דברים לזכרו של יצחק בלפר ז"ל

ינו 23, 2021 | בלפר יצחק

דברים לזכרו של יצחק בלפר ז"ל

(איצ'ו) -יצחק בלפר

יצחק בלפר, חניכו האחרון בישראל של יאנוש קורצ'אק וסטפה וילצ'ינסקה, הלך לעולמו ביום חמישי, 21.1.2021 והוא בן 98.

יצחק נולד בורשה ב-6.2.1923. בהיותו בן 4 התייתם מאביו. בשל המצוקה הקשה שהמשפחה נקלעה אליה, עבר יצחק להתגורר בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק וסטפה וילצ'נסקה, שהיה ידוע כמקום הטוב ביור שיוכל להעניק לילד הצעי קורת גג, אוכל וביגוד צד חינוך טוב ויחס חם ואוהב.

בספרו "בית לבן בעיר אפורה" מעיד יצחק על עצמו כי הסתגל במהרה לחיים בבית היתומים, שהפך עבורו בית במלוא מובן המילה. בבית זה התעצבה אישיותו, שם רכש הרגלים וערכים, שם נבטו בו האומנות והיצירה ומשם יצא לעולם מוכה מלחמה.

לאחר תלאות המלחמה הקשות הגיע יצחק לישראל. כאן למד במכון אבני והיה לאומן – צייר ופסל. במשך כל שנותיו זכר יצחק בלפר חסד נעורים לקורצ'אק ולסטפה, ובהאהבה רבה סיפר עליהם ועל מפעל חייהם. עד יומו האחרון הפיץ את מורשתם המפוארת בשיחות פנים אל פנים, בהרצאות, באירועים, בציורים שצייר, בפלסים שיצר ובספרים שפרסם, ולאחרונה – אף בשיחות זום כמתחייב מאילוצי התקופה.

למרות מסכת חיים מאתגרת שעבר, מראות וזכרונות קשים שנשא עמו כל חייו, יצחק היה, ועד יומו האחרון נשאר ילד ברוחו. קל רגליים, קל תנועה, מחייך תמיד וברוח טובה ואוהבת ובעיניים נוצצות מספר תמיד על האדון דוקטור ועל גברת סטפה – שתי הדמויות שעיצבו את דמותו וליוו אותו כל חייו, שתי דמויות שאת מורשתן הנחיל כל ימיו לדורות הבאים.

יהי זכרו ברוך, ונשמתו צרורה בצרור החיים.

דליה טאובר

יו"ר המכון החינוכי הישראלי ע"ש יאנוש קורצ'אק

ספרי בלפר – האיש שידע לאהוב ילדים

ספט 3, 2019 | בלפר יצחק

האיש שידע לאהוב ילדים

מאת: יצחק בלפר
נערך ע"י עטרה אופק
עיצוב גרפי : אורלי שמואל

הספר זכה במצעד הספרים לשנת 2016  והוכרז כספר לימוד לילדי הגנים,
מטעם משרד החינוך והתרבות בישראל

האמן יצחק בלפר נולד בוארשה, פולין, בין שתי מלחמות העולם.
הוא אחד מהילדים שנותרו בחיים מבית היתומים המפורסם של יאנוש קורצ׳אק.
במלחמת העולם השנייה, אחרי שהנאצים כבשו את וארשה ולפני
הקמת הגטו, ברח בלפר דרך היערות לרוסיה ונותר שריד יחיד ממשפחתו הענפה, שנספתה בשואה.
בתום המלחמה ניסה לעלות ארצה עם שארית הפליטה בעלייה בלתי – חוקית.
בתום מסע מטלטל דרך ארצות שונות,
הפליגו העולים באנייה ״אף על פי כן״ עד חופי הארץ,
אבל שם חיכו להם האנגלים. המעפילים כולם נתפסו וגורשו לקפריסין.
כששהה במחנות המגורשים, למד רישום ופיסול אצל הפסל הנודע זאב בן-צבי
ונשבה בקסמה של אמנות הציור והפיסול. יצחק זכה להגשים את חלומו ולחיות בארץ ישראל.
כבוגר מכון אבני לאמנות ולתולדות האמנות, ייסד וניהל חוגים לציור בעירית תל-אביב,
שימש כמרצה לציור באוניברסיטה העממית בתל-אביב והדריך דורות של תלמידים.
את כישרונותיו האמנותיים בחר לנתב להנצחת פועלו של יאנוש קורצ'אק, ולשואה של עמו ומשפחתו.
בספר זה מספר בלפר על שמונה השנים שבהן שהה בבית היתומים של קורצ'אק,
בתקווה לסייע להנצחת זכרו של האיש המופלא שהשפיע על חייו ועל חיי מאות יתומים יהודים כמוהו.

