במחיצתו של יאנוש קורצ'אק
במחיצתו של יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'נסקה
כתב יעקוב צוק
1955 אופקים לחינוך ותרבות שנה תשיעית ד
תקציר: במאמר זה מתארת דמותם של יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינסקה מנהלי
בית היתומים בורשה. המחבר שהה בבית היתומים כשבע שנים ומספר את זכרונותיו.
זכיתי להסתופף במחיצתו של "הדוקטור" (כפי שנהגנו לכנותו) ולגור עמו תחת קורת- גג אחת
במשך שבע שנים רצופות, 1936-1929 . היו אלו שנים, בהם הגיע בית-היתומים ברחוב
קרוכמאלנה לשיא התפתחותו מבחינה אירגונית וחינוכית. הייתי עד ראייה לשינויים, שחלו ביחסו
של קורצ'אק אל בעיות ומאורעות, שאירעו ברחוב היהודי ובציבוריות הפולנית, אל המפעל הציוני
ואל תנועות-הנוער שלנו.
במשך שלוש שנים ( 1931-1929 ) נמניתי עם החניכים של הבורסה, שמתפקידה היה להחליף
"את חבר-העובדים הקודם, הישן, שנתמצה ונתעייף, בנוער שגנוזים בו מרץ והתלהבות, העשויים
להועיל לאורגניזאציה כולה". שנה שלמה שימשתי "פראקטיקאנט-מתמחה", שנועד למלא, עם
הזמן, תפקיד של מחנך בפנימיה. בתקופה זו ניתנה לי האפשרות להכיר את החיים של הפנימיה
לכל פרטיהם. במשך שלוש שנים שימשתי כמחנך-קבוע יחידי בבית-היתומים. במשך כל השנים
השתדלתי להימצא בקרבתו של "הדוקטור", עקבתי אחר מעשיו, הקשבתי לשיחו-שיגו עם הילדים
והתרשמתי מהערותיו השנונות, שהצטיינו בחכמה, בחן וב"הומור שנבע מעמקי החיים" ונבעו
מהסתכלותו המתמדת בחיי הילדים.
משנתו החינוכית של קורצ'אק, "שכל עצמה מגלמת וקורנת אצילות ואהבה" מפרה את המחשבה
החינוכית, עוד תוסיף להפרותה במשך דורות ותסייע לכל המעוניין להכיר את הילד על גילוייו
הרבים והשונים. אנסה, בגבולות המצומצמים של רשימה זו, להראות את קורצ'אק בעבודתו
החינוכית היומיומית, שהיה מלווה אותה הערות של דרך-אגב ורעיונות, השמורים כמעין
תורה-שבעל-פה בזכרונם של תלמידיו-חבריו עד היום הזה.
בשנת 1931 נטוש היה ויכוח בין קורצ'אק לבין המנהלת, סטפה וילצ'ינסקה, על מקומו של הגבר
בחינוך וזכותו להשתתף בפועל בטיפול הגופני והחינוכי של הבנים. "הדוקטור" טען, שבמוסדות
החינוך השתלטו הנשים על המקצוע של הטיפול בילד, הרחיקו את הגברים וטוענות לזכותן
הבלעדית בתחום זה. דבר זה טעון, לדעתו, תיקון; לדעתו צריך בכל מוסד לקבוע נוהג, שמחנך
מטפל בבנים ומחנכת תטפל בבנות. לכל אחד המינים סגולות-אופי משלו, הרגלים ותפקידים,
שהטבע הועיד לו; ואין לשלול מן הגבר את הזכות לטפל בבנים ולהשפיע עליהם, שיגדלו ויהיו
"גברים אמיצים ולא עלמות קאפריזיות".
הוויכוח היה, כנראה, רציני ונוקב, אחר זמן נודע לי, שהיתה לו שייכות גם לאישיותי אני. משיצאה
המנהלת לביקורה הראשון בארץ-ישראל, הציע הדוקטור לוועד-המנהל למנותני כמחנך, והצעתו
אושרה, מתוך שמחה וחדוות-נצחון בישר לי את הדבר ויעץ לי ללבוש חלוק-עבודה ירוק, דומה
לשלו.
חלוק-עבודה ירוק על שום מה?
ה"דוקטור" וסטפה ראו בבית-היתומים את מפעל חייהם ובחניכי הבורסה – את ממשיכי דרכם.
מוכנים היו להדריכם תמיד, לשוחח עמהם; להכניסם במסתורי האירגון של המוסד ולהעמידם
על התופעות והתעלומות שבהתפתחותו של הילד. מחוץ לשיחות של ליל-שבת, שהיו מוקדשות
לבירור תופעות ובעיות בחי הפנימיה, נהג ה"דוקטור" לשוחח שיחות-יחיד עם העובדים, וביחוד
עם הבורסיסטים הקרובים ללבו. באחת השיחות גילה לנו, שבצעירותו חלם על יסוד מיסדר-חילוני
של גברים ונשים, שיקדישו עצמם לשירות לילד. חברי המיסדר ינזרו מחיי-משפחה, מלהיטות
אחר רווחים וכו' וחייהם יהיו קודש לטיפול בילד ולהצלתו מחרפת-רעב, מניצול ע"י הורים וקרובים;
וכל אלה כדי לאפשר לו לילד שנים אחדות של ילדות טובה. חברי המיסדר יחיו חיי צנע וילבשו
חלוקי- עבודה, שצבעם ירוק כעשב-השדה המרענן את העין ומסתפק במועט.
