
לאחר שסיים את דבריו, אני, פספוס קטנצ'יק ורועד מפחד,
אמרתי לו מתוך ידיעת זכותי: 'אדוני, צעקת עלי שלא בצדק ואני מגיש אותך למשפט'.
ואכן, היה עליו להתייצב בשבת למשפט,
כשהשופטים היו חמישה ילדים שבמשך השבוע לא הוגשה נגדם כל תלונה.
העונשים היו חינוכיים. קורצ'אק דגל בהנהגה עצמית מוחלטת של הילדים".
"בעצם, חיינו שם במעין רפובליקה משלנו",
מעיד בלפר ומרחף באחת אל ילדותו בשנות ה-30.
"כך בחרנו מתוכנו מעין כנסת שדנה בעניינים השונים בבית,
ואם לא הבנו משהו התייעצנו עם המבוגרים".
"אני הייתי יותר מדי מרחף כזה ועסוק באמנות מכדי להיבחר.
הילדים השתתפו בעבודות הבית. ילדים הגישו לילדים את האוכל וזה היה תענוג.
היה לנו עיתון שבועי שקורצ'אק היה כותב לו את המאמר הפותח,
וחוג לבילויים מועילים.
ילדי החוג היו דואגים למשחקים לכל ילדי הבית ומחליפים את הספרים בספרייה.
התורנויות, כמו גם פסקי הדין של בית המשפט, נרשמו על לוח המודעות".
מה היו מקצועות החובה?
"חוץ מהמקצועות העיוניים, היתה חובה ללמוד גם עברית, התעמלות וזמרה.
ההשתתפות בהצגות היתה בגדר רשות".
מעבר לכל דברי ההלל שמעתירים עליו,
האם היו לקורצ'אק גם חולשות?
"קורצ'אק היה איש נפלא, אפילו מלאך, עם ילדים שבהם ראה עולם ומלואו. חולשות?
הוא היה מעשן כבד עד הסוף.
אני זוכר אותו יורד מחדרו כשבידיו קופסה מלאה בסיגריות.
בעודו ממלא אותן בטבק שהוציא משקית ליד שולחן בחדר האוכל, באולם הגדול,
הוא היה עונה בסבלנות לשאלות שלנו. כך הוא הקדיש לנו בכל פעם מזמנו".
תאר לנו את חדרו של קורצ'אק.
"חדרו של קורצ'אק, בעליית הגג, היה מרוחק מאתנו.
אבל כשהוא ראה שלילד לא טוב והוא לחוץ, קורצ'אק הוליך אותו ביד לשם.
זה היה חדר רחב ידיים עם מיטה צבאית, שולחן גדול,
אולי הרהיט האחרון שהוא הביא מאביו שהיה עורך דין ידוע, וספרייה.
בעיקר בלט שם החלון מלוא רוחב הקיר.
דרכו קורצ'אק יכול היה להשקיף על ורשה, שאותה מאוד אהב,
וכמובן על חצר בית היתומים שבה היה רואה את הילדים משחקים.
החלון היה עשוי ריבועים  ריבועים .
אחד מהם היה פתוח תמיד לציפורים שנהג להאכיל,
וחיכתה להן שם קערית מלאה במים וצלחת עם אוכל.
זה היה קורצ'אק, הוא אהב לא רק ילדים, אלא גם את הפשטות ואת הטבע.
"עם המבוגרים קורצ'אק התנהג אחרת.
הוא היה חשדן כלפיהם ולא כל כך אהב את ההתנהגות שלהם,
אולי מתוך מחשבה שהם לא מנסים להבין את הילד ולא מחפשים את טובתו.
מבחינת קורצ'אק לאהוב ילד לא היה רק לחבק ולנשק אותו,
אלא גם להבין אותו ולהתחלק אתו".
ספר על רגע בלתי נשכח שם.
"רגע בלתי נשכח היה כשסטפה פנתה אלי בהצעה: 'יצחק'לה, אתן לך נייר,
מכחולים וצבעים כדי שתוכל לצייר'.
זאת עשיתי בחדרון הקטן שבו היו מאוחסנים מכשירי הכתיבה של הבית
ובו גם קורצ'אק קיבל את אמא ואותי.
זה היה החדר היחיד שהיה סגור בפני כלל הילדים.
המפתח נמצא במזכירות.
'מתי שתרצה לצייר, תוכל לקחת את המפתח ולצייר מבלי שהילדים יפריעו לך', אמרה.
החדרון כאילו הפך להיות שלי.
כשלא התחשק לי לצייר קראתי שם ספר,
או סתם התבודדתי וחלמתי לי בשקט".

קורצ'אק יכול היה לתרום הרבה לו היה נשאר בחיים ועולה ארצה".