האיש שידע לאהוב ילדים
עברית כריכה קדמית

האיש שידע לאהוב ילדים
עברית כריכה אחורית

הספר נכתב גם בשפה האנגלית

האיש שידע לאהוב ילדים אנגלית כריכה קדמית

האיש שידע לאהוב ילדים אנגלית כריכה אחורית

ניתן לרכוש את הספר : בבן גל הפקות 050-7332291 לפנות למיכל בן גל

להזמנות וקניה ברשת לחץ כאן

יצחק בלפר בראיון שנערך לערוץ 7

ספט 2, 2019 | בלפר יצחק, כתבות

יצחק בלפר בראיון שנערך לערוץ 7

מראיין הכתב יעקוב בר-און – 06/09/12 .
צייר ופסל השואה יצחק בלפר
גדל על ברכיו של המחנך הנודע יאנוש קורצ'אק,
אותו הוא מחפש עד היום בגעגוע בביקוריו בפולין.
במלאות שבעים שנה ליום שבו הובלו קורצ'אק והיתומים
שגידל אל מחנות ההשמדה,
נזכר בלפר ב"בית המשפט" וב"כנסת" של הילדים במוסד,
בחדר הפרטי שקיבל כדי לפתח את כשרון הציור שלו,
ובחלומו של קורצ'אק לעלות לארץ ישראל.
ביתו הפרטי בתל אביב הפך למוזיאון חי של ציורים ופסלים ,
המתעדים את דמותו ופועלו של המחנך המסור .
הצייר התל-אביבי יצחק בלפר, חניכו של יאנוש קורצ'אק.
אינו זקוק ליארצייט כדי להיזכר במושא הערצתו.
מזה שנים רבות הוא מתמסר להנצחתו של קורצ'אק בציוריו ובפסליו,
המקיפים אותו בדירת הקרקע שבה הוא מתגורר וניבטים אליו כל הזמן.
בלפר, שנראה צעיר מ-89 שנותיו, אינו שוכח את מחנכו הנערץ,
לא כל שכן בימים אלה,
כאשר מלאו 70 שנה ליום המר והנמהר שבו הובלו קורצ'אק וילדיו
מבית היתומים בוורשה למחנה ההשמדה טרבלינקה.
"ככל שעובר הזמן, הכאב על האבדן יותר עמוק ואני לא יכול לשכוח את קורצ'אק
ואת סטפה, יד ימינו", אומר בלפר בעצב.
"לא מרפה ממני התהייה איזו תרומה יכול היה קורצ'אק לתרום, בפרט לחינוך בארץ,
לו היה נותר בחיים ומגשים את חלומו לעלות ארצה".
איש הרוח ואשת המעשה.
בן ארבע היה בלפר כשאביו, אותו הוא זוכר במעורפל, שיפוצניק וצבע, כדבריו,
נפטר מדלקת ריאות והותיר את משפחתו בעוני ובמחסור.
כדי להקל על העומס הכלכלי בבית,
עמדה בפני אמו האפשרות למסור אחד מששת ילדיה לבית היתומים של קורצ'אק,
ששמו האמיתי היה הנריק גולדשמידט.
מביניהם שפר מזלו של בלפר שהיה כמעט בן שבע,
הגיל שבו התקבלו ילדים לבית היתומים. בלפר,
שגדל בבית דתי, עזב את לימודיו בחיידר ועבר למוסד החדש
כאשר אחד המחנכים צעק עלי והאשים אותי במעשה שלא עשיתי,
אני, פספוס קטנצ'יק ורועד מפחד,
אמרתי לו מתוך ידיעת זכותי: "אדוני, צעקת עלי שלא בצדק ואני מגיש אותך למשפט".