בשיחות ליל-השבת, שהיה עורכן לחניכי הבורסה ולעתים למוזמנים מבחוץ, נתבררו, לא פעם,
מטרותיו ותפקידיו של המוסד וכן גבולות השפעתו המצומצמים.
107 ילד: 51 בנים, 56 בנות (בהתאם לפרופורציה של המינים באוכלוסיה הכללית של האנושות)
בתוך ים של יתמות ושכול. שאלו השואלים:
. . . הפנימיה מאפשרת לחניכיה לסיים בית- ספר יסודי, הווה אומר 6–5 שנים של שלווה יחסית.
ומה הלאה? . . .
. . . האם החניכים היוצאים מהמוסד, מוכנים למלחמת-החיים; מהי התועלת, שהחניכים מפיקים
משהותם במוסד, פרט להזנה, שיפור הבריאות, מעט ידיעות וכדומה? . . .
. . . אנו מחנכים את חניכינו לחיי-חברה מתוקנים, לחיים של סדר ומשמעת; ואלו בחיים דרושים
מרפקים חזקים וכוח. היחזיקו מעמד?… שאלות כגון אלו נתעוררו בהשפעת גורמים אקטואליים:
בהשפעת החניכים, שעמדו לעזוב את המוסד, והביאו בפנינו את טענותיהם-ספקותיהם;
בהשפעת דעות קיצוניות של אחדים מבין תושבי בית-הנוער; בהשפעת המצב הכלכלי החמור
של יהודי ווארשה וכו'. אכן נוקבות היו השאלות.
בעומדו מול שאלות-החיים הללו, היה ה"דוקטור" מהרהר בקול רם, משל משיח עם עצמו, טוען
היה מתוך תהיה: "אולי . . . האם אני יודע? . . . אולי הצדק עמכם? . . . איש לא צעיר אנוכי;
העמדתי לעצמי מטרה צנועה ביותר לתת למאה ילדים גג ומחסה לראשם ואוכל להשביע רעבונם,
להבטיח גידולם והגנה בפני הסכנות של הרחוב ופיתויו. אני עושה במיטב יכולתי בשביל הילדים
הללו בני 14-6 . אדרבא, יבואו אחרים, ימשיכו את מפעלנו וידאגו לבני- הנעורים . . . אני לא
הצלחתי, אולי המזל יאיר לכם פנים יותר, אולי תזכו לחיות בעולם יותר טוב, יותר נאור, יותר
צודק . . . אולי, האדע? אולי הצדק עמכם?"
אותה שעה נסתתמו כל הטענות; שכן נשתמעו מדבריו העצב שבהווית העם היהודי בפולין ושל
שכבות-העוני רבות-האוכלוסין.
בהרגשה של סיפוק וכבוד נשאתי, במשך שלוש שנים, את חלוק-העבודה הירוק – עדות למעמד
חשוב ונכבד במוסד, ליחס של אימון מצד ה"דוקטור", לקירבה נפשית אליו ולזכות שניתנה לי,
למלא את מקומו וליטול על עצמי בהדרגה, מתפקידיו המעשיים בחינוך (לכאורה, דברים
"קלי-ערך"), שנתקדשו בפנימיה מתוך מסורת של שנים.
מה היו תפקידיו המעשיים של ה"דוקטור" במוסד?
מדי יום ששי בצהרים היה נוטל את מכונת- התספורת וגוזז שערותיהם של הבנים (פרט למי
שגידלו שערות על-פי היתר מאת ההנהלה העצמית). לאחר מכן היה נוטל את צפורניהם של
הילדים הרכים. לפנות ערב היה יורד לרחוץ את הבנים.
אהבתי להימצא בקרבתו לא רק בשעות העבודה, כי אם גם בשעות הפנאי. אהבתי להסתכל,
כיצד היה מבצע כל עבודה, לשמוע את הסברותיו וגילוייו עם כל פעולה. כן, למשל, היה בוחן
בשעת התספורת את העובי של השערות וקשיותן, את אופי סידורן וצמיחתן; ולפי צורתן היה
משער השערות ומניח הנחות, מבוססות על-הרוב, על אופיו של הילד. תוך-כדי גזירה היה
משיח עם הילד כדי לעמוד על טיבו, על התקדמותו בלימודים, על מצבו בחברה, על השינויים
במשפחה ועל המוצאות אותו. . . בשבילנו, המחנכים הצעירים, היה זה שעור לדוגמא, משתי
בחינות: למדנו, באופן מוחשי כיצד להתקרב לילד, איך לדובבו, איך להכירו ולרכוש את אמונו;
וקיבלנו תורה שלימה: איך מוציאים לפועל את עבודת-התספורת; מהם מקומות-התורפה, שם
דבוקים השערות בגלל הסבון שלא נשטף כהלכה בשעת רחיצה כיצד מנקים את מכונת-
התספורת, איך אוספים את השער הפזור על-גבי הרצפה ומחסלים אותו בצורה היגיינית וכיו"ב.
