דברי סגן השגריר הפולני בישראל

שנה לשילוח קורצ'אק ובית היתומים לטרבלינקה
דברי סגן השגריר הפולני בישראל

Shalom

I have rhe honor to address you today on behalf of the ambassador of Poland who wanted to be here’ but had to go to Poland for the annual Ambassadors’ Summit.

It is not my intention to speak about historical facts about tragic and heroic death of Janusz Korczak. So many important words about that were already said today. I believe it is crucial to speak about his amazing legacy – that is essential for many people’ also very young, in Poland, Israel and elsewhere.

Janusz Korczak, Henryk Goldszmit, or simply My Doctor… was and will forever remain a symbol for Poles and Jews. He was a man who wanted to eliminate the ethic and cultural intolerance that divided mankind.

Only a week ago “Haaretz” published a very interesting article about Korczak’s real legacy, so important for me, a young Polish man and a Polish diplomat in Israel.

I was lucky enough to experience Korczak’s ideas in practice. My teacher in high school admired them and tried to implement in everyday work. She succeeded/ Later on – at university – a few of my professors were using his philosophy in their work. And when I became a lecture and started teaching social psychology myself, I made sure that my students understand the legacy of Korczak.

But we can always do more. Always do better. This is why our government decided that the year 2012 will be the Year of Janusz Korczak. Thousands events across the globe were conducted by Polish embassies and our friends. Here in Israel, so many good things already happened thanks to the Korczak association’ the ministry of education and so many teachers and educators. Many things will be organized in the months to come. And this is important, because Korczak’s teaching cannot be forgotten.

,Thank you Mr.Jacek Olejnik

 First Secretary at the Polish Embassy  
♦ חזור לעמוד קודם ⇑

נציג מחנות העולים

דברים ליום קורצ'אק מפי נציג מחנות העולים

אנחנו מציינים היום 70 שנה להרצחם של יאנוש קורצ'אק,
סטפה וילצ'ינסקה וילדי בית היתומים.
אבל אולי חשוב מכך אנחנו מציינים השנה 100 שנה להקמתו של בית היתומים,

ונראה לי שאני מעדיף לזכור את הקמת בית היתומים –
מוסד חינוכי שנועד לאפשר לילדים להתמודד עם מציאות חייהם ולבנות אותם כבני אדם,
ולציינה כמורשתו של קורצ'אק – המחנך,
המאמין באדם ובילד, והמאמין בעולם טוב יותר.

"למי שאינו מאמין קשה לחיו השנה", כותבת לאה גולדברג,

ואני מוצא שקשה, קשה לי מאוד לחיות השנה.
קשה מאוד למצוא כוחות מעוררים, מחיים בתמונת החברה הסובבת אותי –
בחודש האחרון, לצערנו, אל מול מערכת שאינה רואה את האדם,
מגיעים אנשים אשר מרגישים שכל האפשרויות לסיונ נגמרו,
לבצע מעשים של ייאוש ונראה שאין פתרונות באופן.
בחודשים האחרונים מתנהל מרדף, רעיוני ופיזי,
על ראשיהם של אלפי פליטים סודנים ואריתראים,
הנמלטים מרצח עם ומלחמות בארצם,

ביניהם ילדים ונערים שחזו בחייהם הקצרים בדברים שלא ראוי שאף ילד יראה בחייו.
נערים שנמלטו מכפרם הבוער והגיעו בגפם לארץ בחפשם אחר מקלט,
מגלים שהאדם קשה, אלים ורודף בכל ארץ, מעבר לכל גבול.
האלימות סביבנו גואה כגל עצום, הולך וגדל, הולך וקרב,
ואני חש כי אין מסתור מפניה.