ואכן, היה עליו להתייצב בשבת למשפט,
כשהשופטים היו חמישה ילדים שבמשך השבוע לא הוגשה נגדם כל תלונה .
"אמא הלבישה אותי בבגדים של חג", בלפר משחזר. "הולכים לקורצ'אק',
היא אמרה לי. הוא קיבל את פנינו בחדר קטנטן שהיו בו רק שני כיסאות.
אמא התיישבה על אחד מהם ואותי הוא הושיב על ברכיו.
בהתחלה הרגשתי לא נוח כשהיה עלי לחבק אותו כדי לשבת יציב.
בעודו משוחח עם אמא, הייתי מרותק למראה של האיש.
פניו, עם הזקן הזהוב הקטן, היו כה קרובים אליי וריתקו אותי.
בתום של ילד ליטפתי את זקנו כדי לבדוק אם הוא אמיתי ונמשכתי אליו.
"מהר מאוד הכרתי שם את סטפה, היא סטפניה וילצ'ינסקה,
מנהלת הבית ואישה מיוחדת במינה,
שבגיל 26 חזרה מלימודים גבוהים בבלגיה ובשוויץ וחברה לקורצ'אק
בהקמת בית היתומים ובניהולו. היא אהבה אותנו, הילדים,
אבל הייתה מלטפת ומחבקת הרבה פחות מקורצ'אק מרוב היותה עסוקה.
הם השלימו זה את זה בצורה בלתי רגילה.
בעוד שהוא היה איש הרוח והוגה הדעות,
סטפה הייתה אשת המעשה בבית".
במהלך שנותיו של בלפר בבית היתומים השניים ביקרו בנפרד בארץ ישראל,
וכששבו ממנה לוורשה נטעו בקרב הילדים ביתר שאת את האהבה אליה.
"סטפה הייתה גיבורה", הוא מציין.
"ב-38' היא למעשה עלתה ארצה עם סרטיפיקט והצטרפה לקיבוץ עין-חרוד,
שם ביקרה קודם לכן. אבל במאי 39', כשנשבו רוחות של מלחמה,
היא לא יכלה לעמוד מנגד וחזרה אל קורצ'אק,
אל הילדים ואל בית המשפט שהם הפעילו,
והחלטותיו הוחלו גם על המבוגרים שעבדו בבית והם נשמעו להן".
מה היה אותו בית משפט?
"זה היה מוסד שנועד לפתור סכסוכים בין הילדים,
אבל יכולנו לתבוע בו גם את המבוגרים בבית.
למשל, כאשר אחד המחנכים צעק עלי והאשים אותי במעשה שלא עשיתי,
לאחר שסיים את דבריו, אני, פספוס קטנצ'יק ורועד מפחד,
אמרתי לו מתוך ידיעת זכותי: 'אדוני, צעקת עלי שלא בצדק ואני מגיש אותך למשפט'.
ואכן, היה עליו להתייצב בשבת למשפט,
כשהשופטים היו חמישה ילדים שבמשך השבוע לא הוגשה נגדם כל תלונה.
העונשים היו חינוכיים. קורצ'אק דגל בהנהגה עצמית מוחלטת של הילדים".
"בעצם, חיינו שם במעין רפובליקה משלנו",
מעיד בלפר ומרחף באחת אל ילדותו בשנות ה-30.
"כך בחרנו מתוכנו מעין כנסת שדנה בעניינים השונים בבית,
ואם לא הבנו משהו התייעצנו עם המבוגרים".
"אני הייתי יותר מדי מרחף כזה ועסוק באמנות מכדי להיבחר.
