מחזה מאת יאנוש קורצ'אק – שני נרות

שני נרות

נר רגיל: שני מסכנה, שני בשלווה. עמלת כל היום. כעת רצית לתפור כותונות לאחיך הקטן

            ועינייך נעצמו מעצמן.

            שני, נוחי. אבער בשקט, שלא להעיר אותך. שני לך בשלווה.

נר חנוכה: טוק-טוק!

נר רגיל: מי שם?

נר חנוכה: טוק-טוק! פתח, אני רוצה להיכנס.

נר רגיל: אל תדפוק כל כך חזק ובקול כה רם, פן תעיר את הילדה, אשר עבדה יום תמים וכעת רצתה לתפור כותונת לאחיה הקטן, אבל נרדמה כי היתה עייפה מאוד (פותח).

נר חנוכה: והנה אני! (נכנס בקפיצה).

נר רגיל: אך, האדון וודאי לא אלינו.

נר חנוכה: כן, אליכם ואל כולכם.

נר רגיל: ומי הוא אדוני? כי אני הנני נר רגיל, המאיר לאנשים עניים.

            האדון כה יפה ועשיר. מי אתה אדוני?

נר חנוכה: אני, הנני נר חנוכה.

נר רגיל: נר חנוכה? הרי הילדה הזאת תפרה כותונת לחג החנוכה. מאוד רציתי לדעת
            מה זאת חנוכה. אני  מקדם אותך בברכה, נר חנוכה, שעליו כה מרבים הילדים              
            לדבר.

נר חנוכה: עלי, אם כן, מדברים? המדברים עלי טובות?

נר רגיל: אותך מאוד אוהבים. מספרים שאדוני יודע לבעור באורות צבעוניים ויפים. אני כל כך משתוקק לראות זאת. אני אף דבר יפה לא ראיתי עוד.

נר חנוכה: נו טוב, אם אתה מבקש (מוסיקה, שירה, אורות צבעוניים)

נר רגיל: האח, מה יפה! מאין, אדוני? מי לימד אותך לעשות אורות כל כך יפים?

נר חנוכה: על זה אפשר הרבה לספר. אימי – זה בית המקדש בירושלים. ואני בוער על כי במלחמה גדולה נלקח בית המקדש מהאויבים והושב לאדוני.

נר רגיל: מה? ומי עמד בראש המלחמה?

נר חנוכה: אבי, מתתיהו בן יוחנן בן שמעון החשמונאי ובניו יצאו לקרב. את בית המקדש לכדו ואורות בו הדליקו.

נר רגיל: והאוייבים היו רבים?

נר חנוכה: או, אלפים, אבל לא רק בני מתתיהו נלחמו. העם עזר להם… אחרי זה נחרב בית המקדש בירושלים. ורק אני, נר חנוכה, נשארתי ואספר לילדים על מלחמת המכבים, שידעו ויזכרו. כבר אלפים שנה אני מספר לילדים. כבר אלפים שנה שאני יתום.

נר רגיל: אתה בוכה?

נר חנוכה: כשאני לבדי, כאשר עין אדם לא תראני – אני בוכה. אבל כאשר מסתכלים בי, הנני שוב שמח ומאיר באורות יפים. וכעת ספר על עצמך. (הילדה מתעוררת, נר חנוכה מאיר באורותיו).

נר רגיל: ומה אני יכול לספר על עצמי? הנני נר רגיל ועני. בשעה שאנשיםעובדים, אני מאיר להם באורי. אני מאיר לחייט, לסנדלר כשהוא תופר. לילדים הלומדים – אני מאיר כשהם קוראים, אוכלים, בוכים, כשעצוב להם. אבי- זה יום עבודה רגיל. איזה דבר מעניין אני יכול לספר?

נר חנוכה: או, אל תדבר כך על עצמך – ולא על אביך. את הכל, אשר ברשות האדם, את הכל עשה עביך – יום העבודה. אתה מאיר יום יום, למען יעבדו האנשים על מה שיהיה. אני מאיר פעם בשנה, למען יזכרו האנשים מה שהיה. תן יד אחי האהוב. יחד נאי לאנשים, יחד נאיר לילדים. נלך מבית לבית. אני אומר: "זכרו את שהיה, שהיה יפה וטוב אתמול". אתה תאמר: "עבדו למען יהיה טוב יותר ויפה יותר מחר".

                יחד נאיר לאנשים, שיהיה להם שמח.