ליד כלי-התספורת היו מונחות מספריים לנטילת צפורניים. וגם זוהי תורה הצריכה לימוד
"רבים המחנכים הנוטלים את הצפורניים בלי רחמים, עד הבשר וזה מכאיב לילד והוא
מתחיל לכסוס את הצפורניים כדי שלא יזדקק למספריים. אדרבא, טלו את הצפורניים רק
מלמעלה, בעדינות, שהילד לא ירגיש כל כאב, עגלו את הצפורן במספריים – ככה . ודרך
אגב שימו- עין לילדים מכססי-צפורניים, התחקו-נא אחר סיבותיה של תופעה זו, המעידה
על עצבנות מסויימת, והביאו את פרי-הסתכלותכם לדיון באחת הישיבות הקרובות".
נסתיימה מלאכת התספורת ונטילת הצפורניים – היה יורד אל חדרי-הרחצה. בדרך היה מתעכב
ומסתכל בעיין בוחנת, כיצד הבנים מצחצחים נעליהם לכבוד שבת. היה מסתכל ועושה: לפלוני
עזר, לאלמוני השיא עצה, את ראובן הרגיז בהזכירו לו חטא שנשתכח ובשמעון עורר בדיחות-
בדיחות-הדעת.
חבל שאין לי כשרון לתאר את המסכת של רחיצת-הילדים בהדרכתו הפעילה של ה"דוקטור".
היתה זו מלאכת-מחשבת של תיכנון, אירגון וסדר: אנסה לעשות זאת כיכולתי.
כשעה, עד שעה-ורבע, ארכה הרחיצה של חמישים הבנים, התקנון והסדר חברו פה יחד וחגגו
את נצחונם. הילדים הוכנסו לחדר-המלתחה קבוצות-קבוצות. תורנים קיבלו מהילדים את הלבנים
המשומשים וזרקום אל תוך שקים – שק לכל חפץ; ואחד התורנים היה מחלק לבנים נקיים. מכאן
עברו הילדים אל חדר- הרחצה, רחצו את רגליהם, ובמיוחד את ברכיהם ושיפשפו את האמבטיות,
סיימו את רחיצת הרגליים – בא תור חפיפת הראש, תורה היא וה"דוקטור" הורה: "לשים-לב,
במיוחד אל הנעשה מסביב לפאות, האוזנים והמצח: להזהר מלהכניס בועות-סבון לעיניים וכיו"ב".
לאחר חפיפת-הראש מתחילים להסתבן, לתכלית זו מוכנים שני שרפרפים: על גבי האחד מכין
התורן בועות-סבון בתוך קערה עם מים: השני הוא ברשותו של ה"דוקטור". עולה הילד על
השרפרף – סוקר אותו ה"דוקטור" מכף רגל עד ראש, מעמידו על סטיות בהתפתחותו (ואם
מצא צורך בכך – הריהו מכוונו לבדיקה רפואית), מכסה את גופו בבועות-סבון ומשפשפו
במברשת שבידו. לאחר הדחה כללית יוצא הילד מחדר-הרחצה נקי ומצוחצח.
נסתיימה רחיצת-הילדים – התרחץ ה"דוקטור" עם עוזריו; והללו דאגו לכך, שעם צאתם יהיו
החדרים נקיים ומסודרים. ועתה הכול עולים לאולם הגדול המואר בנברשות-החג הגדולות.
באולם סובב המעגל, קולות הזימרה של הילדים הרעננים, השקטים והשבעים, ממלאים את
החלל. משהופיע ה"דוקטור" באולם, מזמינים אותו הילדים שישתלב במעגל, הוא נענה בחיוב,
סובב עם הילדים, ברצינות גמורה, סחור-סחור ושר את שירי-הילדים התמימים: "על רומציה
החביב, שבדליו חור", על "זוג בחורי-ההר, שהתאהבו בבחורה אחת ולא ידעו איך לחלק את
השלל" על "מחנה צוענים, שחנה בחורשה מאחורי העיירה". על "פרשי-הצבא החביבים" ועוד.
כשמזמינים את ה"דוקטור" אל המעגל פנימה, הוא בוחר לו בן-זוג או בת-זוג, על-הרוב מבין
הבלתי-אהודים, הנזופים שבין הילדים, שאין איש שם-לב אליהם – חוץ ממנו.
טוען ה"דוקטור": "ראו נא ראו, זקן אני, כלי אין-חפץ, תמיד אני מוקף מיסכנים, בלתי- אהודים,
יושבי הספסלים האחוריים. המיוחסים, נבחרי הפארלאמנט, המצטיינים בעבודה ובלימודים,
אינם שמים לב אלי ואינם פונים לעברי" . . ." אך אל יאוש, זהו תפקידנו: לעזור, לטפל בזקוקים
לנו, בחסרי-הישע, שהחברה אינה סובלת אותם".
התישב ה"דוקטור" בחצר של בית-היתומים בצל העצים, כדי להסתכל בתחרות או במשחקיהם
של הילדים – מיד סובבים אותו המיסכנים מכל עבר: אחד הזאטוטים מטפס ומתישב לו על ברכיו,
מלטף את זקנו, נלחץ יפה אל חזהו, שם ראשו בחיקו ונרדם לו שנת-ישרים.
