נפרדים משלמה נדל

אוג 31, 2019 | שלמה נדל

כתב מאיר תורג'מן  עיתון ידיעות אחרונות

לקריאה במקור כאן

הצלם-בית-היתומים-של-יאנוש-קורצאק צילם : צילום: קובי אלבז

© מוגש ברשות פרסום

נפרדים מהיתום של קורצ'אק
שלמה (שלמק) נדל גדל מגיל 7 בבית היתומים של המחנך־סופר המפורסם •
שם עוצבה אישיותו, שם קיבל את המתנה ששינתה את חייו: מצלמה •
כשפרצה המלחמה הוא קיבל מקורצ'אק עצה שהצילה את חייו: "תברח" •
הוא עשה זאת כשבידיו אלבום ובו הצילומים מבית היתומים, שהפכו לימים לנכס היסטורי •
בשבוע שעבר נפטר בגיל 97 וחצי, ועכשיו נותרו בחיים רק שני יתומי קורצ'אק

מבין גיבורי תקופת השואה,
המחנך והסופר הדגול יאנוש קורצ'אק הוא אחד שכולם זוכרים לא רק את סיפורו,
אלא גם את מראהו.

מי שאחראי על כך במידה רבה הוא שלמה (שלמק) נדל,
אחד מהילדים בבית היתומים שניהל קורצ'אק. נדל הקטן צילם תמונות רבות במקום,
והצליח לשמור עליהן לאורך כל המלחמה.
בשבוע שעבר הוא נפטר בגיל 97 וחצי.

נדל נולד ב־1920 בוורשה שבפולין. כשהיה בן שבע נהרג אביו,
יוסי, שהיה חייל בצבא הפולני.
אימו, גילה, המשיכה לעבוד קשה אך לא יכלה לגדל בביתה את שני בניה.
שלמה נדל נשלח לבית היתומים של יאנוש קורצ'אק.
אחיו הקטן, סאלק, נשלח לבית יתומים אחר.כילד חדש בבית היתומים הוצמד לנדל חונך, שהיה בעליה של מצלמה.
דרכו הוא למד את יסודות הצילום, ממנו קיבל את האהבה למצלמה. "את המצלמה הראשונה בחייו אבא קיבל מקורצ'אק

שלמאק רוטברד. (שלמה נדל). בגיל 10 10/10/1920 —29/3/2018               © מוגש ברשות פרסום

מספר בנו, יוסף. עם המתנה הגיע גם תפקיד: לצלם את החיים בבית היתומים.
מי ידע אז איזה ערך היסטורי יהיה לאותם צילומים. כשהגיע לגיל 15,

החל נדל לעבוד בחברה לפיתוח צילומי שיניים. כשמלחמת העולם השנייה החלה הוא היה כבר בן 19.
"למרות שהוא כבר הפך לנער והתחיל לעבוד,
אבא שלי, כמו כל ילדי בית היתומים, המשיך להתייחס לקורצ'אק כאל אבא שלו,
והגיע להתייעץ איתו בכל מה שעשה", מספר יוסף בנו הבכור. אחת מאותן עצות הצילה את חייו.
"קורצ'אק אמר לאבי ולבוגרים נוספים של בית היתומים: 'אני מציע לכם לברוח, לא יהיה פה טוב'.
אבא סיפר שקורצא'ק אמר להם: 'לא תלקקו דבש במקום שאליו תברחו,
אבל תישארו בחיים'. אבא שלי הקשיב לו".נדל ברח לרוסיה עם תחילת המלחמה.
אחד הדברים הבודדים שלקח איתו היה אלבום הצילומים שלו, שבו תמונות רבות מבית היתומים.
לימים סיפר שנשדד בדרך, ובדרך נס עבר במקום קצין גרמני שעצר את השודדים
והכריח אותם להשיב לו את האלבום. קורצ'אק צדק. עם המלחמה הגיעו זוועות נוראיות. כשהגיע תורם של 200 ילדי בית היתומים בגטו ורשה להישלח לטרבלינקה,

קורצ'אק עם הילדים  | © מוגש ברשות פרסום

הוא סירב להצעה להינצל לבדו ובחר למות ביחד איתם.שלמה נדל עלה ארצה עם אשתו פרידה בשנת 1950.
הוא התיישב ברמלה ופתח את חנות הצילום הראשונה בעיר,
ברחוב הרצל 64. "בית היתומים עיצב את חייו וגם העניק לו מקצוע שהיה אהבת חייו.
הוא צילם ברמלה את כל המסיבות,
האירועים בבתי־הספר ועוד", מספר יוסף בנו.
גם כשפרש לגימלאות בגיל 70, הוא המשיך עם הצילום כתחביב.

ביום רביעי שעבר, יומיים לפני ליל הסדר, נפטר נדל.
עבורו, לחג הזה הייתה משמעות מיוחדת.
בבית היתומים של קורצ'אק הוא מצא פעם את "האפיקומן",
שהיה אגוז שהוחבא בתוך מרק הקניידלך.

נדל החליט להפוך את האגוז לקמע המזל שלו.
הוא שמר עליו יותר מ־80 שנה וטען תמיד שהקמע שמר ועליו והציל את חייו.
בספר "להצמיח שורשים", שמתעד את קורות חייו ויצא לאור לפני כשלוש שנים,
סיפר שלמה נדל: "האגוז הזה מקנה לי תחושה של ממשות מהבית שממנו יצאתי,
שהיה לי תחליף לבית אימי,
ומיאנוש קורצ'אק שהיה מחנכי ומילא את מקומו של אבי".
הספר תורגם לאנגלית, ובקנדה מלמדים את סיפור חייו של נדל.

לפני שנה וחצי נפטרה פרידה רעיותו של שלמה נדל.
הילדים מספרים ששלמה התקשה לחיות בלעדיה.
בריאותו התדרדרה, עד שנפטר.
"אחרי מותו של אבי נותרו בחיים רק שניים מילדי קורצ'אק",
סיפר אתמול יוסי. לדבריו, גאוותו של אביו הייתה על המשפחה שהקים,
הבנים יוסי (70) וראובן (65), ארבעת הנכדים ושמונת הנינים.
כשהיה בחברתם הוא תמיד זרח, ונהג לומר:
"ניצחתי את הגרמנים".