                (אורות זיקוקים צבעוניים)

חוקי-בית-המשפט-בבית-קורצ'אק

חוקי בית המשפט בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק 

כתב ותרגם שבח עדן

משפט החברים

חשיבות מיוחדת בחיי החברה שהתנהלו במוסד הייתה ל"משפט החברים".
קורצ'אק עודד את חניכיו לפתור את הסכסוכים שבינם לבין עצמם
ואת אלה שבינם למחנכים ולהנהלת המוסד במסגרת "בית-המשפט"
ששופטיו היו הילדים.

העונש ניתן לפי רשימת עבירות שהייתה ידועה לכל יושבי בית-היתומים והיא נקראה בשם "ספר החוקים",
או "הקודקס". לחלק מפסקי-הדין ניתנה הנמקה בעלת משמעות מחנכת. בהקדמה ל"קודקס"
קורצ'אק מביא את העקרונות שלפיהם
אמור היה משפט החברים לפעול (חלקים מן ה"קודקס" מובאים בכתבים א' (1996), עמ' 224).
עקרונות אלה היו, בתמציתם, כדלקמן:
ילד שחטא, אין טוב מלסלוח לו.
אם עשה דבר רע, משום שלא ידע; כעת הוא יודע.
הרע לעשות שלא בכוונה, יזהר בעתיד.
אם חטא מפני שקשה לו שלא לחטוא, ישתדל. חטא מפני שפיתוהו חבריו, לא ישוב לשמוע בקולם.
ילד כי חטא, אין טוב מלסלוח לו ולחכות עד שייטיב דרכיו.
אבל בית הדין חייב להגן על השקטים, כדי שלא יפגעו בהם התוקפנים והטרדנים.
בית-הדין חייב להגן על החלשים מפני החזקים,
על הישרים והחרוצים, שלא יפריעו הרשלנים והעצלנים.
בית-הדין חייב לדאוג לסדר, כי חוסר-הסדר פוגע, קודם כל, בטובים, בשקטים, בישרים.
בית-הדין עדיין אינו התגלמות הצדק, אך מחובתו לשאוף לצדק.
בית-הדין אינו התגלמות האמת, אבל הוא רוצה בה.
השופטים יכולים לשגות. השופטים יכולים להעניש בעד מעשים שנכשלו בהם בעצמם,
מותר להם להרשיע אף את מעשיהם הם,
אבל חרפה היא להוציא פסק-דין מעוות ביודעים (אדן, 1950, עמ' 227).
להלן מבחר "פסקי-דין" וכללים לפעולתו שגיבש בית-המשפט. בית-המשפט לא ידון בעניין כאשר
נמסרה הודעה מטעמו שהמתלונן משך חזרה את תלונתו.
בית-המשפט הגיע למסקנה שההאשמה חסרת שחר.
בית-המשפט אינו יודע מה קרה באמת ולפיכך הוא נמנע מלדון בעניין.
בית-המשפט סבור, שנשוא התביעה שוב לא יחזור על מעשהו (בסעיף זה נדרשה הסכמת הנאשם).
בית-המשפט סבור שאינו חייב לדון בעניין משום שהאשמות אלה ייעלמו בקרוב מעצמן.
בית-המשפט החליט לדחות את הדיון (למשל, למשך שבוע ימים).
בית-המשפט סבור, שמעשהו של הנאשם אינו עבירה;
אלא דווקא מופת של אומץ לב אזרחי (המעשה נעשה מתוך עוז רוח,
או שהוא מעיד על יושר, על דחף אצילי, על כנות, או על טוב לב).
בית-המשפט מבקש להודות לנתבע על כך שהלה הודיע לו על אשמתו.
בית-המשפט מבקש סליחה על כך שגרם לנתבע קושי עקב דרישתו ממנו להתייצב בפניו.
בית-המשפט מביע צער על מה שקרה, ובכל זאת אינו מוצא לנכון להאשים את הנתבע.

מקרים נוספים שבהם סבר בית-המשפט שאין מקום לקיים משפט היו
כאשר הנתבע מילא את חובתו ונהג כפי שצריך לנהוג;
כאשר הייתה לנתבע זכות לנהוג כפי שנהג;
כאשר הגיע למסקנה שהצדק עם הנתבע;
כאשר הגיע למסקנה שהנתבע לא העליב את המתלונן;
כאשר הגיע למסקנה שהנתבע אמר את האמת;
או שהנתבע לא עשה מעשה רע. לעומת זאת, בית-המשפט היה רשאי להטיל את האשמה על הנסיבות,
על המקרה, על הרבים, או על גורם אחר.
הוא היה יכול גם להגיע למסקנה שהנתבע לא היה יכול לנהוג אחרת מכפי שנהג;
או שרבים נהגו כמוהו, ולא יהיה זה נכון אפוא לגנות ילד אחד על מעשים שעשו רבים.

