בחסות הלילה

בחסות הלילה

בחסות הלילה

בחסות הלילה

בחסות הלילה

כתבו סוניה ואברהם הורמן.

לאתר הספר כאן

 

יצא לאור על ידי הורמן , בשנת 2006,
שפה: עברית
נושא: ספרי שואה זיכרונות
סוג כריכה: רכה
מצב הספר: מצויין
מחיר: 40.00 ₪
הוסף לעגלת קניות לטופס ההזמנה חזרה לקטגוריה

תיאור
בחסות הלילה סוניה ואברהם הורמן הנעורים של סוניה ואברהם הורמן

עברו עליהם בשנות השואה בים 1939-1945.

נולדו בעיר בוולה אוקשייסקה וסטאנין עד לגטו בז'לחוב,

הגירוש, ימים של צייד יהודים כדי לרצחם. בריחות מסוכנות,

ולחימה בלתי מתפשרת לחיים. ספר מרתק, מרגש הנמסר כפי שהיה.

הקדמה מאת הלינה בירנבאום. הספר מלווה בתמונות

אברהם הורמן – ביוגרפיה

אברהם הורמן (אברמלה).

יליד 1924

אבי אברהם הורמןז"ל נולד ביולי 1924 בעיירה וולה אוקשייה בפולין.
אבא התייתם מאביו בהיותו בן שלוש,
וגדל עם אחיו בן השנה וחצי ואחותו התינוקת בת מספר החודשים.
אמו וסבתו גידלו את השלושה.
בשל הקושי לגדלם ללא אב, פנו הסבתא והאם לעזרה,
ובסיועם של מכרים מוורשה ניתנה להם הזדמנות
להכניס את אבי ואחיו לבית היתומים היהודי של יאנוש קורצ'אק.
אבי נכנס לבית היתומים בתחילת 1932, היותו בן 8.
בתום אותה שנה החליטה סבתו להוציאו מבית קורצ'אק,
משום שהסבתא היתה אשה דתייה אדוקה ולטעמה,
בבית-היתומים לא שמרו די על הדת והמסורת.
אבי לא שכח את בית-היתומים ואת יאנוש קורצ'אק עד יום מותו,
ופעמים רבות בחייו ציין עד כמה השפיעה עליו אותה תקופה ועד כמה משמעותית היתה עבורו אישיותו המיוחדת של קורצ'אק.
לאחר מלחמת העולם השניה הקים אבי משפחה ועלה ארצה.
לאורך שנים היה חבר באגודת יאנוש קורצ'אק, פעיל נמרץ,
ודאג לשתף את כל בני המשפחה בחוויותיו האישיות
ובמשנתו של יאנוש קורצ'אק.
להלן חלק מזכרונותיו של אבי, אברהם, כפי שסיפר לנינה הבכורה שלו,
שכתבה את עבודת השורשים:
בהיותי דור רביעי לניצולי-שואה חייתי וספגתי את סיפור חייהם המרגש
של סבא-רבא וסבתא-רבא שלי.
סיפור מאבקם, גבורתם והישרדותם ליווה אותי במיוחד
בתקופה זו של חקר שורשי.
נושא השואה והנצחתה הפכו לחלק ממשפחתי.
בין יתר הסיפורים והחוויות שלהם נחשפתי בעבודתי,
נחקק בליבי אותו פרק בתולדות חיי סבא-רבא שלי,
אברהם הורמן – בהיותו חניך של יאנוש קורצ'אק.