מודעת אבל על פטירתו של שלמה נדל — היתום של יאנוש קורצ'אק

שלמה נדל מחזיק בידו את פירורי האגוז שנותרו בעטיפה עד היום תצלום: איציק דזלרטי © מוגש ברשות פרסום

מסיפורי בית היתומים של קורצ'אק

אוג 30, 2019 | שלמה נדל

     מספר שלמה נדל (שלמק)

שלמה נדל (שלמק)–צילום: יצחק דזלדטי

© מוגש ברשות פרסום

מאמר זה נכתב כעדות ע"י בית לוחמי הגטאות

לקריאה במקור לחץ כאן :

שמונה שנים גר הילד שלמה נדל בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק.
על השנים בבית הוא אומר,
"כל דבר טוב שקרה לי בחיים קרה בבית היתומים",
ומספר על אישיותם המיוחדת של קורצ'אק ואם הבית סטפה,
ועל הרגע שבו נודע לו על מותם:
"היה לי מובן מאליו שקורצ'אק הלך עם הילדים"
כשהיה בן 7, בשנת 1927,
נכנס שלמה לבית היתומים של יאנוש קורצ'אק.
הוא עזב את המקום כשהיה בן 15.

שלמה נדל מספר:

"כל דבר טוב שקרה לי בחיים – קרה בבית היתומים.
הבית היה באזור אפור-שחור,
אבל הוא נראה כמו שמלת כלה – צבוע לבן.
היינו 127 ילדים. סטפה, אם הבית, הייתה מאוד קפדנית,
מחנכת מעולה,אם בית מעולה.
תמיד דאגה לבגדים.
אבל פחדתי ממנה – היה לה 'רדאר' ,
היא תמיד ידעה לתפוס את מי שעשה משהו.
מקורצ'אק לא פחדתי, היה לו חיוך ממזרי בעיניים,
והיו לו תמיד סוכריות בתוך החלוק.
לכל ילד נתנו חונכת או חונך,
והם הכניסו אותנו לתוך סודות הבית הקסום הזה.
בבית, לכל ילד היה תפקיד – הוא קיבל משהו,
אבל היה גם חייב לתת משהו.
לא את הכול אהבתי – בעיקר לא את עבודות הניקיון.
בדרך כלל התקבלו ילדים לבית ביום שישי, וגם עזבו ביום שישי.
אני בימי שישי הייתי הולך לאימא,
ואז הייתי צריך לכתוב על לוח מודעות איפה אני שיידעו לאן אני הולך.
באופן כללי, לא הייתי רגיל למשטר של בית היתומים.
בבית היתומים היו כל מיני נהלים. למשל, ההתערבויות:
קורצ'אק ידע שהילדים לא יעמדו בהתחייבות לא להרביץ בכלל,
אז הוא התערב אתנו ש'השבוע תרביצו רק חמש פעמים, ולא יותר'.

בית המשפט של בית היתומים:

היו גם המשפטים. קורצ'אק בנה לנו רפובליקה של ילדים, בשביל ילדים.

בית משפט,

פרלמנט שהיה אחראי על התקציב.
הייתה לילדים זכות להגיש למשפט אפילו את ד"ר קורצ'אק.
גם אותי העמידו למשפטים, בדרך כלל סטפה דאגה לכך.
בבית המשפט של בית היתומים היו השופטים שלושה ילדים.
בכל שבוע היו השופטים מתחלפים,
והתנאי להיות שופט היה שלא קיבלת תלונה כל השבוע.
בית המשפט פעל בכל שבת, לכל משפט היה פרוטוקול,
ואפשר היה לערער על פסקי דין.

קורצ'אק נשפט 3 פעמים בבית המשפט:

הפעם הראשונה:

קורצ'אק גלש על המעקה והגיש את עצמו לבית משפט. הוא קיבל סעיף 100.

הפעם השנייה:

בקייטנה: קורצ'אק הכניס ילד קטן דרך הרשת של המחסן של המטבח,
שלח אותו להוציא לחם וריבה, והם הלכו למגרש לשחק.
בבוקר הם חזרו עם תזמורת למחנה והעירו את כולם.
האחראית על המטבח באה וסיפרה שגנבו דברים.
קורצ'אק אמר שהוא זה שלקח, וסיפר איך הכניס את הילד.
הוא העמיד את עצמו למשפט, ושוב קיבל סעיף 100.

הפעם השלישית:

בבית היתומים הייתה ילדה שלא התחברה לאף אחד.
שום דבר לא עזר. קורצ'אק רצה לגרום לילדה למשבר,
שיגרום לה להתחבר עם ילדות אחרות.
קורצ'אק לקח את הילדה והושיב אותה גבוה על הספרייה.
הילדה התחילה לבכות, וביקשה, 'ד"ר, תוריד אותי'.
אז באו הילדות האחרות והתחילו לשכנע אותה להגיש את קורצ'אק
לבית המשפט, ואמרו לה, 'אנחנו נעיד לטובתך'.
הילדה היססה, ולבסוף אמרה לד"ר:
'אם לא תוריד אותי – אני אגיש אותך למשפט'.
קורצ'אק עבר שימוע, ואחר כך היה משפט.
הוא קיבל סעיף 100, והיא זכתה בחברות !
את סטפה אף פעם לא הגישו למשפט. פחדו ממנה.

סעיפי העונשים:

סעיפים 100 ו-200 היו קלים. משמעותם הייתה:
'מבטיחים להתנהג יפה ולא לעשות זאת שוב'.
מסעיף 300 התחילו העונשים. העונש הקל יותר היה לא ללכת לקולנוע בשבת.
סעיף 500: מודיעים לחונך – והוא חותם שישגיח ויגיש דוח לסטפה או לד"ר.
סעיף 600: מודיעים לאחד מבני המשפחה.
סעיף 700: אין זכויות לצאת חודש לקולנוע.
אין זכות להגיש אחרים לבית משפט.
סעיף 900: חפש חונך, אחרת אתה צריך לעזוב את הבית.
קראו להורים, כתבו על לוח המודעות.
סעיף 1000: גירוש מהבית. גם ילדים שאין להם לאן ללכת.

המשפט שלי:

אותי שלחו פעם אחת לאימא שלי עם מכתב אזהרה.
גרמתי נזק בכיתה בשיעור מוזיקה,
היה מקרה שמורה הרביץ לנו, והתלוננו בפני סטפה.
זה נודע לד"ר, והוא אמר:
תגישו אותו לבית משפט, ונעביר את פסק הדין למנהל בית הספר.
עשינו זאת, שפטו את המורה והוא כבר לא הגיע יותר לעבודה.
נשאר אדם בלי פרנסה.
סטפה גילתה במקרה ומכאן התגלגלו הדברים.