הילדים השתתפו בעבודות הבית. ילדים הגישו לילדים את האוכל וזה היה תענוג.
היה לנו עיתון שבועי שקורצ'אק היה כותב לו את המאמר הפותח,
וחוג לבילויים מועילים.
ילדי החוג היו דואגים למשחקים לכל ילדי הבית ומחליפים את הספרים בספרייה.
התורנויות, כמו גם פסקי הדין של בית המשפט, נרשמו על לוח המודעות".
מה היו מקצועות החובה?
"חוץ מהמקצועות העיוניים, היתה חובה ללמוד גם עברית, התעמלות וזמרה.
ההשתתפות בהצגות היתה בגדר רשות".
מעבר לכל דברי ההלל שמעתירים עליו,
האם היו לקורצ'אק גם חולשות?
"קורצ'אק היה איש נפלא, אפילו מלאך, עם ילדים שבהם ראה עולם ומלואו. חולשות?
הוא היה מעשן כבד עד הסוף.
אני זוכר אותו יורד מחדרו כשבידיו קופסה מלאה בסיגריות.
בעודו ממלא אותן בטבק שהוציא משקית ליד שולחן בחדר האוכל, באולם הגדול,
הוא היה עונה בסבלנות לשאלות שלנו. כך הוא הקדיש לנו בכל פעם מזמנו".
תאר לנו את חדרו של קורצ'אק.
"חדרו של קורצ'אק, בעליית הגג, היה מרוחק מאתנו.
אבל כשהוא ראה שלילד לא טוב והוא לחוץ, קורצ'אק הוליך אותו ביד לשם.
זה היה חדר רחב ידיים עם מיטה צבאית, שולחן גדול,
אולי הרהיט האחרון שהוא הביא מאביו שהיה עורך דין ידוע, וספרייה.
בעיקר בלט שם החלון מלוא רוחב הקיר.
דרכו קורצ'אק יכול היה להשקיף על ורשה, שאותה מאוד אהב,
וכמובן על חצר בית היתומים שבה היה רואה את הילדים משחקים.
החלון היה עשוי ריבועים  ריבועים .
אחד מהם היה פתוח תמיד לציפורים שנהג להאכיל,
וחיכתה להן שם קערית מלאה במים וצלחת עם אוכל.
זה היה קורצ'אק, הוא אהב לא רק ילדים, אלא גם את הפשטות ואת הטבע.
"עם המבוגרים קורצ'אק התנהג אחרת.
הוא היה חשדן כלפיהם ולא כל כך אהב את ההתנהגות שלהם,
אולי מתוך מחשבה שהם לא מנסים להבין את הילד ולא מחפשים את טובתו.
מבחינת קורצ'אק לאהוב ילד לא היה רק לחבק ולנשק אותו,
אלא גם להבין אותו ולהתחלק אתו".
ספר על רגע בלתי נשכח שם.
"רגע בלתי נשכח היה כשסטפה פנתה אלי בהצעה: 'יצחק'לה, אתן לך נייר,
מכחולים וצבעים כדי שתוכל לצייר'.
זאת עשיתי בחדרון הקטן שבו היו מאוחסנים מכשירי הכתיבה של הבית
ובו גם קורצ'אק קיבל את אמא ואותי.
זה היה החדר היחיד שהיה סגור בפני כלל הילדים.
המפתח נמצא במזכירות.
'מתי שתרצה לצייר, תוכל לקחת את המפתח ולצייר מבלי שהילדים יפריעו לך', אמרה.
החדרון כאילו הפך להיות שלי.
כשלא התחשק לי לצייר קראתי שם ספר,
או סתם התבודדתי וחלמתי לי בשקט".