סבא-רבא, בהיותו יתום מאב, נשלח לבית היתומים שניהל יאנוש קורצ'אק
ולאחר תקופה קצרה, לצערו בזמנו ולמזלו בדיעבד,
חזר לביתו לעזור לאמו בפרנסת הבית.
סבא-רבא סיפר לאורך שנים על זכרונותיו ורשמיו מאותה תקופה,
מבית היתומים ומיאנוש קורצ'אק:
"הייתי יתום מאב, אך הרגשתי שיש לי 'אבא' שדואג לי.
כשהתייתמתי, בהיותי בן 8, נשלחתי לבית-היתומים של יאנוש קורצ'אק.
הייתי ילד קטן בגילי ובגופי,
אך מהר הבנתי שאני לא לבד ויש מי שתמיד נמצא שם אתי.
כל בוקר קיבלנו מנה של שמן-קיק למען הבריאות.
עבורי זה היה עינוי אך קורצ'אק,
בדרכו הייחודית והרגישה, הסביר את חשיבות בליעת המנה,
ואחרי הסבריו "בלעתי את שמן הקיק כי אם הדוקטור אמר
אז זה חשוב וזה הכרחי ".
קורצ'אק התייחס אלי כמו מבוגר שמבין עניין,
ולא ילד קטן שצריך לכפות עליו את החלטות המבוגרים 
קורצ'אק שיתף אותי בהסבר, בסיבה,
ועל כך הוקרתי אותו וכיבדתי את הסברו.
מאותו יום שמן הקיק היה חלק ברור מהתפריט ללא היסוס.
יום אחד בחצר, במהלך משחק,
התפתח ריב ביני לבין אחד הילדים, שהסתיים במכות.
איני זוכר את הסיבה למריבה,
אך אני זוכר שבטרם התמכרתי לכאב המכה והעלבון בא קורצ'אק להושיע.
הוא לקח אותי ואת הילד האחר, לא האשים, לא העניש,
לא ביקר אלא רק בירר והסביר – שוב חשתי שאני לא לבד, ויש מי שידאג …
קורצ'אק, למרות עיסוקיו הרבים, תמיד היה שם.
לבוש בחלוקו הארוך בעל הכיסים, ובכיסים תמיד היו לו סוכריות לכולנו,
לכל שעה, לכל צורך, לכל…
אישיותו של יאנוש קורצ'אק, רגישותו ומורשתו מלוות אותי לאורך חיי,
מאותו ילד קטן יתום ועד היום – סבא,
וסבא-רבא דמותו ואישיותו אור לחיי ולצאצאי.
" כולנו תקווה כי מורשתו של קורצ'אק תוגשם ויזכו להתחנך לפי מורשתו
ולהכיר את אישיותו ילדים ובני נוער (כמוך) לעד."
דבריו של סבא-רבא " .
לאורך השנים סבא-רבא היה פעיל באגודה על-שם
"יאנוש קורצ'אק" בישראל ובפולין.
השתתף בכנסים, פעילויות, סיורים, משלחות.
היה חבר בהנהלת האגודה ותרם מזמנו וממרצו ככל שיכול היה.
סבא-רבא שיתף בפעילויותיו את בני המשפחה
ואף אמא שלי היתה פעילה זמן מה במסגרת האגודה.
סבא-רבא וסבתא-רבא,עד ימים אלה מארחים,
נפגשים ושומרים על קשר פעיל עם פעילי האגודה בארץ ובעולם.
על פעילותם ותרומתם זכו סבא-רבא וסבתא-רבא לאותות הוקרה ומדליות.
 