חגים:

פסח והאגוז האפיקומן :

וכך מספר שלמה נדל (שלמק), מזכרונותיו כחניך בבית היתומים:
ליל הסדר בבית היתומים:
בליל הסדר היו הילדים ואורחים מסובים סביב כל השולחנות,
המכוסים מפות לבנות ועליהם גביעי יין.
המורה אומר את ה"הגדה" והילדים חוזרים אחריו.
מאחר שהילדים בבית היתומים היו רבים,
ולא ניתן היה לתת מתנה לכל אחת ואחד מהם,
התקבל בבית מנהג שהחליף את האפיקומן:
בשעת הארוחה היה אחד הילדים מוצא אגוז בכופתתו ,
הילד בר המזל היה מקבל מתנה כספית,
שוות ערך 5 זלוטי סכום אשר יכל לקיים משפחה לשבוע ימים.

שלמה נדל מחזיק בידו את פירורי האגוז שנותרו בעטיפה עד היום תצלום: איציק דזלרטי

© מוגש ברשות פרסום

בפסח היו עורכים ליל סדר ל-120 איש, ומלמדים אותנו שירים לפסח.
אבל איך החביאו את האפיקומן? היו מכניסים לתוך הקניידלך אגוז יער,
ומי שהיה מוצא אותו היה מקבל חמישה זלוטי.
לפני טקס חלוקת הקניידלך הייתה דממה,
ואחר כך היו שומעים רק את הכפיות מועכות את הקניידלך כדי לחפש את האגוז.
פעם אחת הרווחתי אגוז כזה, הייתי אז בן 13-12.
האגוז נמצא אצלי עד היום – ומהווה קמיע.
כאשר חגגו 25 שנים לבית ערכו אירוע מיוחד בפסח, עם אורחי כבוד,
וביניהם שר החינוך הפולני ו'מיס יודיאה' מלכת היופי היהודייה, שהוזמנה במיוחד לאירוע.
באחד הפעמים היו אצלנו אורחים לסדר.
לפי מסורת בית היתומים הוזמנו לטקס רבים מידידי המוסד.
נותר בידינו נוסח ההזמנה שיועדה לד"ר עמנואל רינגלבלום ואשתו
(מרחוב לשנו 18):"בית היתומים בשליסקה 9 (בעבר קרוכמלנה 92)"
מתכבד להזמין את כבודך לטקס ערב סדר פסח
שיתקיים ביום ד', 1 באפריל, 1932 בשעה 5:30 בערב.
נ.ב. הטקס יימשך לא יותר משעה אחת ,
לפי המסורת רבת השנים.
"אנחנו מבטיחים שעה נאה, יפה ומעודדת".

לקריאה מורחבת על ד"ר עמנואל רינגלבלום לחץ כאן

גם העתון היהודי, "גזטה זי'דובסקה",

© מוגש ברשות פרסום

העיתון בו פורסם ערב ליל הסדר בבית היתומים של קורצ'אק

פרסם כתבה בעקבות סעודת ליל הסדר בבית היתומים, וכך נכתב:
"לסדר פסח בבית קורצ'אק יש קסם אישי משלו."
צריך היה לראות את הרצינות החגיגית שאפיינה את הסועדים הצעירים ולהיווכח

מהמשמעת, השמחה והנתינה בסדר המופתי,
בריכוז ובהדר שליוו את קריאת ההגדה.
לפני שהסבו המוזמנים לסעודה החגיגית,
דיבר יאנוש קורצ'אק בקצרה. משפטים אחדים,
ממש מלאכת מחשבת. התרגשות כנה הייתה ניכרת בדובר.
בסוף, שלום! שמחה רבה, וחגיגה גדולה.
סעודת ערב פסח. אמנם הטקס נמשך שעה אחת.
ואכן, התברכנו בשעת חיים נאה, יפה ומעודדת,
כפי שהבטיח יאנוש קורצ'אק בנוסח ההזמנה.
"גם חג הפסח נחוג ברוב פאר".

חנוכה:

בכל חנוכה הייתה הצגה.
המפורסמת ביותר הייתה נר גדול ונר קטן היו משוחחים בניהם .
סיפור המחזה בקצרה (תוך שימוש במשפטים מן
(התרגום של אריה בוכנר מחנך)
נר של יום חולין –רגיל(בתרגום הישן)
ונר של חנכה נפגשים בחדרה הדל של "ילדה אשר עבדה יום תמים,
וכעת רצתה לתפור כותנת לאחיה הקטן,
אבל נרדמה כי הייתה עייפה מאד"
נר החולין "לא יודע מה זאת חנכה"
הוא רק יודע שהילדים אוהבים אותו מאד(את נר החנוכה)
ומרבים לדבר עליו(כתוב בגוף שלישי) .
נר החנוכה מספר לנר החולין את סיפור החנוכה :
"אני רק נר חנכה, נשארתי ואספר לילדים על מלחמת המכבים,
שידעו ויזכרו. כבר אלפים שנים אני מספר.
וכעת ספר אתה " פונה לנר החולין.
נר החולין "מה אני יכול לספר על עצמי?
הנני נר רגיל ועני,
בשעה שאנשים עובדים ,אני מאיר להם באורי.
אני מאיר לחיט , לסנדלר לילדים הלומדים,
אני מאיר כשהם קוראים, אוכלים,
בוכים …איזה דבר מעניין אני יכול לספר"?
נר החנוכה מסיים את המחזה,
שבדבריו משלב קורצ'אק את משנתו החינוכית,
ואת מחשבותיו ודעותיו על העולם.
…"אתה מאיר יום יום למען יעבדו האנשים ,
אני מאיר פעם בשנה למען יזכרו האנשים מה שהיה.
תן יד אחי האהוב יחד נאיר לילדים .
נלך מבית לבית אני אומר: זכרו את שהיה, שהיה יפה וטוב אתמול,
אתה תאמר:עבדו למען יהיה טוב יותר, ויפה יותר מחר.
יחד נאיר לאנשים ,שיהיה להם שמח".
באחד ביצירותיו של קורצ'אק, "הזמן יגיע",
הנר ייעץ לאח ולאחות לא לריב
כיוון שיש יותר מידי סכסוכים בעולם.
אדם חייב להתחיל את השלום בתוך ביתו, לאחר מכן,
ישרור שלום בכל מקום בעולם
כל אחד מהדורות של ילדי קורצ'אק,
האמין להבטחתו של הנר :
למרות שיש עוד דרך ארוכה לפנינו,
אני אחזור בשנה הבאה

חנוכה, חג האורות, חל ב 15 בדצמבר.
לאחר שבילה את חג החנוכה הקודם הרחק מהילדים,
בכלא פיוואק, רצה קורצא'ק שהחג
הזה יהיה חגיגי בשבילם.
הבית צהל בזמן שבבית היתומים
הכינו מנורות ומתנות אחד לשני,
ואף עשו חזרות על מחזה שקורצ'אק כתב לפני שנים רבות
כמה ימים לפני החג,
הילדים הופתעו לראות משאית זבל שהגיעה מהצד הארי,
מחנה ליד בית היתומים.
משאית זבל מלאת מתנות שהוחבאו מתחת לשקיות הזבל.
שלושת עובדי הזבל, שהיו קשורים למחתרת הפולנית,
העבירו אוכל ומתנות לילדיו של קורצ'אק.