נסתיימה התחרות, המשתתפים והצופים התפזרו לענייניהם, רק ה"דוקטור" יושב לו עם הילד
הרך הישן לו על ברכיו. "אל תפריעו עייף המיסכן שלי. ינוח, יחליף כוח ויתחסן לקראת המחרת" –
גוער ה"דוקטור" ביושבי- הבית, שבאו לחלצו ולועגים ל"תפקידו החדש כאומנת".
מי שלא ראה את ה"דוקטור" בנוח עליו רוח של בדיחות-הדעת (כשהוא מתאמץ לבדח את הילדים
ולהרים את מצב-רוחם, משתובב כאחד מהם ומאלצם, ע"י מעשי-קונדס, להגישו
למשפט-החברים) לא ראה שמחת ילדים מימיו.
והנה מקרה אחד מני רבים:
יום סתיו סגרירי, השמש נסתתרה מאחורי העננים הכבדים ובבית קר ועגום. העונה של
המשחקים בערמונים או ב"פילמים" עברה. עצב ודכאון בכל. הילדים, כל אחד מתבודד בפינתו.
והנה נפתחה דלת-הכניסה. ברוך הבא – ה"דוקטור" בא. נכנס לאולם, הסתובב מעט, חש את
מצב-הרוח העגום ומיד עלתה בראשו תוכנית לפעולה. ניגש לילד פלוני וכינהו בכינויו המקובל;
לאלמוני שם כפיו על עיניו ואילצהו לנחש "מי זה?" וכו'. משלא עלה בידו להפר את מצב-הרוח
ולבדח את הילדים – החליט לעשות מעשה. נתקרב בפתע אל ילדה אחת מן ה"מסכנות" (גדולה
כזרת, ראשה מקורח, ידיה נפוחות, וכולה חדלת-אישים), חוטפה, רץ עמה כחץ לאורכו של האולם
ומושיבה על ארון הספרים המזוגג. הידיעה על המעשה עוברת במהירות הבזק והכול רצים לחזות
במחזה. רעמי-השחוק של הילדים וההמולה הרבה מבהילים את כל דרי הבורסה ואת העובדים
והכול אצים לראות בנעשה, הילדה יושבת לה למעלה, מפחדת להניע יד או רגל. אך מעודדת ע"י
הפירסומת, שזכתה לה באופן כה מפתיע, היא צועקת: "אדון דוקטור! יש לך משפט. הפעם באמת
אגישך למשפט. הורד אותי ודי!"
"הבנים מנחמים את ה"דוקטור" ומרגיעים אותו: "אל תבהל, אדון דוקטור! אם יגיע תורי להיות
שופט, אני אעמוד לצדך! לא יאונה לך כל רע", אחת הבנות מתקרבת אליו וטוענת: "הו! הפעם,
אדון דוקטור, הגדשת את הסאה! הפעם זה לא יסולח לך. נשלם לך בעד כל אלפי הסעיפים,
שקבלנו מבית-הדין בגללך!" "מה תגידו", – אחת הבנות- "לו היה מישהו מאתנו מעיז לעשות
כדבר הזה".
הילדה הורדה מן הארון, את המעשה המבדח תזכור ותזכיר ועוד תספר עליו במשך שבועות
רבים. הילדים זכו מן ההפקר והיתה להם שעה של בדיחות-הדעת, אך ה"דוקטור", בשבילו
רק מתחיל העניין. מדי יום, בבואו למוסד, מחזר הוא אחר הקטנה ומתחנן לפניה, שתמחול
לו או שהוא שולח שליחים שישפיעו עליה וירככו את לבה, אך הקטנה באחת: "לא ולא!" איך
תוותר על מציאה כשרה מעין זו? הרי, בבת- אחת הועמדה במרכז ההתעניינות. ה"דוקטור"
הוגש למשפט. כל החברה לועגת לו והוא מקבל ברצינות את הדין, מנחש בקול; מי ומי יהיו
השופטים? מתגונן בצורות שונות ומחקה, מעשה אמן-מומחה, את תגובותיהם של הטיפוסים
השונים שבחברה. בינתיים כל החברה עומדת על רגליה ומצפה ליום השבת – יום הדין.
בשבת ישב בית-הדין, עד הרגע האחרון קיוו, שיסולח לו ל"דוקטור". אך הילדה לא הופיעה ולא
ביקשה לוותר על המשפט, עם צאת השופטים מישיבתם מתפשטת השמועה: "הדוקטור" קיבל
סעיף " 100 " לאמור: "בית-הדין קובע, שהאשמה נכונה. אין בית-הדין סולח". שעה שמקריאים
את פסקי-הדין השונים, מקריאים גם את פסק-דינו של ה"דוקטור", הילדים מקבלים את הידיעה
ברעמי-צחוק של חדווה וסיפוק. השופטים עמדו על הגובה: לא הענישו אך גם לא ויתרו. מהיום
והלאה יכנו את ה"דוקטור" בכינויים "דוקטור מאה", "אדון מאה"; והוא יעמיד פני נכלם ויחזיר
להם מנה אחת אפים. כזאת וכזאת עושה היה ה"דוקטור" במוסד. וכל מה שעשה, בכובד ראש
וברצינות עשה.
כיצד הערכנו והחשבנו את מוסדו של ה"דוקטור"? במה צייד אותנו בימי שהותנו שם ולפני שיצאנו
לעבודה עצמאית?