כתבה: שגית לסר-ניצן, בתה של מנוחה דין-ניצן, נכדתו של אברהם הורמן ז"ל.

השותפה הנשכחת של יאנוש קורצ'אק

השותפה הנשכחת של יאנוש קורצ'אק

השותפה הנשכחת של יאנוש קורצ'אק

סטפניה וילצנסקה

סיפורה של סטפה וילצ'ינסקה,
שהייתה שותפתו המלאה של קורצ'אק
והלכה אל מותה בטרבלינקה, ממחיש כיצד נבנה, או נמחק,

זיכרון היסטורי נכתב ופורסם בעיתון הארץ בתאריך 19/04/2012

לצפייה ללחוץ על הקישור הבא :

קישור לכתבה | השותפה הנשכחת של יאנוש קורצ'אק – הארץ

סטפניה וילצ'סקה

סטפניה וילצ'סקה

סטפניה וילצ'סקה

(1886 – 5 לאוגוסט 1942)

בצעירותה עבדה בגן ילדים כגננת ונפשה נקשרה בנפש הפעוט.
אחר כך למדה בשוויץ מדעי הטבע ושם גם נפגשה לראשונה עם יאנוש קורצ'אק.
היא הפסיקה את לימודיה כדי ליישם את מה שלמדה, וזאת בניגוד לרצון הוריה.
באותו הזמן נפתח ליד ביתה בית יתומים לילדים יהודיים,
והיא החלה לעבוד בו כמתנדבת.
תוך חודשים ספורים היא מצאה עצמה כמנהלת הבית.
העבודה עם העניים תוך עזיבת הלימודים לקראת הסוף,
הייתה החלטה נועזת לגבי בחורה במעמדה.
יש כאן קריאת תגר על החברה ואי הכנעות למוסכמותיה.
בתוקף תפקידה כמנהלת היא פרסמה מודעה ובה חיפשה רופא לבית,
ויאנוש קורצ'אק נענה לה,
ומאז החלה עבודתם המשותפת בבית היתומים ברחוב פרנקצ'סקנה.
תוך זמן קצר נתפרסם הבית ברחוב היהודי, חדריו נתמלאו,
ומספר הילדים גדל, עד שהיה הבית צר מלהכיל את כל הפונים.
היא גייסה כספים אצל המכרים העשירים של הוריה,
ובעזרת הרצאותיו של קורצ'אק נבנה הבית ברחוב קרוכלמנה.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה,
היא נשארה לנהל את הבית לבד כי קורצ'אק יצא לחזית.
היא מעולם לא נישאה אך נראה שבניגוד לקורצ'אק,
שטען שילד מבשרו הוא בזבוז זמן,
סטפה הצטערה על כך שלא הביאה ילדים.
העבודה בבית היתומים אחד מחניכיה אמר עליה:
…"סטפה הייתה בעצם אם הבית ואם הילדים,
כל דאגותיה ועבודתה היו קודש למעננו. 24 שעות ביממה.
תמיד ראינו אותה מסתובבת, דואגת.
מהבוקר עד הלילה דאגה לכל פרט – ללבוש, לאוכל,
להליכה לבית הספר, לבריאות, לסדר ולניקיון".
יאנוש קורצ'אק אמר עליה:
…"אני אבא עם כל הצדדים השליליים שלו.
תמיד עסוק, חסר פנאי, יודע לספר סיפורים, אך עושה זאת לעתים רחוקות.
סטפה היא אם, לעיתים גם לא צודקת,
אבל בלעדיה אי אפשר לחיות"…
מעדויות החניכים עולה התמונה הבאה: הוא היה איש הרוח, הוגה הדעות,
אך מי שניהלה בפועל את בית היתומים הייתה סטפה.
היא הייתה אחראית לכול, החל מהמתפרה, המכבסה, צוות העובדים,
משק הבית, בחירת העובדים המתאימים ועד בחירת החניכים.
היא מיינה את המתקבלים.
ערכה קודם ביקורי בית כדי להבטיח שאכן המועמד זקוק לעזרה.
היא גם זו שדאגה לקשר עם בית הספר ולמעקב אחר התלמיד והישגיו.
נראה שהמילים "סטפה וקורצ'אק משלימים אחד את השני"
הן המילים המשקפות במדויק את ההשלמה ביניהם:
בלי קורצ'אק לא הייתה סטפה ובלי סטפה לא היה קורצ'אק.
מה שלא יכול היה להעניק האחד, העניק האחר, כל אחד בתחומו הוא,
וביחד הם העניקו לילדים בית חם ולב אוהב.
כדי להמחיש את עבודתה החינוכית שבאה לידי ביטוי בכל מעשה ומעשה,
אצטט משפטים מספר מדברי חניכיה:
…"גם אם לא רצית לאכול,