התורנויות וסדר היום:

התורנויות היו הגשת אוכל והורדה מהשולחן.

סדר היום:

קמים ב-6:00 בבוקר, ילד אחד היה מעיר את כולם.
ישנו בשני חדרים – חדר אחד לבנים, חדר אחד לבנות.
שותים שמן דגים, ועושים התעמלות בוקר – חובה.
היה חדר שבו אפשר היה להגיד קדיש אחרי מוות.
את הכול קורצ'אק עשה עם הילדים.
אח"כ היה גונג שהודיע על ארוחת בוקר.
יציאה ברגל לבית הספר חלק מהילדים למדו לפני הצהריים וחלק אחרי הצהריים.
סטפה הייתה עומדת עם סל של סנדוויצ'ים טעימים,
ומקפידה שאף ילד לא יצא בלי סנדוויץ'.
חזרה מבית הספר וארוחת צהריים יושבים במקומות קבועים, ואסור להחליף מקומות.
אחרי האוכל היינו מכינים שיעורי בית, ואז היינו חופשיים לשחק. לקרוא עד הערב.
שוב גונג, ארוחת ערב. אחר כך קצת משחקים והולכים לישון.
לא היה לנו קשר עם הילדים מבית היתומים הפולני,
שקורצ'אק הלך אליו שלוש פעמים בשבוע.
שאלתי את עצמי למה הם לא חיפשו ליצור אתנו קשר.

הגלויות:

גלויות הזיכרון האמנותיות ניתנו לילדים שאספו 500 יחידות עבודה.
יחידות עבודה ניתנו על עבודה בבית, קימה מוקדמת בבוקר,
טיפול בילדים חדשים ועוד. אני,
לצערי, לא קיבלתי הרבה גלויות, רק על עבודה קיבלתי.
על קימה מוקדמת בבוקר לא קיבלתי, כי תמיד היה קשה לי לקום.
אבל במלחמה זה הציל אותי כי יכולתי להירדם למרות הרעב.

בחופשים – קיטנה:

בסמוך לוורשה. הוא בנה שם חווה צנועה שזכתה לשם “רוז׳יצקה“,
על שם בתו האהובה רוז׳יה, וכללה מספר צריפים שסביבם טופחה גינת נוי.
בחופשות הקיץ בנות החודשיים עברו להתגורר
בחוות רוז׳יצקה כל ילדי בית היתומים. מדובר היה במעין קייטנה,
כשהדוקטור או סטפה היו שם אתנו, ביחד או לסירוגין.
לא היה ילד מאושר ממני בקייטנה זו,
וכל הפעילויות שלנו שם נחרטו בי כאחד הזיכרונות הנפלאים של ילדותי.
אך אין לטעות ולחשוב שהקייטנה הייתה עבורנו,
הילדים, תקופה של בטלה וכיף בלבד.
אמנם במהלך חודשיים אלה התנהלו חיינו מתוך שגרה שונה
מכפי שהייתה נהוגה בבית היתומים,
אך עם זאת גם שם היו לנו מחויבויות ותוכניות עבודה שונות.
הבוגרים שבינינו טיפלו בעצי הפרי ועבדו בחממות שבהן
טופחו גידולי ירקות.
הן כוסו בלוחות זכוכית שאותם סגרנו בלילות הקרים של הקיץ הפולני,
ופתחנו מדי בוקר.
העבודה לא הייתה קלה ונדרש כוח רב לצורך הרמת לוחות הזכוכית.
אנו, הבוגרים, היינו גאים מאוד על כך שיכולנו לבצע את אותן המשימות
בזכות היותנו גברברים חזקים.
היבולים מאותן החממות עמדו לרשות המטבח בקייטנה,
בעוד אנו זללנו מהם עד לכאב בטן.
איש לא ישכנע אותי שלעגבנייה ולמלפפון אותם גידלת בעצמך
יש אותו טעם כמו לאלה שקנית. בחלוף הקיץ,
כשחזרנו לבית היתומים,
תנובת החממות היוותה חלק מאספקת המטבח שלנו שם.
היא הייתה גדולה עד כדי כך שנותרו בידינו עודפים,
מעבר לצורכי בית היתומים,
אותם שלחנו לשוק של ורשה בעזרת העגלון שעבד בחווה של הקייטנה.
לא פעם נשלחתי, כמו ילדים אחרים, ללוות אותו בנסיעתו,
דבר שהיה עבורי חוויה בפני עצמה.
ההכנסות ממכירת הירקות והפירות נכנסו לחשבון ההוצאות של בית היתומים,

דבר מבורך לכל הדעות, במיוחד על רקע הקשיים היומיומיים במימון הבית,

שעמם התמודדה סטפה לאורך כל שנות קיומו.
אך משום שבכל זאת הייתה זו קייטנת קיץ,
מלבד העבודה היינו עסוקים בפעילויות שונות ומיוחדות.
כך, למשל, ארגן קורצ׳אק בשנת 1932 אולימפיאדה לילדים,
בהשראת המשחקים האולימפיים שנערכו אותה שנה בלוס אנג׳לס.
קפצנו לגובה ולמרחק, ערכנו מרוץ שקים,
התחרינו בריצה כשכפיות עם ביצים בפיותינו וכיוצא באלו.

היחס לארץ ישראל:

היה לנו יחס מאוד חם ליישוב היהודי בארץ.
בית היתומים, שהיה א-פוליטי לחלוטין, תרם בכל חודש 50 זלוטי לקרן קיימת.
כשהיה בעין חרוד קורצ'אק לא רצה להיות לעול על הצעירים.