ראינו במוסד סדנא חינוכית-מעשית לדוגמה, שהילד היה במרכזה; כאן הותקנו הכלים ונבחנו
האמצעים הנאותים להתפתחותו. למדנו, שלא לבוז לקטנות ונוכחנו לדעת, שעבודת-החינוך
יום-יום מורכבת מפרטים "קלי-ערך", גלויים וסמויים, המצטרפים למסכת שלמה. למדנו במוסד
להסתכל, להתבונן ולהקיף את המתרחש בתחום, שהיינו אחראים לו. ספגנו לתוכנו רעיונות,
דעות והלכות, שגרמו למהפכה בהכרתנו וקבעו את דרכי עבודתנו בחינוך עד היום הזה. . . . אין
חברת-הילדים מורכבת מ"מלאכי שרת" גרידא; יש בה גם מלאכי-חבלה. הגנו על החלשים בפני
החזקים, הגנו על החרוצים בפני העצלים, הגנו על מחוסרי-הגנה בפני טורפים – דרסנים, המצויים
בכל חברה.
. . . מצבנו כמחנכים מזהיר יותר ממצב שומרי חוק המבוגרים. אנו, כמחנכים, הצלחנו להנהיג
סדר, חוק, אירגון ומשמעת, כשנשקנו היחידי הוא – העפרון; ואלו הממונים על אירגון המבוגרים
נאלצים להשתמש באלות, בנשק חם ולעתים אף בבתי-ההסגר.
. . . עתון-החברה שלנו דומה לעתון-פרסומים ממשלתי; יבש וחסר תוכן מושך. אך הוא ממלא את
תפקידו – הוא מסדיר את חיי-החברה. מכאן, שהכול חייבים לשבת ולהקשיב לקריאתו, אף אם אין
זה מעניין אותם. בשעת הצורך, כשיזדקקו הם בעצמם לעזרת החוק, יסתמכו על סעיפיו השונים
ויבקשו הגנה באמצעותו.
. . . על הרע נוהגים להתריע; מרבים להבליט את התופעות השליליות לחטט בהן; ואילו לטוב,
ליפה ולנשגב – אין שמים לב, בבית-היתומים הנהגנו רישום של מעשים טובים, עזרה-הדדית
וגילוים של חברות.
. . . כשם שמשפט-החברים משמש אמת-מידה להערכת השלילה והנסיונות לעקוף את חוקי-
החברה – כן עשוי רישום המעשים הטובים והגילויים החיוביים להוכיח, שיצר-לב-האדם אין הכרח
שיהיה רע מילדותו וכי יתכן, שהיחסים בין אדם לחברו יתבססו על הבנה-הדדית.
. . . גילוי הטוב והנאצל וטיפוחם בחיי הילדים מזה ועמידה ערה על משמר הסדר, הצדק וההגינות
מזה – זוהי הערובה הנאמנה להשגת יחסי-חברה הוגנים בין הילדים.
רעיונות מעין אלה, היה ה"דוקטור" משפיע עלינו בצורות שונות ובהזדמנויות שונות אגב מעשים
ומאורעות, שהיינו עדים להם והכרנו אישית את גיבוריהם.
ואתה, מחנך צעיר, אינך מחויב לקבל הכל מן המוכן. לפניך תחום הנסיון רחב-הידים. פתח עינים
ולב, בחון מחדש, חפש, גלה סטיות ומקומות-תורפה ושאל! כל המרבה לראות, להקיף, לרשום
ולשאול – הרי זה משובח.
איש בעל מידות תרומיות וצנוע-הליכות היה ה"דוקטור", ודוגמת חייו שימשה מופת לחניכי
הבורסה ולכל באי הבית ויושביו, לבושו היה צנוע ואף יותר מזה. דירתו – חדר בודד בעלית-
הגג שבקומה החמישית. מבין רהיטיו המעטים שבחדר מן הראוי לציין את המדף הקטן, שנקבע
בין הזגוגיות הכפולות שבחלון. כאן היה מפזר, גרגירים להזין בהם את דרורי-הבית, והללו היו
נכנסים ויוצאים אצלו, בלי מורא ופחד, ונוטלים את מזונם. וכך מדי יום ביום. אך לתשומת-לב
מיוחדת זכו היצורים הקטנים בחודשי הקור, כשהארץ כוסתה שלג ומקורות המחיה על פני-
האדמה נסתתמו. נאלץ היה ה"דוקטור" להיעדר מהבית – לא שכח מעולם למנות ממלא-מקום,
שידאג לידידיו, דיירי חלונו.
את הגרעינים לציפורים היה קונה מתקציבו. שכן נזהר היה מלהשתמש בכספי המוסד. לא רק
את עבודתו כמנהל מלא בהתנדבות; אף את ההוצאות לביצוע נסיונותיו החינוכיים היה מכסה
מהכנסותיו הצנועות. והכל כדי למנוע לעז, חשדות וכיו"ב.
. . . ילד, הממלא תפקיד בשרותי הבית והחצר – עובד, ילד המשתדל לקום בבוקר השכם,
המצטיין בלימודיו, הנושא תפקיד בחברה – מתאמץ. כל מאמץ צריך לבוא על שכרו.
