יום השואה 2020

יום השואה 2020

בשם עמותת "המכון החינוכי הישראלי ע"ש יאנוש קורצ'אק"
לכבוד יום השואה שנת 2020

נזכור את כולם

אנו מרכינים ראש ביום זה יחד עם כל משפחות העם
אשר איבדו את יקירם במחנות ההשמדה, ובשואה בכלל
ומשתתפים יחד עם כל קבוצי העולם באשר הם על מות יקיריהם ולזכרם.
ולזכרם של יתומי יאנוש קורצ'אק סטפה הילדים היתומים וצוותו
אשר נרצחו ב 5/8/1942 במחנה ההשמדה טרבלינקה

הנריק גולדשמיט – יאנוש קורצ'אק,

הומניסט וריאליסט, אשר גם בימים האפלים בגטו נותר נאמן לשורש האנושיות.

בספרו, הנושא שם זה,

כתב שבח אדן אודות יומן הגטו שכתב קורצ'אק במהלך שלושת החודשים האחרונים לחייו:
"בספר הזיכרונות מן הגטו המחבר ממלא 'תפקיד של אדם המהרהר על חייו שעברו,
אדם הרוצה להביא לתודעתו ולתאר את סדר הקיום שלו,
המשמעות שלו ואת הדרכים להגיע למשמעות זאת'.
בהרהורים אלה אדם מגיע לשאלה המטריפה את דעתו:
"כיצד כל זה היה יכול לקרות?"

(הנריק גולדשמיט – יאנוש קורצ'אק / שבח אדן, עמ' 54)

ולמרות הכל, קורצ'אק לא איבד לרגע את אנושיותו.
וכך הוא כותב ביומן הגטו:

" 'הם יקטלוך, יקרעו את בשרך, ירדפוך בקללותיהם – מה בכך?
הבעבור זה לא תישאר רוחך טהורה, משכלת, מושלת בעצמה ומתנהגת בצדק?
שווק בנפשך, שיעמוד איש על יד מעיין נובע מים זכים ומתוקים ויגדף אותו;
הן המעיין לא יחדל מלהקיר את מימיו. וגם אם יזרקו לתוכו רפש ודומן,
הלא במהרה יפזר אותם ויגרשם,
ועל כל פנים לא יישאר מסואב בזוהמתם.
התדע, איך תכין לנפשך מעיין לא אכזב כזה?
כאשר תנצור לך בכל שעה את החופש ועם זה תחזיק במידת החנינה ובתמימות ובענווה'.
הרי אלה הם דבריו של מארקוס אורליוס, שקורצ'אק הגה בכתביו.
מעניין מה הרב הדמיון בין דברי הקיסר האציל, הפילוסוף,
רב האמת, שנכתבו לפני מלעלה מאלפים שנה במחנהו מוכה-המגיפות
והמותקף על ידי שיפעת הבארבארים,
לבין הגותו של אוהב האדם הגדול מגטו וארשה,
כאשר עמד עם עמו מול נחשול השפל והאכזריות של הבארבארים מהמאה העשרים".

(מן הגטו, עמ' 62)

בברכה :  יו"ר המכון דליה טאובר.

טכס ליום השואה

טכס ליום השואה

כמדי שנה ייערך היום טקס בבית לוחמי הגטאות לציון יום השואה והגבורה.
השנה הטקס יתקיים בזום.