הפרידה והסוף של קורצ'אק, סטפה והילדים:

בגיל 14 היינו צריכים לעזוב את הבית. התחלתי כבר ללמוד מקצוע בחוץ,
ואוכל ולינה כבר לא קיבלתי שם.
לקורצ׳אק לא הייתה ברירה למקום שלי כבר חיכו הרבה ילדים אחרים.
היה מותר לבוא, להתייעץ עם ד"ר וסטפה,
לראות את החברים, אבל לא לאכול, כי יש אחרים.
בשנת 1939 כבר לא הייתי בבית,
ובאתי להתייעץ עם ד"ר מה כדאי לעשות, להישאר או לברוח.
גבול רוסיה עוד היה פתוח וקורצ'אק אמר לי לא להישאר בפולין.
על מותו של קורצ'אק נודע לי בשנת 1943.
קראתי על כך בספרון שהוציא ההיסטוריון ברל מרק אחרי מרד גטו ורשה.
היה לי מובן מאליו שקורצ'אק הלך עם הילדים.
גם סטפה נספתה עם הילדים.
מרינה פאלסקה מתה ב-1944 מהתקף לב.

במהלך חייה אף זכתה לקבל תואר "חסידת זכויות עולם".

בשנת 1947 רציתי להיכנס לבית, אבל לא נתנו לי.
למעשה, משנת 1939 לא הייתי בבית.
ב-1997 – 85 שנה מיום הקמת הבית ו-70 שנה מיום עזיבתי את הבית,
נסעתי לבקר במקום עם נכדתי.
הביקור היה מאוד קשה.
היום יש שם בית לילדים ממשפחות הרוסות בגילאי 21-7.
הם לומדים שם ועובדים שם.
בארץ כיום נותר חניך מהבית.

בארץ כיום חי חניך אחד מהבית (בלפר יצחק-איצ'ה
מבין אלו שזכו להעות ארצה.
חניכים ,מחנכים ומדריכי הבורסה .
ועם הזמן נפטרו מזיקנה כאן בארץ ישראל.

נס התמונות

אוג 30, 2019 | לכבוד יום השואה, שלמה נדל

 הצילומים ששרדו 

בשני מקרים שהתרחשו ניצלו התמונות

זה היה הנס הראשון שבו ניצלו התמונות.

ב 1939- , שלושה חודשים לאחר שהגרמנים פלשו לוורשה,
הבנתי שטוב לא יצא מזה ושעליי לברוח כל עוד הגבול בין פולין לרוסיה פתוח.
לקחתי עמי תרמיל קטן שהכיל בעיקר תמונות שצילמתי בבית קורצ׳אק
כשהייתי בן 14 . זה, בעצם, היה האוצר היחיד שלי.
הצטרף אליי קוֹבּוּש כֶלֶבּ, חבר מבית היתומים ששמרתי אתו על קשר.
באין ברירה ברחתי לבדי אל הלא נודע, כשאני משאיר את אמי ואחי מאחוריי.
תחילה ביקשנו לעבור את הגבול באזור העיירה מלקיניה,
על גדות נהר בוג שהיווה גבול טבעי בין שני חלקי פולין.
זו הייתה חצויה באותה עת,
בעקבות הסכם אי-התקפה שנחתם בין גרמניה לבין ברית המועצות ב 23.8.1939-
אחד הסעיפים באותו מסמך קבע את גבולות אזורי ההשפעה שחולקו בין גרמניה
וברית המועצות: פולין המזרחית, אסטוניה, לטוויה, פינלנד ודרום-מזרח
אירופה נחשבו לאזור ההשפעה הרוסי;
פולין המערבית וליטא היו נתונות תחת שליטה גרמנית.
בדרך שמענו סיפורי זוועה, לפיהם הגרמנים לוכדים את היהודים במארב
שהציבו על הגשר שבנוי מעל הנהר בוג.
במקרה הטוב הם שולחים אותם למחנות כפייה,
ואת הבלתי כשירים לעבודה הם פשוט משליכים אל מי הנהר הגועש.
לכן החלטנו להתרחק ככל הניתן מהאזור,
ולצעוד בין הכפרים לכיוון גבול ברית המועצות.
בדרך עברה על פנינו עגלה, נהוגה בידי שני גויים.
הם עצרו ואמרו: “כדאי לכם לעלות לעגלה שלנו.
כך תעברו את הגבול מהר ובבטחה. זה לא יעלה לכם הרבה כסף.“
טיפסנו על העגלה ואני הורדתי את התרמיל מכתפיי,
התיישבתי ואפשרתי לגופי הדואב לנוח בתום ההליכה הממושכת.
אחרי שעשינו כברת דרך הבחנתי שהעגלון מתחיל
לסטות מהכביש הסלול אל תוך היער. התחלתי לצעוק לעברו:“
מה אתה עושה? זו לא הדרך לגבול! אתה שקרן וגנב!“
הושטתי את ידי כדי לקחת את התרמיל,
וחשתי בה מיד כאב מצליפת שוט שפילחה את זרועי.
בידו של הגוי השני ראיתי סכין קפיצית.
באחת עברו בראשי סיפורי הזוועה שהתהלכו בעיר