בכל שבוע אנחנו עדים למקרי דקירה ואלימות פיזית קשה מידי בני נוער אשר
נמצאים בחופשת הקיץ שלהם.
בני נוער אשר חשים ניתוק מהחברה בה הם חיים,
מהאנשםי אשר סובבים אותם, ואני מניח שלא פחות מזה – מעצמם.
וחמורה מכל היא השתיקה,
האדישות קשה היא השתיקה האפורה והסבלנית בה מקבלת החברה הישראלית את כל אלו,
כל כך נורמאלית וכה בלתי מתקבלת על הדעת השגרה בה מצויים כולם.
כותב על כך קורצ'אק במילים קשות – "בית-הספר —
עיקר במשך שנים את חומות הילדים,
רידד את נפשותיהם, חיסל במודע ובצורה שיטתית כל גילוי עצמאות, כל השראת נעורים —
והרי מאותו בית-ספר יצאו בכל זאת אנשים —-
ולמרות עוצמת הרוח כמה צייתנים, ילדים ישישים ותמימים אלה – בני-האדם.
כמה קל לשכנע אותם, כמה הם כנועים וותרנים. נמנע מהם כל דבר שמשמעותו לחיות".
אני שב וחוזר אל שירה של לאה גולדברג, של ושואל –

"איך אתעורר משנתי ואין בלבי אמונה?",

איך תוכל להתעורר חברה, איך נוכל לשבור את הגל העצום המאיים על חיינו,
כשהמציאות עצמה מציע הכל כך מעט נחמה ותקווה.
במחזה סנאט המטורפים, מציע קורצ'אק סיכוי לפתרון:

"אולי הילד מגלה בעצם קיומו את השאלה המכרעת של האנושות ולכן הוא יקר לנו כל כך.
כוחם של הנעורים נובע מחוסר ידיעה, מן החיפוש,
ואנחנו מפוכחים משום שכל האחרים יצאו מדעתם. חיפוש חסר ידיעה שטרם נכפף למוסכמות,
שכוחו בשאילת שאלות תמימות וישרות,
מהווה מבט מפוכח בסביבה בה נדמה כי כולם יצאו מדעתם".

"כשמתגלה האמת לאדם יש והוא נעשה למנהיג.
מן הצורך שיהיו כמוכנים דבירם;
בית מדרש וחדשים ושולחנות וספסלים וחד עשה גבאי ואחד נעשה שמש וכיוצא בזה.
ובא השטן וחוטף את הנקודה הפנימית.
וכל השאר נותן כשהיה והגלגל מתגלגל ורק הנקודה הפנימית חסרה."

את הדברים כתב רבי יצחק מאיר מגור במאה ה-19.
והוא מציע כי בעת שמבין אדם את חוסר הטעם והעוול בהם מתנהל העולם,
יש והוא נעשה למנהיג. לפני מספר שנים, אך דבר דומה אני יכל לקרוב גם לפני כשבועיים,
בפני קהל מסיימי כיתה י', חניכי תנועת המחנות העולים, בחצר כנרת, שמעתי חניכת תנועה,
מסיימת שנת הדרכה, מספרת על השפעת הדברים הללו עליה.

היא סיפרה כי היא מביטה בחברה הישראלית ובסביבה הקרובה לה,
באנשים המתנהלים שלהם, באינרציה קבועה,
מביטה בחייה ומוצאת שאכן נגנבה הנקודה הפנימית. מול קהל חבריה הנרגשים,
היא אמרה, כי גם לאחר שנת הדרכה קשה,
הטעם שהיא מוצאת בתנועה הוא בחיפוש המשותף, מדריכים וחניכים,
אחר הנקודה הפנימי, אחר משמעות וטעם.
כשמתגלה האמת לאדם יש והוא נעשה למחנך.

העיסוק בדמותו של יאנוש קורצ'אק מעורר בי לא פעם שאלות נוקבות וקשו.
חייו, משנתו הפדגוגית, כתביו, סיפוריו והרצחו מהווים עבורי, כאדם וכמחנך,
חידה אשר תשובותיה חיוניות ונחוצות מאוד. מצד אחד כתיבה ישירה וחסרת יומרנות,
וממשנה חינוכית דומה, פשוטה לכאורה,
הרואה בילד ובמחנך שווים. ומצד שני חיים ללא ההספקות,
תמיד תוך ניסיון לשנות, להשפיע ולחנך.