מעבירים לכם את הזמנתו של יגאל כהן,
מנכ"ל בית לוחמי הגטאות:
בואו לקחת חלק בעצרת הוירטואלית של בית לוחמי הגטאות לציון יום הזכרון לשואה ולגבורה.
יום שלישי הקרוב. 21.4.2020
אנחנו מזמינים אתכם להצטרף אלינו ולעשות היסטוריה
בעצרת יום השואה הוירטואלית הגדולה בעולם – היישר מהבית שלכם.
אלף הראשונים שיצטרפו למפגש הזום יהיו חלק מהעצרת,
ישתתפו בשידור החי בערוץ "כאן 11" ובאתר וואלה בחלקים שונים במהלכה.
בשירים, בהדלקת נר זכרון,
בעת קריאת ה"יזכור" לקורבנות השואה וכמובן בשירה משותפת של ההמנון בסופה.
שימו לב: מספר המקומות מוגבל,
רק אלף המשתתפים הראשונים יוכלו להצטרף לשידור באמצעות הזום.
בכדי לקחת חלק יש להיכנס לקישור השידור בזום – ביום שלישי,
21/4 כבר בשעה 15:00, בכדי לקבל תדריך והוראות.
נבקש מאד כי מי שיבחר לקחת חלק ישאר מחובר משעה זו ועד לסוף העצרת,
אשר תתחיל בשעה 16:30.

הקישור לזום: לחץ כאן : 

לפרטים נוספים ושאלות בעמוד הפיסבוק של בית לוחמי הגטאות .כאן : 

ציטוטים ליום השואה

ציטוטים ליום השואה

לרגל יום השואה והגבורה מוגשים כאן מעט ציטוטים של יאנוש קורצ'אק,
רופא שהקדיש את חייו לטיפול ביתומים
ופיתח שיטת חינוך הומאנית ומהפכנית לזמנו,
המבוססת על כבוד והבנה ללב הילד.

קורצ'אק היה איש חינוך שהאמין ש"תיקון העולם יתאפשר בתיקון הילדים",
אך חיפש גם דרך משותפת לכל בני האדם ללא
הבדלי דת, לאום או גזע למצוא אושר וחירות.
בסוף חייו, בחר להשאר נאמן לעקרונות שלו,
בעודו מובל לטרבלינקה עם ילדי בית היתומים שהקים הגשים את תפילתו:

"תן לי אלוה, חיים קשים, אך יפים, עשירים ונעלים."

יהיה זכרם ברוך

"כמה אבני חן מפסיד אדם, מפני שאבד לו אורך-
הרוח לדבר עם הבריות ללא תכלית וכוונה –
אלא סתם, כדי להכירם."

"עתיד טוב יותר לאנושות טמון לא במשטר חברתי
זה או אחר אלא באדם טוב יותר."

"האם האדמה מכירה טובה לשמש מפני שהיא מאירה?
האם העץ מכיר טובה לגרעין, מפני שממנו צמח?
האם הזמיר שר לאמו מפני שחיממה אותו בחיקה?
האם האהבה היא מעשה ראוי לציון שבעדו אתה תובע תשלום?"

"אם אפשר לשנות איזה דבר, כדאי לחשוב על כך,
אך אם הוא מוכרח להישאר כך,
לא כדאי לכעוס לשווא…
צריך להשלים עם כך שלא הכל ולא תמיד,
יכול להיות על הצד הטוב ביותר.
יום אחד שמח ויום אחד עצוב, דבר אחד מצליח והאחר לא…
שום דבר אינו יכול להיות מושלם בתכלית השלמות."

"עבירה וסטייה די להם ביתרון הבנה, באורך-רוח ובטוב-עין;
הפשעים צריכים אהבה. צריך שתהיה אח לפושע הבודד,
המנודה, לחכות בשקט עד יעבור הרע."

"בתמימותנו אנו יראים את המוות,
מבלי דעת כי החיים הם תהלוכת רגעים מתים ונולדים.
שנה היא רק ניסיון של הבנת הנצח לשימוש יום-יומי.
אורך הרגע כאורך חיוך או אנחה."

"הנשמה כמהה בכלוב הצר של הגוף.
הבריות חשים את המוות ודנים בו מנקודת הראות של הקץ,
ואילו הוא אינו אלא המשכם של החיים, חיים אחרים.
אם אינך מאמין בהשארות הנפש, הלא תיאלץ להודות,
כי גופך חיה יחיה כעשב הירוק, כענן. הלא אתה מים ואפר."