יצחק אומן הפיסול והציור בביתו

יצחק אומן הפיסול והציור בביתו
צילום: עפר עמרם

הקן המתרוקן של קורצ'אק.
ב-37', בהגיעו לגיל 14, היה על בלפר הילד להיפרד מבית היתומים,
אבל סטפה הציעה לו לכתוב למועצת הילדים,
בקשה שתאשר לו להיות שם עוד שנה, בהסתמך על המצב הכלכלי הקשה בביתו.
"אז נשארתי עוד שנה",
נזכר בלפר. "נמצאה לי עבודה כמתלמד במפעל להרכבת מקלטי רדיו.
אחרי העבודה ארגנתי משחקים לילדים ועזרתי בסידור האוכל בארוחת הערב.
כשהסתיימה השנה, חזרתי אל אמא, שאליה העברתי את השכר מהמפעל".
קורצ'אק, המחנך והרופא במקורו, היה הגניוס היהודי של המאה העשרים
בשדה הפדגוגיה והחינוך המעשי.
הוא יצר שיטת חינוך חדשה שלמרבה הצער לא כל כך מיישמים אותה כיום,
פרט לדמוקרטיה ולשוויוניות.
"כשפרצה מלחמת העולם השנייה, העולם התהפך",
משחזר בלפר, "מפעל הרדיו שבו עבדתי נסגר.
ה'בלבטים' נעלמו. כמעט לא היה אוכל.
תוך שבועיים-שלושה ראינו את הגרמנים נכנסים לוורשה במין מצעד ניצחון כזה.
עם כניסתם הם התחילו ברדיפת היהודים ופרסמו הגבלות,
כגון איסור להיכנס לפארקים או לנסוע בחשמליות.
כעבור זמן לא רב חויבנו לענוד על זרוע ימין סרט לבן ועליו מגן דוד כחול.
" כשאמא ראתה שהסתכנתי בחיפושים אחרי אוכל וכל מיני דברים כאלה,
היא קראה לי ואמרה: 'נראה לי שאתה מסתובב יותר מדי.
אולי מוטב שתברח לכיוון רוסיה. אחרי חודשיים-שלושה,
כשהכל ייגמר, תחזור הביתה. הרי הרוע הזה לא יוכל להימשך הרבה זמן'".
ברחת?
"וכי מה יכולתי לעשות? נדברתי עם נער אחר, איזק,
שגם הוא היה חניך של קורצ'אק, לברוח יחד.
לפני שיצאנו לדרך, הלכנו לבית היתומים להיפרד מקורצ'אק.
מצאנו אותו מוקף בילדים והצער ניכר בפניו.
כאילו אמר לעצמו משהו כמו 'הגוזלים עוזבים את הקן'.
כמו אבא טוב, הוא שלף מעט כסף ונתן לנו אגב התנצלות שאין לו יותר.
כמעט בכינו באותו רגע מרוב צער.
"לאחר הפרידה העצובה מאמא, יצאנו בסוף 39' מהגטו, שהיה עדיין פתוח.
הסרנו את הסרט שעל הזרוע, קנינו כרטיסים ועלינו לרכבת למאלקיני,
בדרך לטרבלינקה. במהלך הנסיעה נכנסו גרמנים לקרון וזה נהיה מסוכן.
החבר שלי, עם עיניו הכהות, נראה היה כטיפוס יהודי.
אז ירדנו באמצע הדרך והתחלנו לצעוד ביערות. יומיים הלכנו ככה עד מאלקיני.
כשיצאנו מהיער הבחנו בשיירה של פליטים יהודים כמונו, עמוסי פקלאות.
לאחר שהצטרפנו אליהם, שמנו לב שהגרמנים הובילו את השיירה,
שבה היו גם הרבה פולנים. במאלקיני הם עשו סלקציה,
הפולנים הופנו ימינה והיהודים – וביניהם גם החבר שלי – שמאלה.
אותי שחררו עם הפולנים".
בלפר המשיך לבד בדרכו. איכר פולני שנתקל בו שאל אותו לאן הוא הולך,
והוא אמר שלגבול. האיכר הזמין אותו לעלות לעגלה שלו.
בהגיעם לביתו, בלפר הנער הואכל כהוגן והוסתר באסם.
למחרת, כשהבטיח להביאו לקרבת הגבול,
לקח ממנו האיכר בעורמה את רוב הכסף שהיה בידיו.
בנקודה מסוימת עצר.
"כאן זה הגבול ומהצד השני הרוסים",
אמר לו, "איך שהוא גמר את המשפט, האיש נעלם".
מחוסר ברירה צעד אל הבלתי נודע כשהוא אחוז פחדים.
כך ניצל בלפר מהשואה. הוא נס מזרחה, אל מעמקי רוסיה.
תחילה עבד במכרות הפחם בהרי אוראל.