"קודם כל אתה בעצמך ילד,
ועליך לחנך ולהשכיל את עצמך.
ההנחה שהפדגוגיה היא תורת הילד ולא תורת האדם –
זאת היא אחת הטעויות המרגיזות ביותר"

"אם נדע להבין ללב הילד", אומר קורצ'אק, "נלמד להביט ללב האדם.
להבנתי, אם כן, עלינו להבין את משנתו של קורצ'אק כניסיון תמים,
אמיתי וחסר פשרות, לשנות את פני האדם ואת פני העולם.
יש לראות במשחק העפיפון שהציע לתלמידיו דימוי לחיבור החיוני בין הקרקע לשמים,
בין הפשוט והמוחשי לרחוק והשמימי, חיבור שניתן לעשותו רק במשחק, משחק אמיתי מאוד."
אני מוצא אמונה בדברים אלו.
אני מוצא כוח ואמונה בבחירותיהם של חניכי ושותפי לתנועה.

השנה אנחנו מציינים גם 70 שנה למפעל שנות השירות בארץ,
מפעל אותו אתם, חברי שכבת ש"ל, ממשיכים בגאון וגוואה גם בימים טרופים אלה.
אני מתעורר מבחירתכם, מלאת האמונה,
לחדול מן השגרה ולשוב ולמצוא את הנקודה הפנימית,
לבחור ולהיות מחנכים. שכן אני מאמין שרק כך ניתן לשנות את פני העולם.

טל נציג תנועת המחנות העולים

 

♦ חזור לעמוד קודם ⇑

דברי מנהלת ביה"ס יד ושם דורית נובק

70 שנה לשילוח קורצ'אק ובית היתומים לטרבלינקה
דברי מנהלת ביה"ס יד ושם דורית נובק

70 שנה לשילוח קורצ'אק
ובית היתומים לטרבלינקה
דברי מנהלת ביה"ס יד ושם דורית נובק
"הוא הולך לו באמצע הרחוב בשלשלאות הזהב שלו.
הרחובות מלאים צבא. ומאחורי שורות הצבא, תושבי עיר הבירה.
היה יום יפה, השמש זרחה. הכל יצאו אל הרחוב,
כדי לראות בפעם האחרונה את מלכם.
דמעות נראו בעיני רבים. […]
מתיא הרים את ראשו למעלה כדי שהכל יראו כי עיניו יבשות,
רק את גבות עיניו צמצם והוא מביט אל השמים, על השמש […]
וכך עבר על פני כל העיר, ועמד על הככר מתחת לעמוד,
לפני הבור החפור. וכך עמד חיוור ושקט,
בשעה שפלוגת החיילים מלאו את הרובים וכוונו אליו.
ובאותו השקט הקשיב ברגע האחרון על כתב החנינה:
במקום עונש מוות, גרוש לאי שומם."

הַמֶּלֶךְ מַתְיָא הָרִאשּׁוֹן הוא ספר ילדי פרי עטו של הסופר יאנוש קורצ'אק.
הספר יצא במקור בשפה הולנית בשנת 1923