"הרע מהלך בראש חוצות ואילו את הטוב עלינו לחשוף.
הרע מתפרסם בעצמו, הרע מכריח אותנו לתגובה מיידית.
הטוב נחבא אל הכלים, אינו מעורר תשומת לב.
פרסום הטוב מונע את השתלטות הרע!"

"רצוני ללמד, להבין ולאהוב את ה'איני יודע' המופלא,
השופע חיים, המבהיק בהפתעותיו…
רצוני שיבינו הבריות, כי שום ספר ושום רופא לא ימלאו את מקומה
של מחשבתם הערנית, של תצפיתם העצמית הקשובה."

"יש לך – תן. קשה? אני יודע. אבל תן בכל זאת.
ללא תערומת, בכל הלב. זה חשוב. עשה ניסיון ומי יודע?
אולי בשורת ימים שיגיעו (לא כל כך מהר),
כאשר ישתנה העולם (חייבים להאמין) והוא יהנה יותר לתת מאשר לאגור,
פשוט לא יהיה מסוגל לנהוג אחרת.
בינתיים תעניק משלך באורך רוח,
עד אשר (חייבים להאמין) יחלוק האדם בשמחה את מה שיש לו."

"אינני קיים כדי שיאהבוני ויוקירו אותי, אלא כדי שאפעל אני ואוהב.
אין הסביבה חייבת לעזור לי אלא אני חייב לדאוג לעולם – לאדם."

לזכרו של יונס בלר

 

שלמה נדל חניך מבית היתומים של יאנוש קורצ'אק מספר מזיכרונותיו
על חברו יונס בלר הילד שהיה מחונן בנגינה על כינור
נקודת אור באישיותה הקודרת של סטפה ניתן לראות בחוש ההומור המפותח שהיה לה.
כך, למשל, נהגה לטעון שלשומה שעיטרה את פניה יש תפקיד בעולם.
היא נמצאת שם, אמרה, כדי שזו תתמוך במשקפיים שעל אפה.
על קיומה של רגשנות באישיותה של סטפה למדתי באחת מחגיגות חג החנוכה שנערכו במוסד,
בה הופיע יונס בלר, חניך בית היתומים, ילד מחונן שניגן יצירות שלמות
בכינור ללא תווים. בגיל צעיר מאוד כבר זכה בפרסים,
בין השאר מטעם התזמורת הפילהרמונית של פלשתינה (שהפכה לפילהרמונית
יונס בלו־ מנגן בכינורו. שלמה צילם בשנת 1935.
הישראלית ברבות הימים).
באותה מסיבה ניגן יונס מזורקה של הקומפוזיטור הפולני הנריך וויאנבסקי.
אני עמדתי בקהל, לא רחוק מסטפה.
לרגע נפגשו מבטינו, וגיליתי להפתעתי הרבה שהיא מזילה דמעה.
הנה לפניי סטפה הקשוחה,
שאינה מצליחה להסתיר את דמעות האושר וההתרגשות לשמע נגינתו של יונס.
אני סבור שהיא חשה באותו מעמד כאם גאה. ובאשר ליונס,
שללא ספק היה צפון לו עתיד מזהיר לולא השואה שעמדה בפתח –
הרי שאינני יודע מה עלה בגורלו. הוא היה צעיר ממני,
ועל כן נשאר בבית היתומים לאחר שאני עזבתי אותו.

© מוגש ברשות פרסום

 

 

 

נס התמונות

 הצילומים ששרדו 

בשני מקרים שהתרחשו ניצלו התמונות

זה היה הנס הראשון שבו ניצלו התמונות.