ידעת כי חובת הישיבה בצוותא סביב השולחן חלה על כולם.
הילדים למדו בבתי ספר שונים,
והישיבה ביחד – כישיבת משפחה נתנה את ההרגשה של שייכות,
לכל ילד לביתם המשותף.
בדרך זאת הייתה יכולה גם היא, כאם לעשרות ילדים,
להביט ולראות איך נראה ומרגיש כל אחד מהם כל בוקר.
בשולחן שלה נהגה להושיב את הילדים החלשים שלא אכלו היטב,
כדי שתוכל להשגיח מקרוב ולהקפיד שיצא מן הבית שבע.
לשבת על יד סטפה ולא לאכול – זאת הייתה בעיה רצינית…
בבוקר היו נותנים קקאו, והיו ילדים שנהגו להשאיר קקאו בכוס,
ולא לשתות עד הסוף. קקאו באותם הימים היה מצרך יקר,
וסטפה לא יכלה להשלים עם כך שהילדים אינם מעריכים את הקקאו,
ומרשים לעצמם לשפוך כל כך הרבה.
בתור מחאה היא עברה מילד לילד ושתתה את כל הקקאו שהשאירו,
וזה לימד את הילדים לקח חשוב:
אסור לבזבז, וחינוך הוא מעשה ולא רק דיבור.
כשהיו הילדים זקוקים למשהו, לא ידעה סטפה גבולות וצמצומים,
אך אוי לו לילד שנהג בבזבוז".
המסר החינוכי שבו דבקה היה אמונתה בזכות הילד לכבוד,
וחובתו של המבוגר לכבד את הילד.
נרחיב על משנתם החינוכית המשותפת כשנדבר על יאנוש קורצ'אק.
אופייה:
משיחות עם חניכים לשעבר עולה דמות רבת ניגודים.
יותר מזה, לא הייתה דעה אחידה לגביה בשל יחסה הלא-שווה אל החניכים.
(היו ילדים אותם אהבה יותר מן האחרים).
מצד אחד – היא הייתה קשוחה, בעלת אופי חמור, כעסנית, קפדנית,
מנהלת משק הבית ביד רמה, שום דבר מהמתרחש במוסד לא נעלם מעיניה,
כולל מה שמדברים ומה שחושבים.
הייתה בעלת כושר ארגון וביצוע מעולה.
גם מבחינה חיצונית היא נראתה פשוטה וצנועה, כמו נזירה.
לבשה תמיד שחורים ותסרוקתה הייתה פשוטה.
מצד שני – העניקה חום ויחס טוב למי שזקוק: ליטפה את החולה, דאגה,
מידי לילה עברה מילד לילד לבדוק אם הוא מכוסה ונושם ברוגע.
יחס החניכים אליה:
החניכים פחדו ממנה פחד המעורב בהערצה ויראה.
הרבה מהם מעידים כי אהבו את קורצ'אק יותר,
אך זה בעצם מצב נורמלי של משפחה, בה האם נמצאת כל הזמן,
ועליה מוטלת הדאגה, העול, האחריות לטוב ולרע,
ואילו האב מגיע לעיתים רחוקות יותר,
ולכן מוטל עליו פחות מעול החינוך היומיומי ,
והוא יכול להקדיש זמן רב יותר לשעשועים ולדברי חיבה.
כשהתבגרו החניכים הם הבינו שאילולא קשיחותה הבית לא היה בית.
בזכותה לא ידעו מחסור.
הביקורים בארץ ישראל (שלושה ביקורים בשנים 1931-1938):
בהגיעה לגיל ארבעים היא חשה זקנה ותשישות מהעבודה בפנימייה.
השפיע עליה גם גל האנטישמיות שמנע מחניכיה השתלבות אזרחית.
אפפה אותה התחושה של "למה אני עמלה?" והיא הרגישה שיש לשנות כיוון.
היה לה קשר עם החניכים שעלו לארץ,
ולאחר חילופי מכתבים ביניהם היא באה לבקרם בעין חרוד.
ביקורה הראשון בארץ משאיר אותה מלאת חוויות ורשמים ונחושה בהחלטתה, להביא עמה את קורצ'אק ולחזור ולבקר בה.
יש לה אף רעיון שחצי שנה היא תהיה בקיבוץ וחצי שנה –בפולין,
תוך כדי חילופין עם קורצ'אק.
היא עבדה בבית הילדים והשתלבה בפעילויות החינוכיות.
חברי עין חרוד זוכרים אותה כ"אישה מבוגרת ומכוערת,
גופה מגושם ונפשה עדינה".
היא עבדה בכל עבודה למרות שלא תמיד היה קל למלא אותה.
כשחזרה לפולין התגעגעה מאוד לעין חרוד והחלה ללמוד עברית .
יחד עם זה היא הופכת להיות שליחה נאמנה של התנועה הציונית.