"יאנוש קורצ'אק ללכ כובע, חגור חגורת עור,
נעול מגפים, גופו כפוף ומעוקם,
מחזיק בידו של ילד וצועד קדימה.
ואחריו צועדות אחיות אחדות, חגורות סינרים לבנים,
ואחריהן מאתים הילדים, שראשיהם רק עתה חופפו, והם מובלים לעקדה.
את הילדים הקיפו מכל הצדדים שוטרים גרמנים,
אורקאינים, והפעם גם יהודים […].
האיש הגדול והאציל הזה הודה יפהלאנשי הקהילה,
שהקריבו את כל יהודי וארשה, והלך עם ילדיו אל כיכה האומשלאג…
ועד היום הזה אין סימן, איפה נספו יאנוש קורצ'אק ומאתיים היתומים.
לפי כל הסימנים לא נשאר מהם עוד זכר.
יהיו דברי המעטים ראשי פרקים למגילת הדם, הנקראת יאנוש קורצ'אק"
רשימה זו על דרכם האחרונה של קורצ'אק וחניכיו,
כלולה במסה על ימי הגירוש הגדול ביטו וארשה, מאת יהושע פרלה,
סופר יהודי נודע. כתב-היד נשתמר בארכיון רינגלבלום.
הסופר נספה באושוויץ, 1944.
ב-5 באוגוסט 1942 בדיוק לפני 70 שנה יאנוש קורצ'אק,
סטפה וכמה אנשי סגל נוספים, כו-200 יתומי בית היתומים,
חצו את ורשה בדרכם למחנה ההשמדה טרבליקנה.
שלא כמו יציר רוחו, המלך מתיא שקורצ'אק הפיח ב-1923
חיים בדמומו – הפעם לא ניתן כתב חנינה.
קורצ'אק וחניכיו נספו. אבל קורצ'אק הסופר והמחנך הותי אחריו
מורשת ספרותית ופדגוגית שהקדימה את זמנה
ושדורות רבים של אנשי חינוך מתחנכים עליה
ומנסים לאמץ לעצמם משהו מהתפיסה החינוכית הומניסטית,
שנוסחה במילים ובמעשים ע"י קורצ'אק, המחנך הענק.
עוד בהיותו רופא, במלחמת העולם הראשונה,
החלק קורצ'אק לנסח את תורתו החינוכית,
והוא גוזר מעולם המחקר הרפואי וכותב:
" לימוד האיבחון תופש מקום מרכזי בתורת הרפואה […]
אם הפדגוגיה תרצה ללכת בדרך שנסללה על ידי הרפואה,
עליה לעבד דיאגנוסטיקה חינוכית […]
כמו שיעול, עליית חום, הקאה לרופא, כך – חיוך,
דמעה, סומק למחנך, אין תופעול ללמא משמעות. […]
קורצ'אק ממשיך וכותב,
ומדגים כיצד על איש החינוך לפתח רגישות-לב ועין בוחנת כלפי תלמידיו,
כיחידים וכקבוצה. יאנוש קורצ'אק היה לא רק נאה דורש.
הוא קיים בחייו את משנתו החינוכית,
ואולי זו תרומתו הגדולה ביותר.
הוא הותיר לנו מורשת כתובה אבל כזו שנתכתבה תוך כדי מעשה,
ובכך מוסרת לנו את המסר החינוכי החשוב מכל – המחנך נבחן לא רק דבריו,
אלא, ואולי בעיקר – במעשיו.
השילוב הנדיר של הומניסט ואיש רוח מחד גיסא ושל איש מעשה-חינוכי מאידך גיסא,
מעמיד את קורצ'אק כדמות מופת, שמתווה עבורנו – אנשי החינוך, דרך.

אתם נכנסים בימים אלה לשנה של עשייה חינוכית,
זכרו בשנה זו ובשנים שלאחריה, לא רק את משנתו של קורצ'אק – המורה הגדול,
אלא, ואולי בעיקר, את בחירתו לחיות ולמות נאמן לתפיסותיו החינוכיות.
הצעירים שבנפשם תגעו יקשיבו לכם, אבל יותר מזה – יצפו במעשיכם ויחקו אותם.
בין המילה למעשה, המעשה מדבר בקול רם יותר,
כך אנו לומדים מחוקרי החינוך, כל אנו לומדים מניסיוננו.
למדו את שפתו של יאנוש קורצ'אק,
דברו ולכו באותה השפה ודרככם החינוכית תצלח.