ב 1939- , שלושה חודשים לאחר שהגרמנים פלשו לוורשה,
הבנתי שטוב לא יצא מזה ושעליי לברוח כל עוד הגבול בין פולין לרוסיה פתוח.
לקחתי עמי תרמיל קטן שהכיל בעיקר תמונות שצילמתי בבית קורצ׳אק
כשהייתי בן 14 . זה, בעצם, היה האוצר היחיד שלי.
הצטרף אליי קוֹבּוּש כֶלֶבּ, חבר מבית היתומים ששמרתי אתו על קשר.
באין ברירה ברחתי לבדי אל הלא נודע, כשאני משאיר את אמי ואחי מאחוריי.
תחילה ביקשנו לעבור את הגבול באזור העיירה מלקיניה,
על גדות נהר בוג שהיווה גבול טבעי בין שני חלקי פולין.
זו הייתה חצויה באותה עת,
בעקבות הסכם אי-התקפה שנחתם בין גרמניה לבין ברית המועצות ב 23.8.1939-
אחד הסעיפים באותו מסמך קבע את גבולות אזורי ההשפעה שחולקו בין גרמניה
וברית המועצות: פולין המזרחית, אסטוניה, לטוויה, פינלנד ודרום-מזרח
אירופה נחשבו לאזור ההשפעה הרוסי;
פולין המערבית וליטא היו נתונות תחת שליטה גרמנית.
בדרך שמענו סיפורי זוועה, לפיהם הגרמנים לוכדים את היהודים במארב
שהציבו על הגשר שבנוי מעל הנהר בוג.
במקרה הטוב הם שולחים אותם למחנות כפייה,
ואת הבלתי כשירים לעבודה הם פשוט משליכים אל מי הנהר הגועש.
לכן החלטנו להתרחק ככל הניתן מהאזור,
ולצעוד בין הכפרים לכיוון גבול ברית המועצות.
בדרך עברה על פנינו עגלה, נהוגה בידי שני גויים.
הם עצרו ואמרו: “כדאי לכם לעלות לעגלה שלנו.
כך תעברו את הגבול מהר ובבטחה. זה לא יעלה לכם הרבה כסף.“
טיפסנו על העגלה ואני הורדתי את התרמיל מכתפיי,
התיישבתי ואפשרתי לגופי הדואב לנוח בתום ההליכה הממושכת.
אחרי שעשינו כברת דרך הבחנתי שהעגלון מתחיל
לסטות מהכביש הסלול אל תוך היער. התחלתי לצעוק לעברו:“
מה אתה עושה? זו לא הדרך לגבול! אתה שקרן וגנב!“
הושטתי את ידי כדי לקחת את התרמיל,
וחשתי בה מיד כאב מצליפת שוט שפילחה את זרועי.
בידו של הגוי השני ראיתי סכין קפיצית.
באחת עברו בראשי סיפורי הזוועה שהתהלכו בעיר
על אודות מבריחי גבולות ששודדים ורוצחים אנשים שמבקשים להגיע לברה“מ.
הייתי משותק מבהלה. דאגתי לשלום התמונות,
אך הסכין המונפת לא אפשרה לי להגיע אליהן
ונאלצתי לקפוץ מתוך העגלה כדי להציל את נפשי.
כאילו משום מקום הופיעה מולנו מכונית עם גג פתוח שבה ישבו קצין גרמני ונהגו.
לפי הדרגות הבחנתי שמדובר בקצין גבוה בצבא הגרמני.
הוא שאל: “מה קורה פה?“ ואני, בגרמנית המגומגמת שלי,
ניסיתי להסביר לו את מה שהתרחש עד כה.
הוא שיסע את דבריי ואמר לי: “תפסיק לשבור את השיניים בגרמנית,
אני רואה שהיא לא שגורה בפיך,“ והתחיל לדבר אתי בפולנית רהוטה
כאחד שזה עתה סיים בית ספר לבלשנות פולנית.
בדיעבד אני סבור שייתכן כי מוצאו היה משלזיה התחתונה,