על אודות מבריחי גבולות ששודדים ורוצחים אנשים שמבקשים להגיע לברה“מ.
הייתי משותק מבהלה. דאגתי לשלום התמונות,
אך הסכין המונפת לא אפשרה לי להגיע אליהן
ונאלצתי לקפוץ מתוך העגלה כדי להציל את נפשי.
כאילו משום מקום הופיעה מולנו מכונית עם גג פתוח שבה ישבו קצין גרמני ונהגו.
לפי הדרגות הבחנתי שמדובר בקצין גבוה בצבא הגרמני.
הוא שאל: “מה קורה פה?“ ואני, בגרמנית המגומגמת שלי,
ניסיתי להסביר לו את מה שהתרחש עד כה.
הוא שיסע את דבריי ואמר לי: “תפסיק לשבור את השיניים בגרמנית,
אני רואה שהיא לא שגורה בפיך,“ והתחיל לדבר אתי בפולנית רהוטה
כאחד שזה עתה סיים בית ספר לבלשנות פולנית.
בדיעבד אני סבור שייתכן כי מוצאו היה משלזיה התחתונה,
שהייתה מיושבת על ידי גרמנים,
או שהיה קצין מודיעין שידע פולנית מתוקף תפקידו.
הסברתי לו שהעגלונים האלה, שבינתיים הלכו והתרחקו עם עגלתם, שדדו אותנו.
נהגו של הקצין דחק בו, הזכיר לו את קיומה של ישיבה חשובה והוסיף:
“בגלל שני היהודונים האלה אתה מתעכב?“
צריך לזכור שבאותם ימים חיינו היו משולים לקליפת השום.
הוא יכול היה לירות בנו ואיש לא היה שואל דבר.
הנהג התחיל לצפור בחוסר סבלנות וסימן בידו לקצין שיחזור,
אך הקצין לא הראה כל סימן לכך שהזמן דוחק לו.
הוא צעק לעבר שני הגויים והורה להם לעצור.
מאחר שהם התעלמו מקריאתו הוא שלף אקדח פרבלום מחגורתו וירה באוויר.
העגלון נעצר ושב על עקבותיו לבדו.
הוא ניסה להסביר לקצין את גרסתו ואמר: “אתה לא יודע מי אלה.
הם יהודים קומוניסטים הבורחים לרוסיה.“ הקצין השיב לו: “לא שאלתי אותך
מי הם ומה הם עושים. אני שואל אותך למעשיך.
מי נתן לך את הזכות לשדוד אותם?“ עמדתי שם,
המום לחלוטין ומתקשה להבין את המתרחש מולי.
עד היום איני יודע להסביר את מה שנראה כסצנה הלקוחה ממחזה סוריאליסטי.
בשל ההלם לא הצלחתי להוציא הגה מפי.
הקצין הורה לנו לקחת את חפצינו מהעגלה.
הסברנו לו שהעגלון לקח גם את כספנו.
העגלון טען שכל הכסף נמצא אצל חברו, שהספיק כבר לברוח.
הקצין אמר לנו שלא רחוק מהמקום שנמצאנו בו יש תחנת משטרה (“ז׳נדרמריה“).
"תתייצבו שם עכשיו ותדווחו על האירוע,“ ציווה,
ולעגלון אמר בקול מאיים: “אל תנסה לברוח, כי אני אמצא אותך.
תגיע למקום כשהכסף בידך.“ הקצין הגרמני נכנס למכוניתו ונסע לדרכו,
בעוד העגלון “הגיבור“ מאיים עלינו שהוא עוד ימצא ויחסל אותנו.
כשצעדנו לעבר הגבול הרוסי גילינו שאמנם הייתה בסמוך לו תחנת משטרה
צבאית או משטרת גבולות גרמנית.
דומני שמתוך נאיביות ניגשתי לזקיף הצעיר ובעל הגוף שעמד בשער התחנה,
וניסיתי להסביר לו שקצין גרמני אמר לי להתייצב אצלו.
הזקיף התחיל לקלל: “לכו מכאן, יהודונים מלוכלכים,
תסתלקו מהר לפני שאני יורה בכם.“ חשבתי שלא הסברתי את עצמי היטב,
ולכן חזרתי על דבריי. הזקיף האדים מכעס,
עד כדי כך שיכולתי לראות שהנמשים שהיו על פניו העגלגלים נבלעים בצבע האדום.
הוא צרח עלינו: “אתם לא מבינים שהיה לכם מזל עם אותו קצין.
אתם שווים בעינינו כקליפת השום, תסתלקו!“
עם המגף הכבד שהוא נעל הוא בעט בי בכל הכוח, בעצם הזנב.
כמעט התעלפתי מעוצמת הכאב. במשך השבועיים הבאים לא יכולתי לשבת.
חברי ואני הבנו שזאת הייתה תמימות מצדנו להאמין שנקבל שם עזרה.
התרחקנו משם, מבוהלים ומפוחדים, והמשכנו לדרכנו.
בשלב מסוים הצטרפנו לקבוצה גדולה יותר שעברה את הגבול,
מה שהעניק לנו תחושת ביטחון.