לאחר מכן התגלגל לטשקנט וגויס לצבא הרוסי,
מבלי לדעת דבר על סופם של קורצ'אק וילדיו.
בלפר שירת כנהג ומאחר שהיה רשום כפולני,
לא נשלח לחזית אלא הועסק כנהג של מפעל לייצור נשק.
לאחר המלחמה חזר בלפר לוורשה ההרוסה.
"מיד הלכתי לרחוב קרוכמלנה 92",
הוא משחזר. "מצאתי את בית היתומים עומד על תילו,
פרט לחדרו של קורצ'אק שנהרס בהפצצות, וילדים פולנים משחקים בחצר.
לא היה לי לב להיכנס פנימה.
ברחתי משם לחורבות גטו ורשה השרוף,
שם ראיתי צללים של פליטים כמוני,
שרידים ממחנות ההשמדה שבאו מכל קצוות פולין.
יחס הפולנים אלינו היה מחפיר, תוך הפגנת אנטישמיות איומה".
הצייר של קפריסין.
בלפר עבר ללודז", שם הצטרף ל'נוחם',
הפלג השמאלני של תנועת ' גורדוניה '.
בהמשך הוכשר בסמינר מדריכים בוורוצלב ומשם פתח במסע לארץ ישראל,
כולל השתהות ממושכת באוסטריה.
לבסוף עלה בגנואה שבאיטליה על אוניית המעפילים "אף על פי כן".
בטרם הגיעה ארצה, עצרו אותה ליד אלכסנדריה אוניות מלחמה של האנגלים.
"אל תשאל איזה קרב ניהלנו מולם",
חוזר בלפר לרגע אל ימי עלומיו. "את כל הקונסרבים שחסכנו זרקנו עליהם,
לאחר שהם הסתערו עלינו. שום דבר לא עזר לנו.
הם גררו אותנו לחיפה ומשם הועברנו לקפריסין, שם היינו עצורים שנה וחצי".
המעפיל המגורש בלפר הפך לצייר במחנות החורף בקפריסין.
הוא קישט שם את מועדוני התרבות והספורט ולמד פיסול מהפסל הנודע זאב בן-צבי.
"ממנו למדתי גם רישום וזאת האהבה שלי, הביטוי שלי",
מציין בלפר. "שם חגגנו את החלטת החלוקה באו"ם ואת ההכרזה על הקמת המדינה.
'יש לנו מדינה!' נשמעו קריאות צהלה במחנה עם ההחלטה באו"ם,
ויצאנו בריקודי הורה נלהבים".
בלפר עלה ארצה מקפריסין לאחר הקמת המדינה
וגויס מידית לחיל התחבורה של אז כנהג צבאי, "המקצוע שלי מאז מלחמת העולם".
בד בבד צייר מראשית שנותיו בארץ.
ב-57' החל ללמוד במכון אבני. "למדתי אצל גדולי הציור של אז – מוקדי, סטמצקי,
שטרייכמן וארגוב", הוא מספר. "מהפסלים לימדו אותי פייגין ושטרנשוס.
מכון אבני של אז היה אקדמיה ישראלית מובהקת,
אבל עם כיוון פריזאי, כשהפנים היו לאבסטרקט".
ואתה?
חלומו הגדול של קורצ'אק היה לעלות לארץ ישראל וכסופר להמשיך לכתוב בה,
בעיקר על דמויות מתקופת התנ"ך, לאחר שעד השואה הספיק לכתוב רק על משה.
כאן השתלבו המחנך והסופר שבו.
קורצ'אק התכוון לכתוב על ילדותם של המנהיגים דאז .
"אני לא נמשכתי לאבסטרקט,
ולמעשה לא הלכתי עם הזרם ונשארתי נאמן לריאליזם בעיקר.
רכשתי ידע וטכניקות, אבל הלכתי בדרך משלי. ציירתי איך שהרגשתי".
דרך האמנות הכיר בלפר, אז עובד עיריית תל אביב, את רעייתו שושנה,
שהסתופפה באותה תקופה בחוגי האמנים.
שם משפחתה דאז, בוחנה, מעיד על מוצאה המרוקאי.
"כאן פעלתי לפי החינוך של קורצ'אק", הוא אומר,
"אנשים הם אנשים ולא חשוב מה המוצא שלהם.
אני מתבייש להגיד שאני נגד גזענות,
כי אני אפילו לא מבין את המילה הזאת ולא מסוגל לתפוס אפליות,
כשלמשל נשים משתכרות פחות מגברים.
כן, אני פמיניסט! ותראה איך הביאו את יהודי אתיופיה
עם דגלים ובהרבה שמחה ומה יצא מכל זה".
הם נישאו ב-61'. בנם היחיד, חיים, מהנדס בהכשרתו,
לאחר ששירת כסגן אלוף בחיל הים, השתחרר ועשה הסבה לחינוך.