שהייתה מיושבת על ידי גרמנים,
או שהיה קצין מודיעין שידע פולנית מתוקף תפקידו.
הסברתי לו שהעגלונים האלה, שבינתיים הלכו והתרחקו עם עגלתם, שדדו אותנו.
נהגו של הקצין דחק בו, הזכיר לו את קיומה של ישיבה חשובה והוסיף:
“בגלל שני היהודונים האלה אתה מתעכב?“
צריך לזכור שבאותם ימים חיינו היו משולים לקליפת השום.
הוא יכול היה לירות בנו ואיש לא היה שואל דבר.
הנהג התחיל לצפור בחוסר סבלנות וסימן בידו לקצין שיחזור,
אך הקצין לא הראה כל סימן לכך שהזמן דוחק לו.
הוא צעק לעבר שני הגויים והורה להם לעצור.
מאחר שהם התעלמו מקריאתו הוא שלף אקדח פרבלום מחגורתו וירה באוויר.
העגלון נעצר ושב על עקבותיו לבדו.
הוא ניסה להסביר לקצין את גרסתו ואמר: “אתה לא יודע מי אלה.
הם יהודים קומוניסטים הבורחים לרוסיה.“ הקצין השיב לו: “לא שאלתי אותך
מי הם ומה הם עושים. אני שואל אותך למעשיך.
מי נתן לך את הזכות לשדוד אותם?“ עמדתי שם,
המום לחלוטין ומתקשה להבין את המתרחש מולי.
עד היום איני יודע להסביר את מה שנראה כסצנה הלקוחה ממחזה סוריאליסטי.
בשל ההלם לא הצלחתי להוציא הגה מפי.
הקצין הורה לנו לקחת את חפצינו מהעגלה.
הסברנו לו שהעגלון לקח גם את כספנו.
העגלון טען שכל הכסף נמצא אצל חברו, שהספיק כבר לברוח.
הקצין אמר לנו שלא רחוק מהמקום שנמצאנו בו יש תחנת משטרה (“ז׳נדרמריה“).
"תתייצבו שם עכשיו ותדווחו על האירוע,“ ציווה,
ולעגלון אמר בקול מאיים: “אל תנסה לברוח, כי אני אמצא אותך.
תגיע למקום כשהכסף בידך.“ הקצין הגרמני נכנס למכוניתו ונסע לדרכו,
בעוד העגלון “הגיבור“ מאיים עלינו שהוא עוד ימצא ויחסל אותנו.
כשצעדנו לעבר הגבול הרוסי גילינו שאמנם הייתה בסמוך לו תחנת משטרה
צבאית או משטרת גבולות גרמנית.
דומני שמתוך נאיביות ניגשתי לזקיף הצעיר ובעל הגוף שעמד בשער התחנה,
וניסיתי להסביר לו שקצין גרמני אמר לי להתייצב אצלו.
הזקיף התחיל לקלל: “לכו מכאן, יהודונים מלוכלכים,
תסתלקו מהר לפני שאני יורה בכם.“ חשבתי שלא הסברתי את עצמי היטב,
ולכן חזרתי על דבריי. הזקיף האדים מכעס,
עד כדי כך שיכולתי לראות שהנמשים שהיו על פניו העגלגלים נבלעים בצבע האדום.
הוא צרח עלינו: “אתם לא מבינים שהיה לכם מזל עם אותו קצין.
אתם שווים בעינינו כקליפת השום, תסתלקו!“
עם המגף הכבד שהוא נעל הוא בעט בי בכל הכוח, בעצם הזנב.
כמעט התעלפתי מעוצמת הכאב. במשך השבועיים הבאים לא יכולתי לשבת.
חברי ואני הבנו שזאת הייתה תמימות מצדנו להאמין שנקבל שם עזרה.
התרחקנו משם, מבוהלים ומפוחדים, והמשכנו לדרכנו.
בשלב מסוים הצטרפנו לקבוצה גדולה יותר שעברה את הגבול,
מה שהעניק לנו תחושת ביטחון.