בית-המשפט היה יכול להטיל את האחריות על מה שעשה נתבע על נתבע אחר או על המתלונן עצמו, אם הגיע למסקנה זו.

בית-המשפט היה רשאי גם לסלוח לנתבע, או לבקש מן המתלונן לסלוח לנתבע,
למשל אם הגיע למסקנה שלא מדובר בכוונה רעה, או בכוונה לפגוע,
או שהנתבע לא היה יכול לדעת, או שלא הבין, מה יהיו תוצאות מעשהו,
או שנהג מתוך אי-זהירות, בטעות, מתוך שכחה,
או בתור הלצה, בתקווה שהמעשה לא יישנה.

בית-המשפט היה רשאי לסלוח, לאחר ששקל את התנאים המקלים,
או מפיות שהמעשה נעשה (לטענת הנתבע) מתוך כעס,
או מפני שהיה פזיז או עקשן, או מתוך אמביציה מזויפת,
והוא מבטיח שיתקן את דרכיו.

מניעים נוספים שבית-המשפט קבע שהם בבחינת תנאים מקלים היו:
קנטרנות, פחד, הרגשת חולשה, הצקה מצד אחרים, העדר כוח להתאפק,
אי שימוש בשיקול דעת, הנתבע כבר נענש מספיק, הוא מצטער על מעשהו ועוד.

הייתה גם אפשרות לזכות נאשם בשל סיבות יוצאות מן הכלל:
הנאשם חדש במוסד ועדיין אינו מבין כיצד חייבים להתנהג,
או שהנאשם עומד לעזוב את המוסד ובית-המשפט אינו רוצה שיעזוב כשהוא פגוע.

סיבות נוספות להקלה היו:
הנאשם זכה לעודף אהדה מצד כולם ודבר זה קלקל אותו;
בקשה של חבר (אח או אחות) לסלוח לנאשם;
אחד השופטים דרש לסלוח לנאשם ועוד.

לעומת זאת, בסעיף 100 נקבע, שבית-המשפט קובע,
בלי לסלוח, שלנאשם אכן עשה את המעשה שעליו הוא מואשם.
בסעיף 200 נאמר, שבית-המשפט קובע שהנאשם נהג שלא כראוי,
שנהג רע ואף נהג רע מאד. במקרה חמור (סעיף 500)
היה בית-המשפט מחליט לפרסם את פסק דינו בעיתון המוסד.

גם כאן היו דרגות שונות של חומרה:
נוסף על פרסום בעיתון,
תלית פסק-הדין על הקיר,
הבאת העניין לידיעת משפחתו של הנאשם.

בין העונשים החמורים, על עבירות חמורות,
היה בית-המשפט רשאי לשלול את זכויותיו של הנאשם למשך שבוע ימים (סעיף 800),
להזמין את משפחתו להתייעצות,
לפרסם את פסק-הדין בעיתון המוסד,
ולתלות את ההחלטה על לוח המודעות.

אם נקבע לנאשם סעיף 900, פירוש הדבר היה שבית-המשפט החליט למנות לנאשם
"אפוטרופוס". אבל, אם לא יימצא אפוטרופוס תוך יומיים,
הנאשם יסולק מן המוסד. גם פסק-דין זה יפורסם בעיתון.

פסק הדין החמור ביותר היה סעיף 1000, לפיו בית-המשפט מסלק את הנאשם מן המוסד.
גם פסק-דין זה היה אמור להתפרסם בעיתון המוסד.

לבית-המשפט הייתה גם סמכות להוסיף "המלצות", או בקשות, לפסק-הדין. בין היתר,
לבקש מן המועצה שהדבר לא יחזור על עצמו;
לבקש ממנה למנוע את הדבר הנדון בעתיד;
לבקש לא להוציא את פסק-הדין אל הפועל;
להביע חרדה שהנאשם עשוי לגדול לאדם מזיק;
ולהפך, להביע תקווה, שהנאשם יגדל ויהיה לאדם אמ"ן-לב.