קורצ'אק יכול היה לתרום הרבה לו היה נשאר בחיים ועולה ארצה".

יצחק אומן הפיסול והציור בביתו
צילום: עפר עמרם

הקן המתרוקן של קורצ'אק.
ב-37', בהגיעו לגיל 14, היה על בלפר הילד להיפרד מבית היתומים,
אבל סטפה הציעה לו לכתוב למועצת הילדים,
בקשה שתאשר לו להיות שם עוד שנה, בהסתמך על המצב הכלכלי הקשה בביתו.
"אז נשארתי עוד שנה",
נזכר בלפר. "נמצאה לי עבודה כמתלמד במפעל להרכבת מקלטי רדיו.
אחרי העבודה ארגנתי משחקים לילדים ועזרתי בסידור האוכל בארוחת הערב.
כשהסתיימה השנה, חזרתי אל אמא, שאליה העברתי את השכר מהמפעל".
קורצ'אק, המחנך והרופא במקורו, היה הגניוס היהודי של המאה העשרים
בשדה הפדגוגיה והחינוך המעשי.
הוא יצר שיטת חינוך חדשה שלמרבה הצער לא כל כך מיישמים אותה כיום,
פרט לדמוקרטיה ולשוויוניות.
"כשפרצה מלחמת העולם השנייה, העולם התהפך",
משחזר בלפר, "מפעל הרדיו שבו עבדתי נסגר.
ה'בלבטים' נעלמו. כמעט לא היה אוכל.
תוך שבועיים-שלושה ראינו את הגרמנים נכנסים לוורשה במין מצעד ניצחון כזה.
עם כניסתם הם התחילו ברדיפת היהודים ופרסמו הגבלות,
כגון איסור להיכנס לפארקים או לנסוע בחשמליות.
כעבור זמן לא רב חויבנו לענוד על זרוע ימין סרט לבן ועליו מגן דוד כחול.
" כשאמא ראתה שהסתכנתי בחיפושים אחרי אוכל וכל מיני דברים כאלה,
היא קראה לי ואמרה: 'נראה לי שאתה מסתובב יותר מדי.
אולי מוטב שתברח לכיוון רוסיה. אחרי חודשיים-שלושה,
כשהכל ייגמר, תחזור הביתה. הרי הרוע הזה לא יוכל להימשך הרבה זמן'".
ברחת?
"וכי מה יכולתי לעשות? נדברתי עם נער אחר, איזק,
שגם הוא היה חניך של קורצ'אק, לברוח יחד.
לפני שיצאנו לדרך, הלכנו לבית היתומים להיפרד מקורצ'אק.
מצאנו אותו מוקף בילדים והצער ניכר בפניו.
כאילו אמר לעצמו משהו כמו 'הגוזלים עוזבים את הקן'.
כמו אבא טוב, הוא שלף מעט כסף ונתן לנו אגב התנצלות שאין לו יותר.
כמעט בכינו באותו רגע מרוב צער.
"לאחר הפרידה העצובה מאמא, יצאנו בסוף 39' מהגטו, שהיה עדיין פתוח.
הסרנו את הסרט שעל הזרוע, קנינו כרטיסים ועלינו לרכבת למאלקיני,
בדרך לטרבלינקה. במהלך הנסיעה נכנסו גרמנים לקרון וזה נהיה מסוכן.
החבר שלי, עם עיניו הכהות, נראה היה כטיפוס יהודי.
אז ירדנו באמצע הדרך והתחלנו לצעוד ביערות. יומיים הלכנו ככה עד מאלקיני.
כשיצאנו מהיער הבחנו בשיירה של פליטים יהודים כמונו, עמוסי פקלאות.
לאחר שהצטרפנו אליהם, שמנו לב שהגרמנים הובילו את השיירה,
שבה היו גם הרבה פולנים. במאלקיני הם עשו סלקציה,
הפולנים הופנו ימינה והיהודים – וביניהם גם החבר שלי – שמאלה.
אותי שחררו עם הפולנים".
בלפר המשיך לבד בדרכו. איכר פולני שנתקל בו שאל אותו לאן הוא הולך,
והוא אמר שלגבול. האיכר הזמין אותו לעלות לעגלה שלו.
בהגיעם לביתו, בלפר הנער הואכל כהוגן והוסתר באסם.
למחרת, כשהבטיח להביאו לקרבת הגבול,
לקח ממנו האיכר בעורמה את רוב הכסף שהיה בידיו.
בנקודה מסוימת עצר.
"כאן זה הגבול ומהצד השני הרוסים",
אמר לו, "איך שהוא גמר את המשפט, האיש נעלם".
מחוסר ברירה צעד אל הבלתי נודע כשהוא אחוז פחדים.
כך ניצל בלפר מהשואה. הוא נס מזרחה, אל מעמקי רוסיה.