זה היה מעשה הנסים השני של הישרדות התמונות מבית היתומים.

גלגולים רבים עברתי ברוסיה הסובייטית.
במקומות מסוימים הצלחתי לעבוד ולמצוא פת לחם,
אך במקומות אחרים חליתי, סבלתי ורעבתי. אמנם לא ליקקתי דבש,
אך גורלי היה כגורלם של מיליוני אנשים אחרים,
גם אם איני יכול לטעון שבידיעה זו היה קורטוב של נחמה.
ביקשתי להתגייס לצבא הרוסי, כי רציתי לקחת חלק במלחמה.
אך משום שלא החזקתי במקצוע שנדרש בצבא,
ומשום שהרוסים היו חשדניים גם כלפי הפולנים
וגם כלפי היהודים שחצו את הגבול,
הם סירבו לצרף אותי לשורות הצבא.
ובכל זאת, הפעם הראשונה שבה מימשתי את חלומי
וזכיתי בהכרה כצלם מקצועי הייתה בוויטפס שברוסיה הסובייטית,
אליה הגעתי בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ( 1939 )
שפתח את גבולות רוסיה.
בחיפושיי אחר תעסוקה, לאחר ניסיונותיי הכושלים להתגייס לצבא,
התגלגלתי לחנות צילום של קואופרטיב צלמים יהודיים שהתארגן בעיר.
הקואופרטיב הציע לחבריו, בנוסף לפרנסה, גם מקום מגורים.
תנאים אלה קסמו לרבים, שלא עמדו בדרישות המקצועיות.
עבור חלקם העיסוק היה בגדר ברירת מחדל,
כי לא התקבלו לעבודה אחרת.
אחרים בחרו, בתום שהייה קצרה ומתוך געגוע,
לחזור למה שהשאירו מאחוריהם מבלי להבין את העומד להתרחש
בפולין או בגרמניה. מסיבות אלה,
אנשי הקואופרטיב התייחסו אליי בהסתייגות מסוימת
כשביקשתי לעבוד אצלם. אחד מחברי הקואופרטיב, שמרלינג שמו,
שהיה בוורשה לפני מלחמת העולם הראשונה,
חקר אם אני מכיר צלמים ידועים בוורשה.
הודיתי בפניו שהם היו צלמים אמנותיים, ושלא זכיתי לעבוד לצדם.
בזמן הפסקת הצהריים הם השאירו אותי לבדי,
והטילו עליי משימה: לפתח שישה נגטיבים.
התוצר שיצא מתחת ידיי לא היה מושלם, אך ההסברים המקצועיים
שהצעתי בדבר הפגמים כנראה הרשימו אותם מאוד,
ולראיה התקבלתי מיד כחבר בקואופרטיב.
מלבד ההנאה הצרופה מהעיסוק במקצוע עליו חלמתי,
עבודה זו היה גם שכר נאה בצדה,
שאפשר לי לעזור לאמי ולאחי בגטו ורשה
על ידי משלוח חבילות כל זמן שהדבר ניתן.
כשפרצה המלחמה בין ברה“מ לגרמניה,
והגרמנים התקדמו במהירות לעבר פנים רוסיה,
החלטתי לברוח לטשקנט.
הקריירה שלי כצלם הוקפאה עד חזרתי לפולין לאחר המלחמה.
באותה תקופה, בעקבות הגיוס המאסיבי של הרוסים לצבא,
נוצר ברחבי ברה“מ מחסור חמור בכוח עבודה בתוך רוסיה הסובייטית.
סטלין מצא פתרון לבעיה בניצול אותם פליטים שהוא פתח –
את שערי רוסיה בפניהם.
הוא החליט להשתמש בהם ככוח עבודה זול –
שצריך לספק לו מקום לינה ומזון בלבד.
במילים אחרות, היה זה סוג של עבדות. אך לנו, היהודים,
שציפה לנו מחוץ לרוסיה גורל אף גרוע מזה, לא היה מה לומר בנדון.
גם אני גויסתי לעבודת פרך בהרי אורל,
בתיקון מסילות הברזל שנהרסו בהפצצות הגרמניות.
העברנו פסים שכל אחד מהם שקל כ 500- ק“ג.
חמישה גברים מכל צד נשאו את הפס על גבם.
הבעיה העיקרית הייתה בהנחת הפסים במקום המיועד להם.
הם היו עשויים מפלדה, ולמרות
משקלם הרב היו גמישים וקפיציים כשנזרקו לארץ.
לכן היה עלינו להניחם במשנה זהירות ובתיאום מושלם.
לא פעם הפסים נשמטו מידי האוחזים בהם ופגעו בעומדים בקרבתם.
לא אחד ולא שניים איבדו כתוצאה מכך את ידיהם או את רגליהם.
תחילה שיכנו אותנו בקרונות ריקים,
בתחנת הרכבת בעיר דנו שבה התרכזו nסילות מ 40- כיוונים,
כשהגרמנים נמצאו במרחק של 25 ק“מ בלבד משם.
הייתה זו עבודה סיזיפית — אנחנו תיקנו והגרמנים הפציצו והרסו.
היו מעירים אותנו באמצע הלילה כדי לתקן את הפסים,
על מנת שהרכבות תוכלנה לעבור בחסות החשיכה,
לפני שאלו יופצצו שוב. עבדנו בפרך,
אך למזלנו סופק לנו מזון בשפע יחסי לאותה תקופה ולמקומות אחרים,
ואין לי ספק שבזכות זה החזקנו מעמד.
גיוונו את התפריט היומי שלנו בזכות סחר חליפין שניהלנו
עם האיכרים מהקולחוזים הסמוכים:
תמורת הדגים המלוחים שקיבלנו בתמורה לעבודתנו,
הם נתנו לנו תפוחי אדמה.
היות והקרונות ששימשו לנו למגורים הופצצו לעתים קרובות,
החליטו לשכן אותנו באוהלים גדולים שכנראה סיפקו האמריקאים
לרוסים בעקבות אחד ההסכמים שחתמו ביניהם.
בכל אוהל שוכנו כחמישים איש.
את מיקומם של האוהלים שינו לפי מצב ההפצצות.
יום אחד, בשובי מהעבודה, גיליתי שהאוהל שבו ישנתי נעלם.
תחילה חשבתי שהעבירו אותו,
אך כשהתקרבתי גיליתי במקום בו הוא ניצב סימני שריפה.
מצאתי את הדרגש המפויח שעליו ישנתי,
בעוד מעט הציוד שלי היה כלא היה.
לאחר בדיקה התברר שאחד מהחבר׳ה ,
שהשארנו לשמור על החפצים שלנו.
החליט לחמם את האוהל לקראת שובנו מהעבודה.
זאת הייתה תקופת החורף, ובהרים הקור היה מקפיא עצמות.
במרכז האוהל עמד תנור עצים.
האיש הבעיר בו אש עזה עד כדי כך שהעשן –
לא הצליח להתנקז דרך הארובה והאוהל עלה באש.
התבוננתי בתמונה שנגלתה לפניי בלי יכולת לזוז,
כשאני שואל את עצמי מי ומה דחף אותי לקחת אתי לעבודה
דווקא באותו היום את אלבום התמונות שלי.
הרי לא היה בכוונתי להתבונן בהן במהלך עשר הדקות שהוקצבו להפסקה,
שניתנה לנו במהלך העבודה.
בשנים מאוחרות יותר בהיותי בארץ שאלתי אנשי קבלה,
אם יש להם הסבר לכך.
הם אמרו לי לא לשאול יותר מדי שאלות.
כנראה נכתב מלמעלה שכך אנהג,
שאשאר בחיים למרות כל ההפצצות שעברתי,
וכי אשמור את התמונות ואספר את סיפורן.

הן הגיעו אתי לבסוף לארץ ישראל,
וכיום הן מוצגות במוזיאון השואה בוושינגטון.

חג פסח והאגוז המפורסם

אוג 30, 2019 | שלמה נדל

שלמה נדל מחזיק בידו את פירורי האגוז שנותרו בעטיפה עד היום תצלום: איציק דזלרטי

חג הפסח בבית היתומים של קורצ'אק

חג אביב שמח – מספרים חניכי יאנוש קורצ'אק: היו אצלנו אורחים לסדר.
לפי מסורת בית היתומים הוזמנו לטקס רבים מידידי המוסד.
כאשר חגגו 25 שנים לבית ערכו אירוע מיוחד בפסח,
עם אורחי כבוד, וביניהם שר החינוך הפולני ו'מיס יודיאה',
מלכת היופי היהודייה שהוזמנה במיוחד לאירוע.

נותר בידינו נוסח ההזמנה שיועדה לד"ר עמנואל רינגלבלום ואשתו (מרחוב לשנו 18):
"בית היתומים בשליסקה 9 (בעבר קרוכמלנה 92)"  
מתכבד להזמין את כבודך לטקס ערב סדר פסח
שיתקיים ביום ד', 1 באפריל, 1932 בשעה 5:30 בערב.
נ.ב. הטקס יימשך לא יותר משעה אחת , לפי המסורת רבת השנים.
"אנחנו מבטיחים שעה נאה, יפה ומעודדת".
בתמונה: ד"ר עמנואל רינגלבלום, אשתו ובנם

ד"ר עמנואל רינגלבלום, אשתו ובנם

גם העתון היהודי, "גזטה זי'דובסקה", פרסם כתבה  בעקבות סעודת ליל הסדר בבית היתומים, וכך נכתב:

העיתון בו פורסם ערב ליל הסדר בבית היתומים של קורצ'אק

"לסדר פסח בבית קורצ'אק יש קסם אישי משלו."  צריך היה לראות את הרצינות החגיגית

שאפיינה את הסועדים הצעירים ולהיווכח מהמשמעת,

השמחה והנתינה בסדר המופתי, בריכוז ובהדר שליוו את קריאת ההגדה.