. . . לשטרי הכסף, שהמבוגרים הנהיגו, אין ערך כשלעצמו. ערכם קיבל תוקף הודות
לגושפנקא של החוק הממשלתי. אין לדרוש מהילד יותר מאשר מן המבוגר, אין לקפח
את חלקו ולמעט את הערך של מאמציו ושל פריון עבודתו. יש לשלם לילד בעד מאמציו
ובעד עבודתו בצורה נאותה והוגנת.
ה"דוקטור" מציע לועדת-חוק-ומשפט של "כנסת הילדים": מחצית שעה של עבודה – תחשב
כיחידה. 500 יחידות-עבודה יזכו את חניך הפנימיה בגלויה אמנותית, שנושאה חיי- עבודה,
ילד, שזכה במשך שנתיים-שלוש בשתים- עשרה גלויות-עבודה – יזכה בתואר "פועל".
90 קימות מוקדמות במשך רבע שנה מזכות בגלויה אמנותית, שתכנה מותאם לעונת השנה.
היו גלויות, שניתנו בעד טיפול בילדים חדשים, בעד אחריות והשגחה על "חוזרים בתשובה"
(בתקופת התאמצותם להקלט בחברה), בעד השתתפות פעילה במוסדות החברה וכיו"ב.
מאות גלויות אמנותיות היה ה"דוקטור" רוכש מדי שנה. אך כדי שלא ימצא, חלילה, אחד
"פילאנטרופ", שיאשימהו בביזבוז כספי-הציבור על "מותרות" – היה רוכש את הגלויות
מתקציבו הפרטי.
בבוא הדוקטור למלא תורנות-לילה בחדרי- הילדים (במקום המחנכים שנעדרו מהעבודה) היה ישן
בחדר זעיר, זגוגים מכל ארבעת צדדיו, ובמשך כל הלילה היתה דולקת מנורת-נפט על שולחנו.
"מחנך צריך לשמש דוגמא בהתנהגותו ובמוסריותו עד שאף רבב-של-חשד לא ידבק באישיותו".
העליתי ניצוצות מאמרי-פיו והתנהגותו של ה"דוקטור" בעבודת-קדשו.
היה לי הדוקטור ידיד-נפש, אב-רוחני ומורה- דרך. גם כיום הנהו משמש לי "אורים-ותומים", אליו
אני פונה בשעת דחקי כשבעיות-חינוך קשות מטרידות את מנוחתי.
בטוחני, שכל אלה שזכו לעבוד במחיצתו-וליהנות מזוהר חכמתו ותורתו יודעים להעריך, מה רבה
הברכה, מכל מה שצמחה לנו ממה ששאבנו מרוחו. ואם כי, בנסיבות ובתנאים מסוימים לא
הצלחנו לשמור על הקנקן, הרי היין, ששתינו ממנו, תוסס בנו ומפרה את מחשבותינו עד היום.
כבוד לזכרו הברוך !
שמו של יאנוש קורצ'אק ידוע ומפורסם בעולם, אך הזכירה הציבורית התאכזרה לשמה של
סטפניה וילצ'ינסקה, או כפי שכונתה – הגב' סטפה, יד-ימינו ועוזרתו הנאמנה. היא היתה מנהלת
"בית-היתומים" היהודי, היא חינכה אלפי יתומים, טיפלה בהם וגידלה אותם במסירות אין- קץ,
היא הקריבה את חייה למען הילד היהודי והקדישה לו את מיטב כשרונותיה, מאוויייה, נסיונה
ומרצה – והנה משום-מה צלל זכרה בתהום הנשייה.
כאחד מני רבים, שזכו להנות מהדרכתה ולעבוד במחיצתה, הריני ניצב בדחילו-ורחימו, להעלות
את זכרה, לספר על פעלה ועל דרכה בקודש. שכן ראויה היא, שזכרה ישמר בתודעת העם,
בשורה אחת עם נשי-המופת, שקמו לעמנו בדורות עברו ובתקופתנו.
קורות חייה ועברה של סטפה, עד לאותו הזמן שיזמה את ייסוד בית-הילדים ברחוב פראנצ'יס-
קאנסקה, במרכז העוני של וארשה היהודית, בהתחלת המאה הנוכחית – לוטים היו בערפל.
כן לא נודע ברבים, מה הניע אותה לנטוש את לימודי-הטבע באחת האוניברסיטאות בשווייץ,
ולוותר על חיי רווחה ונוחות בחוג-משפחתה, בסביבה זעיר-בורגנית מתבוללת.
האווירה שידעה סטפה ליצור סביבה, לא היתה עשויה לעורר סקרנות ביחס לעברה. החיים
במוסד כל-כך תוססים ומורכבים היו, שכל תשומת-הלב היתה נתונה לעצם העבודה החינוכית,
להכרת הילד, ללימוד דרכי-האירגון של החברה ולביצועם. לכן היתה התעניינותנו בפרטים
האישיים של חייה של סטפה מסוייגים בתחום הופעתה בשדה הטיפול והחינוך בילד היהודי.
הילדים שהגיעו למעון זה שיסדה, משכבות העוני הסמוי לעין באו. "הדוקטור" וסטפה נהגו להבחין
בין שני מיני עוני: עוני גלוי של פושטי-יד, הצועק בראש חוצות, והמוצא את הדרך לוועד הקהילה,
למוסדות ציבור, לבתי-תמחוי ציבוריים וכיו"ב; ועוני סמוי של אנשים הנושאים את סבלם בדומיה,
הנאנקים בעוניים ונמנעים אפילו מקבלת "מתן בסתר".