דורית נובק
מנהלת בית הספר המרכזי
להוראת השואה יד ושם

♦ חזור לעמוד קודם ⇑

דברים לטקס מלאת 70 שנה – דליה טאובר יו"ר העמותה

דברים לטקס מלאת 70 שנה
להירצחם של יאנוש קורצ'אק,
סטפניה וילצ'ינסקה והילדים, 
ולרגל 100 שנה להקמת בית היתומים 

דבר יו"ר המכון החינוכי הישראלי ע"ש יאנוש קורצ'אק

היום מציינים אנו 70 שנה לשילוחם של של יאנוש קורצ'אק,
סטפניה וילצ'ינסקה, ילדי בית-היתומים וסגל המורים
אל מותם האכזרי במחנה ההשמדה טרבלינקה.
השנה אנו מציינים גם 100 שנה להקמת בית היתומים

ברחוב קרוכמלאנה 92 בוורשה – 100 שנות השראה.
בתודעת רבים בישראל חרותה דמותו של קורצ'אק כגיבור,
אשר במחיר חייו שמר אמונים לילדים שהיו באחריותו – ליתומים שלו.
בתודעת רבים חקוק יאנוש קורצ'אק כמי שהליכתו אל מותו הטראגי
בטרבלינקה הייתה הרואית.

אולם לא רבים הם הזוכרים את גישתו החינוכית,
אותה פיתח במשך 64 שנות חייו.
מעטים מהם מכירים את חלקה ותרומתה של סטפה וילצ'ינסקה
למפעלו החינוכי של קורצ'אק.
עקרונות מורשתו החינוכית של קורצ'אק,
אשר הוא וסטפה קיימו בבית היתומים כעניין שבשגרה,אינם מוכרים דיים.

קורצ'אק – הרופא, הסופר, המחנך –
היה בראש ובראשונה הומניסט אשר לנגד עיניו ראה את טובת הילד באשר הוא ילד,
ואת האדם באשר הוא אדם – על יתרונותיו ועל מגרעותיו.
כמחנך שאף קורצ'אק לעודד בילד את אותם הדברים שהיום החברה שלנו כל כך חסרה:
את הרגש המוסרי, את המשמעת העצמית, את תחושת האחריות,
את המרץ העצמי ואת ההתגברות על התכונות הרעות מתוך רצון להשתלב בכלל האנושי
ולהיות אזרח טוב (מתוך אדיר כהן, "יאנוש קורצ'אק").
למרות שמעולם לא כתב את רעיונותיו החינוכיים כמשנה סדורה,
ניתן למצוא בכתביו אין ספור כלים פדגוגיים, רעיונות תאורטיים ומעשיים.

קורצ'אק השתמש בכל כישוריו וידיעותיו כדי להכיר את הילדים היכרות אמת,
לתת מענה לצרכים של כל ילדה וילד ולאפשר להם להתפתח כאזרחים מעורבים,
מודעים, אמפתיים, סובלניים ומכבדים את עצמם ואת זולתם.

קורצ'אק הרבה לשוחח עם הילדים, להקשיב להם בכבוד, לקרוא אתם, לשחק אתם.
הוא נהג לצאת אתם לטיולים ולהתבונן בהם בעודם לומדים להכיר את העולם ולהתמודד אתו.

קורצ'אק ידע כי לא על הביקורת, המשמעת הכפויה והפחד
יתפתחו נפשותיהם של הילדים ותפיסת עולמו המוסרית והחברתית,
אלא שהרגישות, הכבוד, ההקשבה והאמון – הם שיצמיחו אותה.
בסיפורים שכתב וסיפר – כותב אדיר כהן –
ביקש קורצ'אק לפתח את רגישותם המוסרית של הילדים,
לפקוח את עיניהם שיכירו וידעו לא רק את התנהגות האדם אלא גם את נפשו.

קורצ'אק רצה להפגיש את הילדים עם עולם המבוגרים על מגרעותיו,
ולהראות להם מה רב העוול שאנחנו גורמים איש לרעהו יום יום ושעה שעה,
משום שעינינו אטומות מראות וליבנו אינו פתוח לזולת.