לפני שהסבו המוזמנים לסעודה החגיגית, דיבר יאנוש קורצ'אק בקצרה.

משפטים אחדים, ממש מלאכת מחשבת. התרגשות כנה הייתה ניכרת בדובר.

בסוף, שלום! שמחה רבה, וחגיגה גדולה. סעודת ערב פסח. אמנם הטקס נמשך שעה אחת. ואכן,

התברכנו בשעת חיים נאה, יפה ומעודדת, כפי שהבטיח יאנוש קורצ'אק בנוסח ההזמנה.

"גם חג הפסח נחוג ברוב פאר".

ליל הסדר בבית היתומים:

בליל הסדר היו הילדים ואורחים מסובים סביב כל השולחנות,
המכוסים מפות לבנות ועליהם גביעי יין.
המורה אומר את ה"הגדה" והילדים חוזרים אחריו.
מאחר שהילדים בבית היתומים היו רבים,
ולא ניתן היה לתת מתנה לכל אחת ואחד מהם,
התקבל בבית מנהג שהחליף את האפיקומן:
בשעת הארוחה היה אחד הילדים מוצא אגוז בכופתתו ,
הילד בר המזל היה מקבל מתנה כספית,
שוות ערך 5 זלוטי סכום אשר יכל לקיים משפחה לשבוע ימים.

שלמה נדל מחזיק בידו את פירורי האגוז שנותרו בעטיפה עד היום תצלום: איציק דזלרטי

וכך מספר שלמה נדל (שלמק), מזיכרונותיו כחניך בבית היתומים:
"בפסח היו עורכים ליל סדר ל-120 איש, ומלמדים אותנו שירים לפסח.
והחביאו אפיקומן כמצוות החג , אבל איך החביאו את האפיקומן?"
"היו מכניסים לתוך הקניידלך אגוז יער, ומי שהיה מוצא אותו היה מקבל חמישה זלוטי. 
לפני טקס חלוקת הקניידלך הייתה דממה, ואחר כך היו שומעים רק את רעש הכפיות , "
מועכות את הקניידלך כדי לחפש את האגוז. פעם אחת הרווחתי אגוז כזה, הייתי אז בן 13-12.
האגוז נמצא אצלי עד היום – ומהווה קמע.

הוצאת הספר להצמיח שורשים

אוג 30, 2019 | שלמה נדל

כתיבת הספר להצמיח שורשים

סיפרו של שלמה נדל : כתבה לאה ליפינר

שלמה היה אחד מחניכי יאנוש קורצ'אק

הילד כעץ השדה / לאה ליפינר

כשמסתכלים על עץ רואים את חלקו הגלוי:

את הגזע. את הענפים והעוולה -אך איננו רואים

את השורשים המסתעפים תחתיהם ואין לנו יכולת להעריך את עומקם וחוזקם ,

בהיותם נסתרים מהעין. חשיבות השורשים הרי ידועה לכל. בזכותם נאחז העץ בקרקע,

הם מזינים אותו ומבטיחים את צמיחתו ופריחתו. כמו עץ,

גם אישיותו של הילד קיימים חלקים הנסתרים מעין המתבונן.

מחנך הראוי לתואר שהוא נושא בו הוא אותו אדם הרואה במקצועו שליחות. הוא זה המאמין בכוחו של החינוך והלימוד,

מי שמגלה רגישות לנבכי נפשם של תלמידיו ומאמין בפוטנציאל הגלום בכ לילד. הוא ידאג לכך שחניכיו יצמחו על קרקע פורייה ומזינה.

ויאפשר להם להצמיח שורשים חזקים שבזכותם הם יוכלו לצמוח ,להתפתח ולפרוח. סוג כזה של מחנך היה יאנוש קורצ'אק.

שלמה נדל: יליד 1920,התחנך מ -1927 ועד- 1934.  בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק  ברח' קרוכמלאנה 92 בעיר וורשה שבפולין.

כחניך של קורצ'אק מספר שלמה: בספרו הוא מתאר את חייו בבית קורצ'אק ואת הדרך בה למד והתחנך .

דרך סיפורו של שלמה ניתן ללמוד על הדרך בה-התנהל הבית בחינוך דמוקרטי ,הומניסטי ודיאלוגי.

שכל תמציתו הייתה כיבוד זכויות הילד כבני אדם בוגרים באופן השווה לכל.

הוא מתאר את הבית כמדינה קטנה בעלת רפובליקה עצמאית הכוללת :"שלטון" ,"החלטות דמוקרטיות", "בית הדין לילדים", "וסנט".

שלמה החליט להעלות את זיכרונותיו לספר כדי להוקיר תודה למחנכיו ומדריכיו,

כריכה קדמית לספר להצמיח שורשים

ליאנוש קורצ'אק ולסטפניה וילצ'ינסקה, ולכל מי שהתלווה בדרכו עד היום .

ולהוביל את תורתו ודרכו החינוכית של הרופא, מחנך ,סופר, קורצ'אק לדורות הבאים.

לאשתו פרידה שנמצאת לצידו לאורך השנים הרבות לשני בניו , לנכדים ולנינים,

שצמחו עם השנים והופכים לעצים הפורחים ומלבלבים בזכות עצמם.

שלמה מעיד כי החיים בבית קורצ'אק העצימו את שורשיו לחנוך טוב יותר ושליו,

ואפשרו לו להיות לעץ חזק פורח ,למען הדורות הבאים.

ואת כל זה הוא מעביר לכם הקוראים היקרים,

כדי שגם אתם תפתחו שורשים עמוקים וחזקים למען חינוך ילדיכם.

את הספר ניתן יהיה לרכוש החל מהתאריך 1/8/2013 במחיר 64.00 ש"ח  ברשתות סטימצקי

באתר הרכישה ניתן לקבל 4 עמודים ראשונים לקריאה מדוגמת בחינם

בנוסף ניתן לרכוש את הספר באתר הרכישה ,

לקריאה רגילה ודיגיטלית בקובץ PDF במחיר : 19.90 ש"ח

בקישור : לחץ כאן לאתר הרכישה.

מספר: שלמה נדל,— כותבת: לאה ליפינר, — עריכת פס קול ,עיבוד תמונות ותחקיר :יצחק דזלדטי.

עריכה לשונית: תמר נהרי , — עימוד ועיצוב פנים: ענת ניסן, — עיצוב עטיפה :נעה שפילמן, 

הפקה :משה ראובני. — הוצאה לאור והפצה : ראובני ספרי צמרת בע"מ.

זכויות יוצרים לשלמה נדל למחברת לאה ליפינר ולמשפ' נדל.

מאחל לכולם קריאה מהנה.