יום הכיפורים

יום הכיפורים

בין קורצ'אק ליהדות בכיפור

יום כיפור

תפילת יום הכיפורים

מתוך: מיכאל זילברברג, יומן וארשה, לונדון 1969,

דביר ת"א עמוד 78 השנה 1920 החגים בפתח :

כמה ימים קודם ראש השנה בא יאנוש קורצ'אק

לביתנו ורעיון חדש בפיו -שאסייע לו בארגון תפילה בבית היתומים.

לפי דעתו לא קשה לקבל לצורך זה אחד מן החזנים ששרו ברחובות,

ואף היה מוכן לשלם לו בעין יפה.. נדהמתי.

הכול ידעו שקורצ'אק רחוק מאוד מן הדת.

בפני קרא את הפתעתי. לא חיכה לשאלתי והשיב:

"בזמן הזה חשוב שתהיה תפילה בבית היתומים",

תפילות יש בהן כדי להביא בני אדם להתרוממות הרוח בימים המרים האלו.

בתוך כמה ימים היה הכל מוכן.

מצאתי חזן טוב שגירשוהו מאחת העיירות,

והיה לו סיפוק רב שיוכל לעזור לילדים בדרך זו.

הילדים עצמם הכינו את האולם.

פרשו שטיחים וקישטו את המקום בפרחים מוברחים מחוץ לגטו..

השיגו ארון קודש ופרוכת ושני ספרי תורה.

את הכיסאות סידרו בשורות.

האולם נראה בבית כנסת לכל דבר.

כל זמן התפילה היה קורצ'אק עתיד לבלות עם הילדים, עומד בפינה.

הרחק מכותל המזרח, ובידו מחזור מתורגם לפולנית,

עטוף במעיל אפור שלא התאים לאווירה כולה,

במגפי צבא ובכיפה של משי.

כולו שקוע בתפילה.

החזן, תלמיד חכם וידוע סבל, שיקע את כל ליבו בתפילה.

תחנוניו עלו מפרשת חייו שלו,

ומעולם לא היה לו קהל נרגש כביום הזה.

איש לא נע. אפילו הילדים כמו דבקו במושביהם.

קולו נשמע ב"ונתנה תוקף":

בראש השנה "יכתבון",

וביום צום כיפור "יחתמון",

כמה יעברון וכמה "ייבראון",

"מי יחיה ומי ימות…".

אפילו הקטנים שבילדים ישבו כמחושמלים.

נזכור את חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה

נזכור את חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה

נר יזכור

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

וחללי פעולות האיבה תש"פ.

שנת 2020

יזכור

יִזְכּוֹר עַם יִשׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים,
חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגָנָה לְיִשׂרָאֵל,
וְכָל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתָּרוֹת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחֲמִים בְּמַעַרְכוֹת הָעָם,
ואַנְשֵי קְהִלּוֹת הַמּוֹדִיעִין, הַבִּטָּחוֹן, הַמִּשְׁטָרָה וְשֵרוּת בָּתֵּי הַסֹּהַר,
אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בָּמִלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל,
וְכָל מִי שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ בִּידֵי מְרָצְחִים מֵאִרְגּוּנֵי הָטֶּרוֹר.

יִזְכּוֹר יִשׂרָאֵל וְיִתְבָּרַך בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים
וְחֶמְדַת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשָׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶש
שֶׁל הַנִּסְפִּים בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה.

יִהְיוּ חַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשְֹרָאֵל עֲטוּרֵי הַנִּצָּחוֹן
חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדוֹר דּוֹר.

לאתר הדלקת נר זיכרון לחץ כאן 

קינת דוד 

מתוך ספר שמואל ב פרק א

א – וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת שָׁאוּל וְדָוִד שָׁב מֵהַכּוֹת אֶת-הָעֲמָלֵק וַיֵּשֶׁב דָּוִד בְּצִקְלָג יָמִים שְׁנָיִם.

ב – וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְהִנֵּה אִישׁ בָּא מִן-הַמַּחֲנֶה מֵעִם שָׁאוּל וּבְגָדָיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה
עַל-רֹאשׁוֹ וַיְהִי בְּבֹאוֹ אֶל-דָּוִד וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ.

ג – וַיֹּאמֶר לוֹ דָּוִד אֵי מִזֶּה תָּבוֹא וַיֹּאמֶר אֵלָיו מִמַּחֲנֵה יִשְׂרָאֵל נִמְלָטְתִּי.

ד – וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד מֶה-הָיָה הַדָּבָר הַגֶּד-נָא לִי וַיֹּאמֶר אֲשֶׁר-נָס הָעָם מִן-הַמִּלְחָמָה
וְגַם-הַרְבֵּה נָפַל מִן-הָעָם וַיָּמֻתוּ וְגַם שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵתוּ.

ה – וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ אֵיךְ יָדַעְתָּ כִּי-מֵת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ.