סטפה חתרה להגיע לשכבות העוני השקט, הסמוי, לשכבות האנשים, שנסיבות-חיים אומללות
הפילום "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא". לשם כך אירגנה חוג-נשים מבין שכבות האמידים,
שמוכנות היו לסייע בידה מתוך רגש של רחמנות או תרבות.
לאחר מספר שנים, כאשר המוסד כבר קנה לו שביתה ברחוב היהודי וגם נתאפשרה לו פעולה
סדירה, מבחינה תקציבית – צורף לחבר-העובדים גם רופא-ילדים צעיר, הוא ד"ר יאנוש קורצ'אק.
מכאן-ואילך לא עמדה עוד סטפה בודדה בעבודתה עם עשרות חניכיה. יחד עם "הדוקטור"
אירגנה מסכת חינוך מתקדמת, יחד תכנו תוכניות, יחד חרשו, שדדו וזרעו במענית-החינוך.
במסכת הפעולות של המוסד הסתמנה חלוקה אידיאלית: "הדוקטור" בחן, התבונן ותיכנן תוכניות
לפעולות החברה ואירגון החיים היום- יומיים, ואלו סטפה – בעלת כושר אירגוני יוצר – שכללה את
התוכניות והתאימתן לחיי יום-יום. רק לעובדי המוסד הקבועים היה ידוע, מה רב חלקה של סטפה
במסקנותיו החינוכיות של ד"ר קורצ'אק ומה רבה היתה תרומתה גם לעבודותיו הספרותיות.
ענוותנותה של סטפה, היחסים של הערכה הדדית, השמירה על יחסי-כבוד ושיתוף-פעולה ללא
חיכוכים, כל אלה היו מעוררים פליאה והערכה בחוג העובדים ושימשו למחנכים ולחניכים כאחד
דוגמה ומופת ליחסי עבודה משותפת.
את מלחמת-העולם הראשונה, על כל מוראותיה, עברה סטפה עם חניכיה כמעט יחידה. יחד עם
חניכיה סבלה קור ומחסור. בפרוץ מגפת הטיפוס בין הילדים, היתה נושאת אותם על כפיה אל
בתי-החולים שבריחוק מקום. כך לוותה למנוחת-עולם גם את אסתר'קה – הבת הבוגרת של
המוסד, שנענתה לקריאתה והגיעה במיוחד משווייצריה, להיות לה לעזר.
עם תום מלחמת-העולם הראשונה נתגשם חלום של שנים: המוסד שוכן בבניין-קבע, ברחוב
קרוכמאלנה. היה זה בניין רב-מידות, שהותאם מראש לתכליתו החינוכית. חנוכת הבניין היתה
לחג, לא בלבד להנהלת החברה "עזרת יתומים" בוארשה, אלא גם לכל הציבוריות המתקדמת.
אך בעיקר היה זה חגם של סטפה ו"הדוקטור", שעסקו בתיכנונו של המוסד שנים ארוכות, ולא
אחת הדירו שינה ומנוחה מעצמם, עד שזכו להתגשמות חלומם.
בהמשך הזמן שימש הבנין לא רק את חניכיו: אגף מיוחד מן הבניין הוקצה כמעון-נוער
("בורסה"), ששימש לכוחות-חינוך צעירים, פרחי- מורים וסטודנטים, שהכשירו עצמם לעבודה
בהוראה ובחינוך, חניכי "מעון-הנוער" היו ממלאים את תפקידי ההדרכה והטיפול במוסד –
כשעיניה הביקורתיות של סטפה עוקבות אחריהם, ונסיונה, הליכותיה ועבודתה – משמשים
להם דוגמה.
סטפה חוננה באינטליגנציה מפותחת ובכשרון אדמיניסטראטיבי מובהק. סדרי המוסד היו יעילים,
חסכוניים ומהשלמים בתכלית השלמות. הנקיון, הסדר, ההזנה, ההלבשה וההנעלה – הכל "דפק",
היה מתואם ומחושב לפי תוכנית מעובדת מראש.
"הדוקטור" היה רומאנטיקאן ותיאורטיקאן, מעין "דוד טוב" שבת-צחוק סלחנית ריחפה תמיד על
שפתיו, ואילו סטפה היתה איש הסדר, החייל הנאמן שעמד תמיד על משמר הבריאות, הנקיון
והסדר. אישיותה הורגשה בכל הפינות של המוסד. לא היתה מטילה מורא חלילה, אך בעצם
הופעתה, בהימצאה תמיד בזמן הנכון במקום התורפה, ייצגה אוטוריטה, השיגה משמעת, וזכתה
לכבוד ולהערכה.
למרות שחלפו כבר עשרות שנים, מאז עזבתי את שערי הבית ברחוב קרוכמאלנה, עוד ניצבת
לעיני דמותה החייה של סטפה, בעבודתה בימי- חול כבימי-מועד.