תחילה עבד במכרות הפחם בהרי אוראל.
לאחר מכן התגלגל לטשקנט וגויס לצבא הרוסי,
מבלי לדעת דבר על סופם של קורצ'אק וילדיו.
בלפר שירת כנהג ומאחר שהיה רשום כפולני,
לא נשלח לחזית אלא הועסק כנהג של מפעל לייצור נשק.
לאחר המלחמה חזר בלפר לוורשה ההרוסה.
"מיד הלכתי לרחוב קרוכמלנה 92",
הוא משחזר. "מצאתי את בית היתומים עומד על תילו,
פרט לחדרו של קורצ'אק שנהרס בהפצצות, וילדים פולנים משחקים בחצר.
לא היה לי לב להיכנס פנימה.
ברחתי משם לחורבות גטו ורשה השרוף,
שם ראיתי צללים של פליטים כמוני,
שרידים ממחנות ההשמדה שבאו מכל קצוות פולין.
יחס הפולנים אלינו היה מחפיר, תוך הפגנת אנטישמיות איומה".
הצייר של קפריסין.
בלפר עבר ללודז", שם הצטרף ל'נוחם',
הפלג השמאלני של תנועת ' גורדוניה '.
בהמשך הוכשר בסמינר מדריכים בוורוצלב ומשם פתח במסע לארץ ישראל,
כולל השתהות ממושכת באוסטריה.
לבסוף עלה בגנואה שבאיטליה על אוניית המעפילים "אף על פי כן".
בטרם הגיעה ארצה, עצרו אותה ליד אלכסנדריה אוניות מלחמה של האנגלים.
"אל תשאל איזה קרב ניהלנו מולם",
חוזר בלפר לרגע אל ימי עלומיו. "את כל הקונסרבים שחסכנו זרקנו עליהם,
לאחר שהם הסתערו עלינו. שום דבר לא עזר לנו.
הם גררו אותנו לחיפה ומשם הועברנו לקפריסין, שם היינו עצורים שנה וחצי".
המעפיל המגורש בלפר הפך לצייר במחנות החורף בקפריסין.
הוא קישט שם את מועדוני התרבות והספורט ולמד פיסול מהפסל הנודע זאב בן-צבי.
"ממנו למדתי גם רישום וזאת האהבה שלי, הביטוי שלי",
מציין בלפר. "שם חגגנו את החלטת החלוקה באו"ם ואת ההכרזה על הקמת המדינה.
'יש לנו מדינה!' נשמעו קריאות צהלה במחנה עם ההחלטה באו"ם,
ויצאנו בריקודי הורה נלהבים".
בלפר עלה ארצה מקפריסין לאחר הקמת המדינה
וגויס מידית לחיל התחבורה של אז כנהג צבאי, "המקצוע שלי מאז מלחמת העולם".
בד בבד צייר מראשית שנותיו בארץ.
ב-57' החל ללמוד במכון אבני. "למדתי אצל גדולי הציור של אז – מוקדי, סטמצקי,
שטרייכמן וארגוב", הוא מספר. "מהפסלים לימדו אותי פייגין ושטרנשוס.
מכון אבני של אז היה אקדמיה ישראלית מובהקת,
אבל עם כיוון פריזאי, כשהפנים היו לאבסטרקט".
ואתה?
חלומו הגדול של קורצ'אק היה לעלות לארץ ישראל וכסופר להמשיך לכתוב בה,
בעיקר על דמויות מתקופת התנ"ך, לאחר שעד השואה הספיק לכתוב רק על משה.
כאן השתלבו המחנך והסופר שבו.
קורצ'אק התכוון לכתוב על ילדותם של המנהיגים דאז .
"אני לא נמשכתי לאבסטרקט,
ולמעשה לא הלכתי עם הזרם ונשארתי נאמן לריאליזם בעיקר.
רכשתי ידע וטכניקות, אבל הלכתי בדרך משלי. ציירתי איך שהרגשתי".
דרך האמנות הכיר בלפר, אז עובד עיריית תל אביב, את רעייתו שושנה,
שהסתופפה באותה תקופה בחוגי האמנים.
שם משפחתה דאז, בוחנה, מעיד על מוצאה המרוקאי.
"כאן פעלתי לפי החינוך של קורצ'אק", הוא אומר,
"אנשים הם אנשים ולא חשוב מה המוצא שלהם.
אני מתבייש להגיד שאני נגד גזענות,
כי אני אפילו לא מבין את המילה הזאת ולא מסוגל לתפוס אפליות,
כשלמשל נשים משתכרות פחות מגברים.
כן, אני פמיניסט! ותראה איך הביאו את יהודי אתיופיה
עם דגלים ובהרבה שמחה ומה יצא מכל זה".
הם נישאו ב-61'. בנם היחיד, חיים, מהנדס בהכשרתו,