ו – וַיֹּאמֶר הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ נִקְרֹא נִקְרֵיתִי בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ וְהִנֵּה שָׁאוּל נִשְׁעָן
עַל-חֲנִיתוֹ וְהִנֵּה הָרֶכֶב וּבַעֲלֵי הַפָּרָשִׁים הִדְבִּקֻהוּ.

ז – וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵנִי וַיִּקְרָא אֵלַי וָאֹמַר הִנֵּנִי.

ח – וַיֹּאמֶר לִי מִי-אָתָּה ויאמר (וָאֹמַר) אֵלָיו עֲמָלֵקִי אָנֹכִי.

ט – וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲמָד-נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ כִּי-כָל-עוֹד נַפְשִׁי בִּי.

י – וָאֶעֱמֹד עָלָיו וַאֲמֹתְתֵהוּ כִּי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ
וָאֶקַּח הַנֵּזֶר אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁוֹ וְאֶצְעָדָה אֲשֶׁר עַל-זְרֹעוֹ וָאֲבִיאֵם אֶל-אֲדֹנִי הֵנָּה.

יא – וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָו וַיִּקְרָעֵם וְגַם כָּל-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ.

יב – וַיִּסְפְּדוּ וַיִּבְכּוּ וַיָּצֻמוּ עַד-הָעָרֶב עַל-שָׁאוּל וְעַל-יְהוֹנָתָן בְּנוֹ
וְעַל-עַם יְהוָה וְעַל-בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב.

יג – וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ אֵי מִזֶּה אָתָּה וַיֹּאמֶר בֶּן-אִישׁ גֵּר עֲמָלֵקִי אָנֹכִי.

יד – וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד אֵיךְ לֹא יָרֵאתָ לִשְׁלֹחַ יָדְךָ לְשַׁחֵת אֶת-מְשִׁיחַ יְהוָה.

טו – וַיִּקְרָא דָוִד לְאַחַד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר גַּשׁ פְּגַע-בּוֹ וַיַּכֵּהוּ וַיָּמֹת.

טז – וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד דמיך (דָּמְךָ) עַל-רֹאשֶׁךָ
כִּי – פִיךָ עָנָה בְךָ לֵאמֹר אָנֹכִי מֹתַתִּי אֶת-מְשִׁיחַ יְהוָה.

יז – וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת-הַקִּינָה הַזֹּאת עַל-שָׁאוּל וְעַל-יְהוֹנָתָן בְּנוֹ.

יח – וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר.

יט – הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים.

כ – אַל-תַּגִּידוּ בְגַת אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן פֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים
פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים.

כא – הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְרוּמֹת
כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן.

כב – מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם.

כג – שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ.

כד – בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל-שָׁאוּל בְּכֶינָה הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם-עֲדָנִים הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן.

כה – אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה יְהוֹנָתָן עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל.

כו – צַר-לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים.

כז – אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה.

לכבוד יום הזיכרון

לכבוד יום הזיכרון

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

וחללי פעולות האיבה תש"פ.

שנת 2020

נזכור את כולם

עמותת יאנוש קורצ'אק מרכינים ראש 

ומורידים את דגלנו לחצי התורן לזכרם 

נר יזכור

למה? יש אנשים המבטיחים,
כי קורבן הדם והדמע יביא את התחיה. אולי.
אולם מה יביאו זוהמת המלחמה,
ביצות של המלחמה? אם יזכו המקופחים וישיגו,
מה צפוי למעוולים?

(דת הילד, מהמלחמה. עמ' 229)

זיכרונות מהמלחמה הקודמת.

השיירה שלנו עוברת בכפר שרוף למחצה.
יום אביב נאה. בערוגות שלא סורקו דבלולי קוצים גבוהים, חצופים.
הריסות של קיני-אדם. כאן ארובה, שם קרביים פרומים של בקתה,
ושם מוטות אחדים של גדר שנתמוטטה.
שלדים מפוייחים בירקות הנצחית של הצומח הפורע משמעת.

תמונה: בקתה הרוסה, קיר חרוך, משהו מהגג, משהו מהטפחות.
על מריש שרוף-גחול תלויה נדנדה של תיל דוקרי,
ובמקום מושב הושחל על התיל תרמיל של פגז.

וצחוק ילדים קולני, שובבני –  על עיי-השריפה.

סמל. על אפו ועל חמתו של הרצח,
על אף העוצמה העלובה של ההרסנות האנושית –
נמשכים החיים האדירים מכל,
ומאמינים, ללא דאגה, כי יימשכו.

כל יום שאלנו – האם כבר,
מתי הקץ –
ומחשבתנו המיוסרת שרטה את תעלומת-
קצה של קומדיה שטנית זו.

האם כבר – ומתי סוף סוף?