זה היה מעשה הנסים השני של הישרדות התמונות מבית היתומים.

גלגולים רבים עברתי ברוסיה הסובייטית.
במקומות מסוימים הצלחתי לעבוד ולמצוא פת לחם,
אך במקומות אחרים חליתי, סבלתי ורעבתי. אמנם לא ליקקתי דבש,
אך גורלי היה כגורלם של מיליוני אנשים אחרים,
גם אם איני יכול לטעון שבידיעה זו היה קורטוב של נחמה.
ביקשתי להתגייס לצבא הרוסי, כי רציתי לקחת חלק במלחמה.
אך משום שלא החזקתי במקצוע שנדרש בצבא,
ומשום שהרוסים היו חשדניים גם כלפי הפולנים
וגם כלפי היהודים שחצו את הגבול,
הם סירבו לצרף אותי לשורות הצבא.
ובכל זאת, הפעם הראשונה שבה מימשתי את חלומי
וזכיתי בהכרה כצלם מקצועי הייתה בוויטפס שברוסיה הסובייטית,
אליה הגעתי בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ( 1939 )
שפתח את גבולות רוסיה.
בחיפושיי אחר תעסוקה, לאחר ניסיונותיי הכושלים להתגייס לצבא,
התגלגלתי לחנות צילום של קואופרטיב צלמים יהודיים שהתארגן בעיר.
הקואופרטיב הציע לחבריו, בנוסף לפרנסה, גם מקום מגורים.
תנאים אלה קסמו לרבים, שלא עמדו בדרישות המקצועיות.
עבור חלקם העיסוק היה בגדר ברירת מחדל,
כי לא התקבלו לעבודה אחרת.
אחרים בחרו, בתום שהייה קצרה ומתוך געגוע,
לחזור למה שהשאירו מאחוריהם מבלי להבין את העומד להתרחש
בפולין או בגרמניה. מסיבות אלה,
אנשי הקואופרטיב התייחסו אליי בהסתייגות מסוימת
כשביקשתי לעבוד אצלם. אחד מחברי הקואופרטיב, שמרלינג שמו,
שהיה בוורשה לפני מלחמת העולם הראשונה,
חקר אם אני מכיר צלמים ידועים בוורשה.
הודיתי בפניו שהם היו צלמים אמנותיים, ושלא זכיתי לעבוד לצדם.
בזמן הפסקת הצהריים הם השאירו אותי לבדי,
והטילו עליי משימה: לפתח שישה נגטיבים.
התוצר שיצא מתחת ידיי לא היה מושלם, אך ההסברים המקצועיים
שהצעתי בדבר הפגמים כנראה הרשימו אותם מאוד,
ולראיה התקבלתי מיד כחבר בקואופרטיב.
מלבד ההנאה הצרופה מהעיסוק במקצוע עליו חלמתי,
עבודה זו היה גם שכר נאה בצדה,
שאפשר לי לעזור לאמי ולאחי בגטו ורשה
על ידי משלוח חבילות כל זמן שהדבר ניתן.
כשפרצה המלחמה בין ברה“מ לגרמניה,
והגרמנים התקדמו במהירות לעבר פנים רוסיה,
החלטתי לברוח לטשקנט.
הקריירה שלי כצלם הוקפאה עד חזרתי לפולין לאחר המלחמה.
באותה תקופה, בעקבות הגיוס המאסיבי של הרוסים לצבא,
נוצר ברחבי ברה“מ מחסור חמור בכוח עבודה בתוך רוסיה הסובייטית.
סטלין מצא פתרון לבעיה בניצול אותם פליטים שהוא פתח –
את שערי רוסיה בפניהם.
הוא החליט להשתמש בהם ככוח עבודה זול –
שצריך לספק לו מקום לינה ומזון בלבד.
במילים אחרות, היה זה סוג של עבדות. אך לנו, היהודים,
שציפה לנו מחוץ לרוסיה גורל אף גרוע מזה, לא היה מה לומר בנדון.