לאחר ששירת כסגן אלוף בחיל הים, השתחרר ועשה הסבה לחינוך.
כיום הוא מלמד מתמטיקה ופיזיקה בגימנסיה 'הרצליה',
שם הוא משמש גם כמחנך. "אני גאה בצעד שעשה חיימ'ל", מצהיר בלפר,
סב אוהב לשתי נכדות, "הוא אידיאליסט. כן, כמוני, אחד שהיה ונשאר ציוני נלהב".
אם נחזור לאמנות,
בלפר לא תכנן להיות אמן שמנציח את השואה ובעיקר את יאנוש קורצ'אק.
"זה לקח שנים עד שזה התעכל אצלי והבשיל",
הוא מגלה. מי שתפס את זה מהר היה הבן.
כאשר נשאל כפעוט מה מעשי אביו, ענה: "אבא מצייר שואה".
רק לאחר שסיים את לימודיו במכון אבני,
החלה השואה להיות נוכחת בציוריו של בלפר.
"אין לי מעצורים ואני מצייר הכל, לרבות המשרפות,
כל מה שלא חוויתי אז", אומר האמן שכל בני משפחתו נרצחו בשואה.
"אני מצייר ומפסל בשמם. דרכם השואה מתחיה ביצירות שלי".
בעבר סירב להציג בגרמניה,
עד שהתרכך ונעתר. "אני מתקבל שם בחמימות רבה,
אבל היה לי קשה להתרגל לצליל של הגרמנית סביבי",
מוסיף בלפר. "וזה לא פשוט.
הזמינו ממני אנדרטה של קורצ'אק,
ווקא מהעיר שבה מתגוררת משפחתו של הצורר מנגלה,
וזו ניסתה להתקומם נגד האנדרטה".
ה"דווקא" הזה מביאו לא אחת לגרמניה. עם פולין,
ארץ הולדתו, קשה לו. "מרצוני הטוב אני לא נוסע לפולין ואם אני נוסע לשם,
אז רק כשמזמינים אותי",
הוא מצהיר. "בעבורי פולין היא בית קברות אחד גדול.
לאן שאני לא מגיע שם אני מחפש את יקיריי מאז, ביניהם כמובן קורצ'אק".
מה היה קורה איתו אלמלא השואה?
"חלומו הגדול של קורצ'אק היה לעלות לארץ ישראל וכסופר להמשיך לכתוב בה,
בעיקר על דמויות מתקופת התנ"ך,
לאחר שעד השואה הספיק לכתוב רק על משה.
כאן השתלבו המחנך והסופר שבו.
קורצ'אק התכוון לכתוב על ילדותם של המנהיגים דאז".
כיצד עלינו לראות כיום את קורצ'אק?
כמגדלור שמבליח מעל דפי ההיסטוריה?
"ממש כך! קורצ'אק, הרופא במקורו,
היה הגניוס היהודי של המאה העשרים בשדה הפדגוגיה והחינוך המעשי.
הוא יצר שיטת חינוך חדשה שלמרבה הצער לא כל כך מיישמים אותה כיום,
פרט לדמוקרטיה ולשוויוניות.
משום מה מזכירים את קורצ'אק בעיקר בהקשר של שואה,
תקופה של שנתיים בלבד בחייו, לעומת עשרות השנים שבהן פעל בתחום החינוך".
דמותו של קורצ'אק מבצבצת מכל פינה בביתו של בלפר,
כולל ציור שצייר בתקופה האחרונה.
גם בגינת טיפוחיו של בלפר, פינת חמד בלב הכרך,
ניבט לעברנו פסלו של האיש הנערץ עליו.
היכן הקקטוסים?
אני שואל אותו לפתע. "הנה קקטוס אחד",
הוא מצביע ומגניב לעברי מבט חשדני משהו,
אשר גובר כשאני מתעניין היכן הקקטוסים האחרים,
ולא מבין מנין אני זוכר את הקקטוסים שגידל עם בנו בגינה.
אנחנו מכירים?
אני מוסיף ושואל. בלפר אינו מצליח להיזכר מבעד לערפל השנים.
אז אני מגיש לו את מחברת הראיונות המהוהה שלי,
בה כתבתי כאשר ראיינתי אותו ככתב צעיר לעיתון 'דבר',
ופותח את עמוד התוכן.
אתה מצליח לקרוא מה כתוב בשורה 4?
אני תוהה. ועוד איך הוא מצליח.
בגיל 89 – "אני מבוגר בחצי שנה מפרס" –
הוא הולך זקוף בלי מקל ואינו נזקק למשקפיים.
"צייר השואה יצחק בלפר", הוא קורא את הכתוב.
ותאריך אותו ראיון? 28.4.70.
הראיון הנוכחי סוגר מעגל לאחר 42 שנה.