חיים אבדו, לבבות גוועו.
ייבבו וביקשו רחמים דמעות הנשים,
תפלות האמהות, רעבם של הילדים.
בתי וזכויות אדם עלו אש,
בנתיבות הייסורים נדדו אנשים,
נעו-ונדו נשמות-אדם בנות-בלי-בית.

מתי ייתמו הרשע או הסבלנות?
מתי תיטול ידו הרחומה של השלום את השלטון
מידיהם העקובות-מדם של מציתי הדליקות והמרעילים?

מתי?

והנה, לתוך מצוקה כפויה זו, לתוך החרפה והתבוסה,
אל חוסר-התקווה ואפילו אל אי-הציפיה –
פורץ פתאום צחוק הילדים הזה, שובבני, מתגרה,
מלא תשוקות, אביבי, והוא שר את העתיד,
זועק אל האביב, מבשר את המחר

(דת הילד, האביב והילד. עמ' 232-233).

עמדנו בכביש, אבודים בסופת הקרב,
אשר אין יודע איפה הוא מתחולל.
אבד לנו הקשר – אנו עומדים ללא פקודה,
ואם כן ללא תקווה, כי איזו בקתה תקלוט אותנו ללינת-לילה. וזו,
השמש – חורפית צוננת,
כזאת חסרת בושה בבהירותה ובהוד רוממותה –
שוקעת לה בלי לרחם על הנמלים הזעירים של האדמה.

ואביב. השמש המלכותית ריחמה, התאהבה,
רוצה לפצות ולגמול, לחלק, לנשק,
לקסום מחילה ואהבה. הפלא ופלא!

האדמה היתומה משתוממת, אינה נותנת אמון,
כובשת רטט ועוד רטט של חרדה עלומה – וכשתאמין פתאום,
סוף סוף – תוריק פתאום, תפרח, ריחנית, יפה, שופעת שיר.

(דת הילד, האביב והילד. עמ' 234-235)

יום השואה 2020

יום השואה 2020

בשם עמותת "המכון החינוכי הישראלי ע"ש יאנוש קורצ'אק"
לכבוד יום השואה שנת 2020

נזכור את כולם

אנו מרכינים ראש ביום זה יחד עם כל משפחות העם
אשר איבדו את יקירם במחנות ההשמדה, ובשואה בכלל
ומשתתפים יחד עם כל קבוצי העולם באשר הם על מות יקיריהם ולזכרם.
ולזכרם של יתומי יאנוש קורצ'אק סטפה הילדים היתומים וצוותו
אשר נרצחו ב 5/8/1942 במחנה ההשמדה טרבלינקה

הנריק גולדשמיט – יאנוש קורצ'אק,

הומניסט וריאליסט, אשר גם בימים האפלים בגטו נותר נאמן לשורש האנושיות.

בספרו, הנושא שם זה,

כתב שבח אדן אודות יומן הגטו שכתב קורצ'אק במהלך שלושת החודשים האחרונים לחייו:
"בספר הזיכרונות מן הגטו המחבר ממלא 'תפקיד של אדם המהרהר על חייו שעברו,
אדם הרוצה להביא לתודעתו ולתאר את סדר הקיום שלו,
המשמעות שלו ואת הדרכים להגיע למשמעות זאת'.
בהרהורים אלה אדם מגיע לשאלה המטריפה את דעתו:
"כיצד כל זה היה יכול לקרות?"

(הנריק גולדשמיט – יאנוש קורצ'אק / שבח אדן, עמ' 54)

ולמרות הכל, קורצ'אק לא איבד לרגע את אנושיותו.
וכך הוא כותב ביומן הגטו:

" 'הם יקטלוך, יקרעו את בשרך, ירדפוך בקללותיהם – מה בכך?
הבעבור זה לא תישאר רוחך טהורה, משכלת, מושלת בעצמה ומתנהגת בצדק?
שווק בנפשך, שיעמוד איש על יד מעיין נובע מים זכים ומתוקים ויגדף אותו;
הן המעיין לא יחדל מלהקיר את מימיו. וגם אם יזרקו לתוכו רפש ודומן,
הלא במהרה יפזר אותם ויגרשם,
ועל כל פנים לא יישאר מסואב בזוהמתם.
התדע, איך תכין לנפשך מעיין לא אכזב כזה?
כאשר תנצור לך בכל שעה את החופש ועם זה תחזיק במידת החנינה ובתמימות ובענווה'.
הרי אלה הם דבריו של מארקוס אורליוס, שקורצ'אק הגה בכתביו.
מעניין מה הרב הדמיון בין דברי הקיסר האציל, הפילוסוף,
רב האמת, שנכתבו לפני מלעלה מאלפים שנה במחנהו מוכה-המגיפות
והמותקף על ידי שיפעת הבארבארים,
לבין הגותו של אוהב האדם הגדול מגטו וארשה,
כאשר עמד עם עמו מול נחשול השפל והאכזריות של הבארבארים מהמאה העשרים".

(מן הגטו, עמ' 62)

בברכה :  יו"ר המכון דליה טאובר.

נגישות