כיום הוא מלמד מתמטיקה ופיזיקה בגימנסיה 'הרצליה',
שם הוא משמש גם כמחנך. "אני גאה בצעד שעשה חיימ'ל", מצהיר בלפר,
סב אוהב לשתי נכדות, "הוא אידיאליסט. כן, כמוני, אחד שהיה ונשאר ציוני נלהב".
אם נחזור לאמנות,
בלפר לא תכנן להיות אמן שמנציח את השואה ובעיקר את יאנוש קורצ'אק.
"זה לקח שנים עד שזה התעכל אצלי והבשיל",
הוא מגלה. מי שתפס את זה מהר היה הבן.
כאשר נשאל כפעוט מה מעשי אביו, ענה: "אבא מצייר שואה".
רק לאחר שסיים את לימודיו במכון אבני,
החלה השואה להיות נוכחת בציוריו של בלפר.
"אין לי מעצורים ואני מצייר הכל, לרבות המשרפות,
כל מה שלא חוויתי אז", אומר האמן שכל בני משפחתו נרצחו בשואה.
"אני מצייר ומפסל בשמם. דרכם השואה מתחיה ביצירות שלי".
בעבר סירב להציג בגרמניה,
עד שהתרכך ונעתר. "אני מתקבל שם בחמימות רבה,
אבל היה לי קשה להתרגל לצליל של הגרמנית סביבי",
מוסיף בלפר. "וזה לא פשוט.
הזמינו ממני אנדרטה של קורצ'אק,
ווקא מהעיר שבה מתגוררת משפחתו של הצורר מנגלה,
וזו ניסתה להתקומם נגד האנדרטה".
ה"דווקא" הזה מביאו לא אחת לגרמניה. עם פולין,
ארץ הולדתו, קשה לו. "מרצוני הטוב אני לא נוסע לפולין ואם אני נוסע לשם,
אז רק כשמזמינים אותי",
הוא מצהיר. "בעבורי פולין היא בית קברות אחד גדול.
לאן שאני לא מגיע שם אני מחפש את יקיריי מאז, ביניהם כמובן קורצ'אק".
מה היה קורה איתו אלמלא השואה?
"חלומו הגדול של קורצ'אק היה לעלות לארץ ישראל וכסופר להמשיך לכתוב בה,
בעיקר על דמויות מתקופת התנ"ך,
לאחר שעד השואה הספיק לכתוב רק על משה.
כאן השתלבו המחנך והסופר שבו.
קורצ'אק התכוון לכתוב על ילדותם של המנהיגים דאז".
כיצד עלינו לראות כיום את קורצ'אק?
כמגדלור שמבליח מעל דפי ההיסטוריה?
"ממש כך! קורצ'אק, הרופא במקורו,
היה הגניוס היהודי של המאה העשרים בשדה הפדגוגיה והחינוך המעשי.
הוא יצר שיטת חינוך חדשה שלמרבה הצער לא כל כך מיישמים אותה כיום,
פרט לדמוקרטיה ולשוויוניות.
משום מה מזכירים את קורצ'אק בעיקר בהקשר של שואה,
תקופה של שנתיים בלבד בחייו, לעומת עשרות השנים שבהן פעל בתחום החינוך".
דמותו של קורצ'אק מבצבצת מכל פינה בביתו של בלפר,
כולל ציור שצייר בתקופה האחרונה.
גם בגינת טיפוחיו של בלפר, פינת חמד בלב הכרך,
ניבט לעברנו פסלו של האיש הנערץ עליו.
היכן הקקטוסים?
אני שואל אותו לפתע. "הנה קקטוס אחד",
הוא מצביע ומגניב לעברי מבט חשדני משהו,
אשר גובר כשאני מתעניין היכן הקקטוסים האחרים,
ולא מבין מנין אני זוכר את הקקטוסים שגידל עם בנו בגינה.
אנחנו מכירים?
אני מוסיף ושואל. בלפר אינו מצליח להיזכר מבעד לערפל השנים.
אז אני מגיש לו את מחברת הראיונות המהוהה שלי,
בה כתבתי כאשר ראיינתי אותו ככתב צעיר לעיתון 'דבר',
ופותח את עמוד התוכן.
אתה מצליח לקרוא מה כתוב בשורה 4?
אני תוהה. ועוד איך הוא מצליח.
בגיל 89 – "אני מבוגר בחצי שנה מפרס" –
הוא הולך זקוף בלי מקל ואינו נזקק למשקפיים.
"צייר השואה יצחק בלפר", הוא קורא את הכתוב.
ותאריך אותו ראיון? 28.4.70.
הראיון הנוכחי סוגר מעגל לאחר 42 שנה.

נגישות