בית-המשפט היה מורכב מ5- שופטים, שנבחרו מבין הילדים בדרך של הגרלה.
בהגרלה היו רשאים להשתתף ילדים שלא עברו עבירה במשך השבוע.
בדרך זו שותפו כמעט כל הילדים בעבודת בית-המשפט.
בתור מזכיר בית-המשפט שימש אחד המחנכים, אך לא הייתה לו זכות הצבעה.
תפקידו היה לרכז את העדויות, לקרוא אותן בפני בית-המשפט
ובסוף ההליכים להקריא את פסק-הדין בפני האסיפה הכללית. למחנכים ולמבוגרים האחרים,
כמו לכל אחד מן החניכים, הייתה זכות לערער על פסק-הדין.

המאשים היה יכול לבוא בפני בית-המשפט ביום הקבוע בשעה שנקבעה לכך.
פסק-הדין שימש בדרך-כלל להערכה מוסרית של המעשה.
רוב הסעיפים (עד 99) היו למעשה פסקי-דין מזכים. לעתים קרובות מאוד נעשה שימוש בסעיף הראשון:
ביטול התביעה בידי המאשים. הנאשם היה יכול להיות הן ילד והן מבוגר.
במקרה יוצא מן הכלל היה בית-המשפט מגנה את התנהגותו של מבוגר.
אמנם בית-המשפט מעולם לא דרש את הרחקתו של אחד המחנכים,
אבל עצם קביעת פסק-הדין לפי סעיף 400 או 500 (מעשה רע מאוד)
היה בו כדי לשמש רמז למחנך, שעליו לעזוב את המוסד.
אשר לסעיף 1000, כמעט שלא השתמשו בעונש של הוצאה מן המוסד.
במקרה שהיה ערעור על פסק-הדין, חידשו את המשפט כעבור חודש.
בינתיים לא הוציאו את פסק-הדין אל הפועל.

בכל חודש סוכמו פסקי-הדין באופן כללי ולכל פרט לחוד.
באמצעות חיבור הנקודות (גובה המספר הצביע על חומרת העבירה)
תוארה התנהגותו של כל ילד בצורה גרפית.
התיאור הגרפי וההשוואות שימשו אמצעי מקובל בשיטתו של קורצ'אק להבליט את השיפור,
העדר השיפור או ההרעה בהתנהגות.
בדרך זו ניתן עידוד, ללא דברי הטפה,
לילדים להתנהג כראוי. כך נמנעו גם הכללות לא מבוססות.
הסיכומים במספרים חייבו להביא בחשבון רק את העובדות, ורק אותן.
השימוש במספרים היה אמור ללמד זהירות ויושר בהערכה.
החשש, שהנהגת "משפט חברים"
תביא להגדלה רבה של מספר המשפטים שיוגשו,
התבדה עד מהרה, הגם שהיה לו יסוד בזמן הראשון.
קורצ'אק האמין, שמשפט החברים עשוי להוות חוליה שתוליך למתן זכות שווה לילד,
תוליך לקונסטיטוציה, תחייב לפרסם את הצהרת זכויות הילד.
לילד זכות לטיפול רציני ועיון צודק בענייניו.
עד כה הכל היה תלוי ברצונו הטוב של המחנך,
במצב רוחו הטוב או הרע. לילד לא הייתה זכות למחות.
יש לשים קץ לעריצות (כתבים א' (1996), עמ' 224).

חנוכה שנת 2014 התכנית והפעילות

התכנסות וכיבוד קל

הדלקת נרות 

שלושת חניכי קורצ'אק מדליקים את החנוכייה המרכזית 
בלפר יצחק,שלמה נדל,ושמואל ניסמבאום
מברך על הנרות שלומי דורון חבר עמותה
נגינה ושירה בציבור רוחלה רוזן
הדלקת נרות בחנוכיות הפרטיות 

סיפורי חניכים

תלמה מספרת על הוריה המחנכים 

היה זה ערב אביבי ,אבי יעקוב ואמי יוכבד שהיו כמחנכים בבית היתומים .
התיישבו במדרגות הבית בכניסה לאחר שהשכיבו את כל הילדים לשינה 
ודנו בנהיים על ההא ודע כשני מחזרים אהובים אשר לפתע מאחריהם היה צל של מישהו
לציין שבחוקי הבית חל איסור מפגשי חיזור ואוהבים בשטח בית היתומים
הסתובבו לראות מי עומד מאחריהם גילו להפתעתם את אם הבית הקשוחה סטפה ובידה קערית עם תותים וקצפת
סטפה שהיתה בעלת תובנות רבות , ובעלת לב רגיש  והבנת הנעשה, הגישה לזוג את הקערה ואמרה
"מיד לאחר שתסוימו לאכול את הפירות ותסיימו את השיח בניכם לכו כל אחד למקומו "
כלומר יעקוב לחדרי הבנים ויכבד לחדרי הבנות 
השניים חיכו והתענגו על הקערית עם התותים והקצפת הטעימה 