דבר ראשון היא שכנעה את קורצ'אק שייסע אף הוא לארץ,
ואף החלה ללמד אותו עברית (ללא הצלחה).
גם היא וגם קורצ'אק השתלבו בהרצאות ובפגישות עם חברי התנועה,
בית היתומים הפך למרכז הסברה וסטפה פתחה בו תערוכה על ארץ ישראל.
כאשר קיבלה את הסרטיפיקט המיוחל,
חשה עצבות בפרידה מהדוקטור ומבית היתומים.
היא כותבת לחברתה: "הדוקטור חי בדיכאון ובדכדוך כזה ששום דבר לא אכפת לו". היא גם חרדה האם תוכל בגילה המתקדם להועיל בקיבוץ ולהתמודד עם קשיי השפה. אולם השנה האחרונה שלה בעין חרוד מוכיחה ,
שהיא השתלבה היטב בעבודתה החינוכית.
היא לימדה את המטפלות בבתי הילדים לארגן את הבגדים,
לסדר ארונות, למיין פריטים וכד'…
הגטו:
בעת שהותה בעין חרוד כאשר הגיעו אליה הידיעות על מה שקורה בוורשה,
הדאגה לגורלו של קורצ'אק והילדים הטרידה אותה.
היא ידעה שלא תוכל להביא את כל היתומים ארצה ולכן היא החליטה סופית ,
לחזור לפולין ולהיות עם מי שזקוקים לה ביותר ברגעים הקשים.
מיד עם הכנסה לבית היתומים היא מקבלת על עצמה חזרה את ניהול הבית.
הימים קשים, רעב ומחסור בכול.
כשנכבשת וורשה והמצב מחמיר,
היא מנצלת את קשריה כדי להשיג תרומות להחזקת הבית.
היא עוברת ממוסד לארגון ומגייסת את מלוא הכוח ,
להשיג מצרכים וכספים עבור הילדים.
עד הרגע האחרון מנסים שניהם להעניק לילדים מסגרת חיים מאושרת,
ואפילו מצליחים להוציא את הילדים לקייטנה האחרונה שלהם.
כאשר נופלת ההחלטה להעביר את היהודים לגטו,
קורצ'אק מנסה לכלול את בית היתומים במסגרת המוסדות שנשארו מחוץ לגטו,
אך הוא הצליח רק לדחות את הביצוע לאביב.
הם עוברים לרחוב חלודנה 35.
תוך ימים מקבל הבית את צביונו הרגיל.
בית המשפט ממשיך בפעילותו, פינות המשחקים, הצגות, קונצרטים,
ואף מגדלים בגינה ירקות למרק.
לבוגרים שבחניכים היא מסדרת מקומות עבודה ובכך נעזרת בהם להשגת אוכל נוסף.
הגירוש (5.8.42):
היא ציפתה ליום המר ולא חייתה באשליות.
לכל ילד הייתה מוכנה עם בוקר חבילת הבגדים היפה ביותר.
הארגון הזה נתן למסע טעם של חג וסטפה הרגישה שזוהי הצלחתם,
שלה ושל קורצ'אק, להשכיח מלב הילדים את מטרת המסע ולראותו כטיול של חג.
יחד אתם הלכו כל הסגל: 192 ילדים ו- 8 מבוגרים.
על הליכתם האחרונה לרכבת עוד נדבר כשנזכיר את יאנוש קורצ'אק.
נזכיר רק שכל אחד מהם הוביל קבוצת ילדים בסדר מופתי ללא התערבות הגרמנים.
לאחר שלמדנו להכיר את דמותה,
להעריך את גודל מעשיה ולהבין שבעצם היא זו שהחזיקה את הבית מבחינה מעשית, נחזור לשאלה:
מדוע בחרה לחיות בצלו של הדוקטור?
היא לא ראתה עצמה דמות ציבורית, אלא איש מעשה יומיומי.
היא הבינה שחינוך אינו יכול להיעשות ללא מחשבה.
ומבחינתה קורצ'אק היה הוגה הדעות והיא המבצעת.
חניכתה כתבה לזכרה:
… "סטפה! לבך ניבא, שאכן המצב יחייב שתהיי על ידם,
ותעברי אתנו את כל מוראות המלחמה, ותצעדי אתם בדרכם האחרונה.
נאומי הספד והערכת אישיותך לא נישאו אחרי מותך,
אלפי ילדי טיפוחיך ומאות מערכייך לא הלכו אתך אחרי מיטתך.
רק מצבת שיש על קברך המדומה בבית העלמין היהודי בוורשה ,
מעידה על קיומך וסופך המר.
תהיינה שורות אלה עדות לפעליך המבורך ולחייך הטהורים,
שהיו קודש לילד היהודי ולחינוך מתקדם"…