הנה מתהלכת היא הגברת סטפה, גבוהה, מרוכזת, לבושה סינור שחור, וצרור המפתחות תלוי
לה על זרועה. תוך כדי הילוכה היא מתעכבת פה ושם, מסדרת עניינים שונים, עונה על שאלות,
ובעיניה היא מקיפה את כל הנעשה סביב.
בעבודת החינוך אין מוקדם ומאוחר: סטפה היתה חובשת פצעים, מטפלת בחולים, מחליפה
ספרים, בודקת ומתקנת את הדו"חות של נבחרי החברה ושל חבר המדריכים. וכל עבודה היתה
עושה מתוך ריכוז, ברצינות ובתשומת-לב יתרה.
מי שלא ראה את סטפה עובדת יחידה במוצאי שבתות וחגים (כאשר כל שאר העובדים היו
נשלחים לחופשה), כיצד היא מקבלת את בוגרי המוסד, שהיו באים לביקור סתם, או כדי לטכס
עצה – ובעת-ועונה אחת מסדרת את העבודה באמצעות הילדים – מי שלא ראה כל זאת – לא
ראה עבודה חינוכית מסודרת מימיו.
רחוקה היתה מן היהדות ומידיעת מנהגי הדת והמסורת, אך היא ידעה להתאים את עצמה
לאווירה, כדרכה, בליל יום-הכיפורים, למשל, כאשר בכל הבית השתררה האווירה המיוחדת
של הימים הנוראים, היתה יושבת בין בנותיה- חניכותיה, מסתכלת עמהן באלבומי-התמונות
של המוסד ומעלה זכרונות מימים עברו.
לשיא הסיפוק היתה מגיעה בלילות-הסדר. האולם הגדול, שהוכן לכבוד החג, היה מוצף אור.
אל שולחנות ערוכים בטוב-טעם ישבו מסובים חברי ההנהלה, חניכי המוסד, עשרות בוגרים
עם נשותיהם וילדיהם ובראש – "הדוקטור". אותה שעה, כאשר היו הילדים משמיעים את פרקי
ההגדה המסורתית, שתובלו בזמרה צלולה, חגיגית, משירי הארץ – לא היתה להתרגשותה גבול,
דמעות-גיל זלגו מעיני סטפה, שידעה תמיד להבליג ולהסתיר את רגשותיה.
בענייני אמונות ודעות, היתה קיימת השפעה הדדית בין הנהלת המוסד וחניכי מעון-הנוער.
אם כי במוסד גופא אסורה היתה כל פעילות פוליטית, הרי היחס של ההתנכרות, שנהגו
השלטונות הפולניים כלפי היהודים בכל תחומי – החיים (יחס שהורגש היטב גם מצד הגורמים
הממשלתיים למוסד ולהנהלה), גרם לכך כי "הדוקטור" וגם סטפה החלו מתעניינים יותר- ויותר
בנעשה ברחוב היהודי, ולבם היה נתון לתנועות-הנוער החלוציות. מדי שנה, בל"ג בעומר, צורפו
ילדי המוסד להפלגות של תנועת "השומר הצעיר" אל מחוץ לעיר. בהשפעת חניכי "מעון-הנוער",
היו שליחי "החלוץ" ו"השומר הצעיר" מבקרים במוסד ומחליפים דעות. חליפת מכתבים וקשר
מתמיד עם חניכים ומחנכים לשעבר, שעלו ארצה, גרמו לכך, שנתגבר בה הרצון לבקר בארץ,
ואחר-כך בעתיד יותר רחוק, אולי גם להעביר את כל המוסד לארץ-ישראל.
בהשפעת הח' פיגה ביבר מעין-חרוד, חניכת "מעון הנוער", אשר העבודה המשותפת עם סטפה
הפכה לריעות, הגיעה סטפה לביקורה הראשון בארץ בשנת 1932 . בשנת 1938 באה בשנית,
והפעם – על מנת להישאר בעין-חרוד, אך הגורל לא מנע גם מסטפה את חבלי-הקליטה, אם-כי
כולנו האמנו, כי במוקדם או במאוחר תתפוס את מקומה הראוי לה גם בתחום החינוך המשותף.
בשנת 1939 , משגברה הסכנה של מלחמה והחלו מגיעות ידיעות מדאיגות מפולין – החליטה
סטפה לעזוב את הארץ, כדי להימצא בשעת סכנה בצידו של "הדוקטור" ועם ילדיה "בביתה".
בגלויה, שקיבלנו ערב עלייתה לאנייה, כתבה: "הריני משוכנעת שבמצב הנוכחי, מקומי אתם, ולכן
אצה לי הדרך. אם המצב יחייב את שובי, להיות אתכם . . . אעשה זאת".
לבה ניבא, כי המצב חייב שתהיה על-ידם, שתעבור אתם את כל מוראות המלחמה, שתצעד אתם
יחד בדרכם האחרונה.
נאומי-הספד והערכה לאישיותה – לא נישאו אחרי מותה. אלפי ילדי-טיפוחיה ומאות מעריציה – לא
הלכו אחרי מיטתה. רק מצבת-שיש על קברה המדומה, בבית-העלמין היהודי ברחוב גנשה
בוארשה, מעידה על סופה המר.
תהיינה שורות מעטות אלו, עדות לפעלה המבורך ולחייה הטהורים, שהיו קודש לילד היהודי
ולחינוכו.
תגובות אחרונות