קורצ'אק האמין שאיש החינוך צריך להוות מודל בהתנהגותו.
כך פעל ושימש דוגמה אישית הן לאנשי החינוך בבית היתומים והן לילדים עצמם.
בשותפות מלאה לקח קורצ'אק חלק בחיי בית היתומים על כל רבידיהם.
הוא נהג לשתף את הילדים ואת המורים כאחד בכל עבודות הבית,
בהדגישו שהחינוך צריך להתבסס על מידה נכונה של מתן דעת והשגחה
מזה ועל מידה גדולה של חופש ועצמאות מזה;
על יחס נכון בין חופש ובין משמעת, בין תלות ובין עצמאות.
בצד העבודות והמטלות השוטפות נהג קורצ'אק להשתתף גם במשחקי הילדים,
ולפעמים לא נמנע מלעשות אתם מעשי קונדס ותעלולים פרועים.

קורצ'אק פתח את מוסדות הילדים שלו בפני תלמידי בית המדרש למורים
ותלמידי אוניברסיטאות, וכך יצר שילוב בין האקדמיה לבין השדה,
שילוב שעד היום אינו מובן מאליו.

קורצ'אק הכיר בכך שלאמת פנים רבות, וכי החיים הינם מסע לחיפוש אחר האמת.
הוא מעודד את קוראיו ותלמידיו לחפש ולגלות את אמיתותיהם הם לשאלות הקשות
על הנהגת העולם ועל סדרי החיים.

קורצ'אק ביקש תשובה אשר האדם בעצמו הימצאנה.
בכל עבודתו החינוכית דגל קורצ'אק בדרך של הניסיון וההתנסות העצמית.
גם כשבא לסכם את ניסיונו ולהביא בפני ציבור המחנכים מעט ממה שלמד
והשיג בשנים רבות של התמסרות מלאה למעשה החינוכי –
לא ניסח כללים ולא ביקש שיחקו את דרכו.
בסתר לבו ביקש שיילמדו ממנו גזרה שווה –
שאחרים יעשו כמותו וינסו לכבוש להם דרך משלהם בחינוך –
בעקשנות, במסירות, בהקרבה. (אדיר כהן, שם).

החברה שאנו חיים בה בישראל של שנת 2012 היא חברה כואבת,
חברה הסובלת משסעים, קונפליקטים ואלימות מבית ומחוץ.
אין עוררין על כך שכדי להבטיח את עתידה של החברה הישראלית כחברה ערכית,
מלוכדת ומשגשגת, חברה סובלנית, נאורה ומתקדמת,
חשוב היום יותר מתמיד לקדם ולטפח את החינוך בישראל.
כדי להבטיח שהדורות הבאים בישראל יתחנכו על ברכיה של ההומאניות
ותנבוטנה בהם תפיסות מוסריות שהולכות ונשחקות,
אנו בוחרים לשים למולנו כמגדלור את מורשתו החינוכית של מי שאמר:

"אינני קיים כדי שיאהבוני ויוקירו אותי, אלא כדי שאפעל אני ואוהב.
אין הסביבה חייבת לעזור לי אלא אני חייב לדאוג לעולם – לאדם."

אנו, אנשי המרכז החינוכי הישראלי ע"ש קורצ'אק,
קיבלנו עלינו לפעול למימוש צוואה נסתרת זו.
בחרנו ללמוד מקורצ'אק ומסטפה גזירה שווה, ולהמשיך בדרך חיפוש האמת – לחפש,
להתאים ולהפיץ את מורשתו החינוכית של קורצ'אק ולהטמיע אותה בחברתנו.

אנו קוראים לכולם – אתם, שניצבים כאן אתנו היום ואלה שאינם אתנו פה –
לקחת חלק פעיל במימוש צווי רוחני זה למען קידומה,
פיתוחה וטיפוחה של החברה הישראלית, למען עתידנו ועתיד ילדינו.

דליה טאובר בשם
"המכון הישראלי החינוכי ע"ש יאנוש קורצ'אק"

♦ חזור לעמוד קודם ⇑

נגישות