חלק מתוך יומנה של סטפה בעין חרוד

חלק מתוך יומנה של סטפה בעין חרוד

חלק מתוך יומנה של סטפה בעין חרוד

רשימות של שומרת לילה בגן. (מאת סטפה בעין חרוד).

העורכת דרור אמרה:

את דורשת שינהלו רשימות, תתני דוגמה איך לנהל רשימות.

אין לי מרשמים מוכנים,
אבל אציין בקיצור רשימות משמירה של שבועיים אשר עשיתי בגן.
שבועיים זה תקופה ארוכה, אין הרבה חומר,
אבל מכלול הבעיות והחוויות.
העובדות מדברות עבור עצמן.

תקופת השנה 22 אוקטובר – 5 נובמבר

34 ילדים בקומה אחת (11 ישנים בחדרים של ההורים).

23 אוקטובר

האם זה מקרה כי בחדר הכי קריר,
בעל 2 חלונות ו-3 קירות חיצונים ?
שם דווקא נמצאים 3 ילדים המרטיבים באופן קבוע.
המזרונים דחוסים למעלה, קשים, לא נעים ויותר קר.

משקל הקל של הילד לא יכול לדחוס את הקש,
שמתחתיו נמצאת רשת אלסטית.

22 אוקטובר

השומרת המסיימת את  התורנות , מעבירה לי את התפקיד,
ומצביעה על ילדים אותם צריך להוציא פעמיים בלילה,
וילד אחד פעם אחת.
מדוע דווקא אותם הילדים ?
מדוע פעמים ? מדוע בשעות מסוימות ולא אחרות ?.
היא לא יכלה להבהיר,אם זה לפי הוראת הרופא ?
או המשפחה ?
איזה תוצאות יש לכך ?
זה לא ברור.
כנראה מסורת המועברת מפה לפה, משבוע לשבוע.
מעניין שהיא אפילו לא ידעה את שמותיהם,
של כל הילדים שצריך היה להוציא,
היא ידעה רק את מקומות מטותיהם.

24 אוקטובר

דרישות ההורים מתרבים בהקשר לאוורור.
אימא אחת, המשכיבה את ילדה לישון,
סוגרת את החלון הסמוך ואת התריסים,
השנייה דווקא פותחת את  הכול,
אפילו את המרפסת לפרוזדור.
מצד אחד אין אימון (לעתים מוצדק) אל השומרת הבלתי מוכרת,
ומאידך חוסר המידע או חוסר הביטחון של זו האחרונה.
ידוע לי מניסיון כמה קשה ומסובך לווסת את החום,
בזמן שינויי האקלים בלילות (וזה לא רק כאן) מתי, איך ומדוע.
וכאן החלונות, התריסים, הרשתות, הדלתות למדרון,
הוילונות, שמיכות הקיץ, שמיכות החורף או אפילו סתם מכסים .

(בתקופת המעבר הזו).  אפילו בניהול העניינים הכי הגון,
חוסר הביטחון הוא מעייף, אם זה טוב, זה נכון  ואם זה כמו שצריך.

 

25 אוקטובר

א. ילדה טוב  וכדאי לעשות ולעזור, על מנת שלא תרטיב.

היא עצמאית, נבונה ובעלת רצון טוב.

לאחר שיחה בעצמה וויתרה על אשכולית לאחר שיחת ערב.

ראיתי איך בחדר האוכל של ילדים בוגרים,
אחד האבות כיבד את נ. לפני השינה בתה,
ואמה של ד. בתפוח אדמה.
אם ברצוננו כבר בגיל של 3 – 5 שנים להרגיל את הילדים לא להרטיב,
חייבים שיתוף פעולה של ילדים, הורים והשומרת.

אני מרשה בערב לשוחח בשקט.
הם מאד מעריכים את הזכות.
לא יכולים בגיל זה  לשמור על הקול הרבה זמן,
אבל אוהבים שיחות ערב ווידויים,
ניתן ללמד שידברו בשקט.
נ. שאלה: ואפשר לשיר, בשקט רק ש-א.
תשמע, את מרשה ?
אנו רושמת כל יום את מי ומתי אני מוציאה ומי ומתי הרטיב.
אינני מעירים אף אחד יותר מפעם אחד.
לאחר 4 ימים יש לי כבר רשימת מועמדים  אחרת מזו שקיבלתי.

27 אוקטובר

ל. ו-מ. מתכסות בלילה בשמיכה מעל הראש. ל. בכתה,
פחדה, חלמה חלון נוראי.
אבל ההורים אינם מוכנים לכסות בלילה, אומרים שחם.
ל. מסבירה שפוחדת פחות כאשר היא מתכסה.
בחדר השינה הכללי הילד שמתעורר לרגע,
שומע נחירות ואנחות של השכנים,
דיבור תוך השינה, דפיקות התריסים,
טפטוף המים מהברז או רואים חושך זר או צללים זרים באור הזרקור.

הוילון מכסה לו את הלילה השחור.

18 אוקטובר

ד. הקיאה.
לא קיבלתי הוראה אפוא נמצאים המצעים הנוספים.  

מ. ו-ג. לא יכולים להירדם לפני 9 או 9 וחצי.
ג. נרדם ב-9:45. אולי משכיבים אותם מוקדם מדי ?.
אמו של י. סיפרה שכאשר היא משתעממת בחדר,
היא מבקשת שישכיבו אותו יותר מוקדם.