שמואל מספר על חייו בבית היתומים

ניצול השואה שמואל ניסנבאום, שהיה בקבוצת יתומי יאנוש קורצ'אק,
נולד ב-1924 בפולין. הוא גדל בוורשה עם עם שתי אחיות ואח,
למד תלמוד תורה עד גיל חמש, אז נפטר אביו ובעקבות מותו,
המשפחה התפרקה. הוא גדל בבתי יתומים שונים והגיע בהיותו בן עשר לבית היתומים של יאנוש קורצ'אק.
בבית היתומים חלה בדלקת ריאות חמורה,
"התקבלתי לבית כחניך והייתי ילד די קשה לאחר
שחליתי וטופלתי קיבלתי עונש של 1000 נקודות וכך סולקתי מהבית לרחוב"
שמואל טופל ולאחר שהחלים נפלט חזרה לרחוב עד שבהיות בן 15 אומץ על ידי צבעי.
את מלחמת העולם השנייה שרד כנער מתבגר וראה מול עינו את מותן של אמו ושתי אחיותיו
לאחר התקפה אווירית גרמנית על העיר הפולנית.
הוא היה עד להוצאות להורג המוניות של יהודים על ידי אוקראינים ועל ידי גרמנים במהלך המלחמה,
ברח ליערות ונדד יחד עם אחיו ממקום למקום רק כדי לשרוד. בשנת 1957 עלה לישראל.
בתחילה להתגורר בבת ים במעברה ולאחר מכן עבר לשכונת ג'סי כהן בחולון,
שם קנה את ביתו הראשון שלו והשתקע.

בלפר סיפר על חוקי בית המשפט 

לקריאה ראה מאמר מצורף בקישור כאן:

פעילות משותפת 

יציאה לחצר תלמה סיפרה על המקום בית ספר ויצו רחובות שהוקם ע"י הוריה 
מטרותיו וסיפורים פיקנטיים מההקמה ועד לסיום עיסוקם שם

סיום המפגש

חלוקת מתנות יומנים וסופגניות

הצגת בית הצעירים

אני נרגש להזמינכן\ם

להצגה השנתית שהיא שיא היצירה של

החניכים והמדריכים ברוחו החינוכית של יאנוש קורצ'אק,

ערב שמובל על ידי הקהילה של בית הצעירים,

ערב שמקרין אור על שכונת הדר (קישור להצגה
בהצגה בשנה שעברה מחזיקת תיק החינוך סיגל ציוני אמרה: 

"כשאדם יושב וחולם איך הוא רוצה שתיראה קהילה ועשייה של חינוך וקהילה ושהכל ייראה ביחד,

לראות את השלם, זה בדיוק מה שקרה כאן.

כי רק כשעובדים ביחד עם כל המשפחה רואים את התוצאות ונעשים פה דברים מדהימים."

ואחרי ההצגה העו"סית שמלווה את בית הצעירים מיכל פריאנטה כתבה את המילים הבאות:

"להיות בבית הצעירים ובמיוחד להיות חלק מהתהליך החינוכי ששיאו הייתה ההצגה,

זה יכול להיות לא פחות ממשנה חיים.

חיפשתי את העיניים שלהם כשהם היו על הבמה וראיתי שמחה,

התרגשות מגילוי עצמי של יכולות וכשרונות וגאווה.

הסתכלתי על ההורים שלהם ועל העיניים הגאות שהם נשאו לעבר ילדיהם…

אתמול הילדים היו הכי חשובים, הם היו במרכז העולם וכולם באו לראות אותם"

ההצגה נכתבת, מופקת ומוצגת על ידי חניכי,

הורי ומדריכי בית הצעירים.

בכניסה להצגה תתקיים תערוכה המשקפת את התהליכים שהחניכים עברו בחצי שנה האחרונה בחייהם ובבית הצעירים.

לכל השותפים לדרך לעשייה ולבנייה, אשמח אם תבואו להנות, ללמוד, להכיר ולהתרגש יחד עם קהילת בית הצעירים!

************************************

להרשמה לחץ כאן:

אירוע בפייסבוק:

FILL OUT IN GOOGLE FORMS   

טל ולנטיין, רכז בית הצעירים – שכונת הדר, חיפה
דרור בתי חינוך, דרור ישראל

 

נגישות