גם אני גויסתי לעבודת פרך בהרי אורל,
בתיקון מסילות הברזל שנהרסו בהפצצות הגרמניות.
העברנו פסים שכל אחד מהם שקל כ 500- ק“ג.
חמישה גברים מכל צד נשאו את הפס על גבם.
הבעיה העיקרית הייתה בהנחת הפסים במקום המיועד להם.
הם היו עשויים מפלדה, ולמרות
משקלם הרב היו גמישים וקפיציים כשנזרקו לארץ.
לכן היה עלינו להניחם במשנה זהירות ובתיאום מושלם.
לא פעם הפסים נשמטו מידי האוחזים בהם ופגעו בעומדים בקרבתם.
לא אחד ולא שניים איבדו כתוצאה מכך את ידיהם או את רגליהם.
תחילה שיכנו אותנו בקרונות ריקים,
בתחנת הרכבת בעיר דנו שבה התרכזו nסילות מ 40- כיוונים,
כשהגרמנים נמצאו במרחק של 25 ק“מ בלבד משם.
הייתה זו עבודה סיזיפית — אנחנו תיקנו והגרמנים הפציצו והרסו.
היו מעירים אותנו באמצע הלילה כדי לתקן את הפסים,
על מנת שהרכבות תוכלנה לעבור בחסות החשיכה,
לפני שאלו יופצצו שוב. עבדנו בפרך,
אך למזלנו סופק לנו מזון בשפע יחסי לאותה תקופה ולמקומות אחרים,
ואין לי ספק שבזכות זה החזקנו מעמד.
גיוונו את התפריט היומי שלנו בזכות סחר חליפין שניהלנו
עם האיכרים מהקולחוזים הסמוכים:
תמורת הדגים המלוחים שקיבלנו בתמורה לעבודתנו,
הם נתנו לנו תפוחי אדמה.
היות והקרונות ששימשו לנו למגורים הופצצו לעתים קרובות,
החליטו לשכן אותנו באוהלים גדולים שכנראה סיפקו האמריקאים
לרוסים בעקבות אחד ההסכמים שחתמו ביניהם.
בכל אוהל שוכנו כחמישים איש.
את מיקומם של האוהלים שינו לפי מצב ההפצצות.
יום אחד, בשובי מהעבודה, גיליתי שהאוהל שבו ישנתי נעלם.
תחילה חשבתי שהעבירו אותו,
אך כשהתקרבתי גיליתי במקום בו הוא ניצב סימני שריפה.
מצאתי את הדרגש המפויח שעליו ישנתי,
בעוד מעט הציוד שלי היה כלא היה.
לאחר בדיקה התברר שאחד מהחבר׳ה ,
שהשארנו לשמור על החפצים שלנו.
החליט לחמם את האוהל לקראת שובנו מהעבודה.
זאת הייתה תקופת החורף, ובהרים הקור היה מקפיא עצמות.
במרכז האוהל עמד תנור עצים.
האיש הבעיר בו אש עזה עד כדי כך שהעשן –
לא הצליח להתנקז דרך הארובה והאוהל עלה באש.
התבוננתי בתמונה שנגלתה לפניי בלי יכולת לזוז,
כשאני שואל את עצמי מי ומה דחף אותי לקחת אתי לעבודה
דווקא באותו היום את אלבום התמונות שלי.
הרי לא היה בכוונתי להתבונן בהן במהלך עשר הדקות שהוקצבו להפסקה,
שניתנה לנו במהלך העבודה.
בשנים מאוחרות יותר בהיותי בארץ שאלתי אנשי קבלה,
אם יש להם הסבר לכך.
הם אמרו לי לא לשאול יותר מדי שאלות.
כנראה נכתב מלמעלה שכך אנהג,
שאשאר בחיים למרות כל ההפצצות שעברתי,
וכי אשמור את התמונות ואספר את סיפורן.

הן הגיעו אתי לבסוף לארץ ישראל,
וכיום הן מוצגות במוזיאון השואה בוושינגטון.

נגישות