כנראה שבגן יותר שמח וגם חברים,
ואולי תמצא שומרת חדשה ובלתי מנוסה.

ואולי ישנים יותר מדי זמן בשעות הצהרים בחור.  

א., נ. ו-ט. נרדמים מאוחר בצהרים ומתעוררים מאוחר,
למשל אחרי 3 ואפילו אחרי 3 וחצי, לכן קשה להירדם בשעה 8 בערב. 

האם לא להעיר אותם יותר מוקדם בחורף, ז.א.
לא ליצור תנאים שתוכנה לישון בצהרים ללא מגבלות (חושך, שקט)?
או להשכיב לישון יותר מאוחר בלילה ?

ללא צורך בשינה, הם שוכבים במיטות ומשגיחים.
זו הטרדה לא להרדם,
על כן  הם מבקשים: תכסי אותי, תתקני את הסדין,

תני לי משהוא לשתות, תני לי סיר לילה וכד'.
במקרה טוב יותר הם קופצים על המיטות,
בורחים למזרון כאשר השומרת רחוקה.

השכיבה ללא שינה (בלילה או ביום),
לא משפיעה טוב על מציצת אצבע בגיל מאוחר יותר,
לא מפריעה לתנועות רגלים אצל פ. ולא בתנועות ראש אצל ה.

19 אוקטובר

האם הביקורים בלילות שבת בחדרי ההורים,
אינם משפיעים לשלילה על ילדים מסוימים ועל חבריהם ?.

במיוחד גם קשה ביום ראשון, א. פשוט אינה מיוצבת.

ואילו י. שואלת: "מתי תיקח אותי האימא בחזרה לחדרה ?.

ולמה ל. ו-ב. ישנים בחדרי ההורים ?
אינני מציינת את אי השוויון שאי אפשר לקיימו,
אבל עובדה זו משפיעה ומעוררת געגועים, ואפילו דיכאונות,
רגעים וחוסר שקט אצל ילדים בעלי אופי יותר רגיש או לא מיוצב.

20 אוקטובר

חשוב לתת  לבנות המרטיבות פיג'מות בעלות 2 חלקים,
או המכופתרות מאחרונים.
עצם ההתעוררות מהשינה בלילה – היא הפרעה .

מתקופת התינוקות (מאוחרת).
אנו מחפשים דרכים ע"מ לא להעיר את הילד מהשינה,
אפילו פעם אחד בלילה.
כמו ר. מתמרד, בוכה, מנסה להשתחרר,
לא מוכן לשבת על סיר לילה,
ולוחם על זכותו לשינה ללא הפרע בלילה,
אפילו על סדין רטוב.

23 אוקטובר

לאחר חמסין,
בסערה הרשיתי לעמוד ליד החלונות במשך 10 רגעים.
וגם אחרי זה ספרו,
שכבר מהמיטות ראו ושמעו את הרעמים והברקים.
קשה היה להרדם.
הרשיתי לשוחח יותר זמן.
ש. התרגזה כי לא רציתי לכסותה בשמיכה.

אמרתי לה : את יכולה לעשות זה לבד,
כי את כבר גדולה ועכשיו זה עוד לא לילה.
עשתי כך לאחר ששמעתי כי ש. אוהבת לנצל כל איש חדש ולאיים:

"מיד אתחיל לבכות".
חילופים תמידים של שומרי לילה לא מאפשרים לחנך,
ונותנים אפשרות לנצל ולהתחצף.
י. שאל אותי: בטח שכחת כי שבת כבר היה ואת עוד שומרת ?

לא רגילים לעובדה שמי שהוא שומר שבוע שני ואין להם חדשות.
אני מציינת שלא היו לי בעיות מצד הילדים.

1 נובמבר

ילדים בני 4 – 5 הם עדיין לא עצמאיים בהתלבשות והתפשטות.

בדרך כלל ההורים מפשיטים בעצם,
מסתדרים את הבגדים בארונית,

מביאים את הילד (אפילו גדול) אל המיטה.
ולמרות שילדים רבים  היו רוצים "לבד".
לבד לפתור את שרוכי הנעלים,
לבד לפתוח כפתורים, לבד לסדר את המיטה.