אות החיוך – בלפר יצחק

ספט 1, 2019 | בלפר יצחק

מדלית אות החיוך

טכס קבלת כבוד
ההנהלה הבינלאומית של אות החיוך
Międzynarodowa Kapituła Orderu Uśmiechu
ul. Marii Konopnickiej 6
00-491 Warszawa
Poland

בשנת המאה להקמתו של בית היתומים היהודי בוורשה
ע"י יאנוש קורצ'אק וסטפה וילצ'ינסקה,
אנו חברי מועצת התלמידים של בית הספר הניסויי " אביחיל", אשר באביחיל –ישראל
מבקשים להמליץ על הענקת אות החיוך לחניכי קורצ'אק אשר חיים איתנו ופועלים למעננו.

מקבלי האות :

יצחק בלפר – שלמה נדל – ויצחק סקלקה.

אנשים אלו במשך כל השנים ממשיכים להעביר את המורשת הקורצ'קאית
ואת הדרך שהתווה יאנוש קורצ'אק המכבדת את הילד כאדם.
אלו הם החניכים האחרונים אשר גדלו במקום שהיה בית יתומים,
אולם עבורם היה בית אשר בו התנהלה "רפובליקת ילדים" כדבריהם,
בו הוכשרו לחיים בוגרים ואחראיים.
על תרומתם לילדים היום, על סיפוריהם האישיים ועל העברת המורשת המכבדת את הילדים,
אנו חברי מועצת התלמידים,
בשם כל חברת הילדים המתנהלת על פי דרכו של יאנוש קורצ'אק מבקשים
להעניק ל"ילדי קורצ'אק" את אות החיוך.

רשימת הילדים הממליצים:

הזמנה לטכס קבלת אות החיוך

אילאיל גוטמן ויסוקר (בת) 3.2.2004 גיא ילין (בן) 14.6.2002
יובל שני (בן) 2.11.2003 רפאל מסילטי (בן) 29.9.2002
רותם עוזרי (בת) 30.11.2003 אלמוג לוין (בן) 17.8.2001
איה מסורי (בת) 8.5.2004 תומר פומרנץ (בן) 18.7.2001
הדר חנין (בת) 25.1.2004 דניאל דבוש (בת) 28.7.2001
ניב דבוש (בן) 4.12.2004 לי פניני (בת) 15.7.2001
אליה ששי (בן) 18.4.2003 אורי דנזון (בן) 29.8.2000
יואב אופק (בן) 16.10.2003 איתי ברנשטיין (בן) 27.1.2000
נועם בוג'ו (בת) 6.9.2003 איתי מינץ (בן) 15.12.1999
ליאור אלפאסי (בת) 5.9.2003 פז סמובסקי (בן) 7.9.1999
שרון קנטור (בת) 28.1.2003 אסיף גרידינגר (בן) 3.3.2000
דנה קורן (בת) 26.6.2002 נטע מסורי (בן) 23.9.2000
שירה פרל (בת) 24.7.2002

תמונות מהטכס :
הענקת מדליה ותעודת כבוד אות החיוך לחניכי יאנוש קורצ'אק

תמונות מהטכס :
הענקת מדליה ותעודת כבוד אות החיוך לחניכי יאנוש קורצ'אק

תעודת אות החיוך העולמי בלפר יצחק

בלפר יצחק – ביוגרפיה

אוג 31, 2019 | בלפר יצחק

יצחק בלפר נולד ב-1923 בווארשה, פולין.

חניך בית יאנוש קורצ'אק בשנים 1938-1930.

(איצ'ו) -יצחק בלפר

במלחמת העולם השניה, אחרי כיבוש ורשה ע"י הנאצים ולפני הקמת הגטו ברח דרך היערות לרוסיה.

ב-1946, עם גמר המלחמה ניסה יצחק בלפר לעלות ארצה בעלייה בלתי לגלית עם שארית הפליטה.

הם עברו דרך ארצות שונות, ולבסוף הפליגו באונייה " אף על פי כן " עד חופי הארץ, אולם שם חיכו האנגלים.

בלפר נתפס וגורש לקפריסין, שם שהה במחנות המגורשים.

בקפריסין למד רישום ופיסול אצל הפסל הנודע זאב בן-צבי, ועבד כצייר במחנות חורף.

בארץ לאחר מבצע סיני, סיים יצחק בלפר 4 שנות לימוד במכון ע"ש "אבני" לאמנות,

ושנתיים נוספות בלימוד תולדות האמנות. ב-1965 התקבל כחבר באגודת הציירים והפסלים.

שלוש שנים לאחר מכן ייסד וניהל חוגים לציור בעירית תל- אביב במסגרת ארגון עובדים.

בשנת 1972 החל יצחק בלפר לשמש כמרצה לציור באוניברסיטה העממית בתל-אביב.