אבל זה לוקח יותר זמן ואילו האב ממהר,
כי אין לו זמן או כי הוא עייף או שהאימא חייבת לכן לאח הצעיר.
האם זה לא השלב הראשון לפיתוח הקנאה לאח הצעיר ?

 

2 נובמבר

צ. קם בלילה בטענה שכואבת לו הטחן.
לא בכה, שכב בשקט וקימץ את השפתיים.
שאלתי: להעמיד לך ליד המיטה פנס כיס ?  "אוי – כן".
הדלקתי והוא נרדם.
וכאשר ל. חלמה חלום זוועות ישבתי לידה עם פנס כיס עד שנרדמה.
וכאשר ג. לא יכול היה להירדם מאוחר וכולם מסביב ישנים,
גם לו הדלקתי אור בפרוזדור, יהיה לו יותר נוח ולא כל כך לבד.

ידוע כי חוסר שינה זו בעיה רצינית.
לבן אדם מבוגר ולילד.

וכאשר צ. לא ישן 5 רגעים אמר: "כל הלילה לא יישנתי."
ואולי בדיוק אם סיר הלילה היה קרוב בפרוזדור מוער ובהיר,
לא תמיד היה צורך לקרוא לשומרת, מי יודע ?
ואולי צ. ו-א. כבר מזמן היו מפסיקות להרטיב.

כי בחושך, אומרת א. זה נורא להוציא יד מתחת לשמיכה.

3 נובמבר

היה כבר לגמרי שקט,
כאשר 3 אנשים מבני המשפחה הגיעו להשכיב ילד אחד.
וגרמו לרעש בחדר האמבטיה ובפרוזדור,
ואמירת שלום ערנית בחדר השינה.
האם יכול להיות ששומרת זמנית יכולה לחנך הורים ,
כמו שעושה זאת עובדת יומית קבועה,
אולי בהצלחה יותר גדולה או יותר קטנה,

להכריח אותם לדרישות הנוהל במוסד.

4 בנובמבר

אינני יודעת מהם המנהגים אבל אחכה בבוקר,
ולא אעזוב עד שתגיע העובדת היומית ואוכל לשאול אותה.
מי השתעל, מי הקיא וכד'.
הקשר של שתי העובדות חיוני.
וגם המשך העבודה מוכרח להיות ללא הפסקה,
כי השינה לפנות בוקר היא שטחית ביותר,
קלה ולכן דרושה ההשגחה ,
ע"מ למנוע ריצה ללא נעלים על רצפת האבן בבוקר,
קריר או הרטבה במיטה,
כאשר אפשר כבר לדרוש מילד שילך שירותים.
אני עוד בודקת לפני עזיבתי את המטות
ה"לא בטוחות" ורושמת את ההערות .

חבל שהדיאגראמה והרשימות הן רק מ-14 ימים.
יכול היה להיות הרבה יותר טוב אם הצטבר במשך שנים,
רבות של ניסיון קיבוצי ממקומות רבים.
ללא כל האמירות הלא מוסמכות
"אצלנו הרבה מרטיבים" או "תמיד מרטיבים".

ויתרתי כאן על הרבה פרטים מקומיים,

ונגעתי רק באופן שיטתי בבעיות רבות מסובכות.
השתדלתי לרשום עובדות בציון ספקות והנחות,
ולא הוצאתי שום מסקנות מהירות.

דבר אחד ברור לי :

אם נוכל להגיע לכך שכל העובדות במוסד תהינה קבועות,

אז למה הדרישה המוצדקת כל כך רחוקה מהנכון,
כאשר מדובר בעובדת לילה.

הרי ליל זה חלק שלישי בחיי הילד בגיל זה,

הרי הבעיה היא כיוון חינוכי בשעה מסובכת של הערב.
מדוע במשמרת יום שהמטפלת הקבועה משכיבה את הילדים לשינה ?.
ושומרת על שנתו השקטה והרגוע,
ואילו תפקידים מסובכים יותר (הוכחות ההורים) ? .
ויותר אחראים (סיום היום) נמסרים לידיהם של עובדות זמניות.
ולעתים קרובות שומרת לא מוסמכת.

ואיך גננות ומטפלות מסכימות עם מצב זה ?.
ולא מכירות את החניכים שלהן בתקופה כל כך,
מסובכת כמו סיום היום בערב והשקמה בבוקר.

אני מציעה :

כי כל העובדות היומיות תשמורנה בחילופין,
ביחד עם עובדת ממלאת מקום.
בישובים גדולים זה יתבצע כל 6 – 8 – 10 שבועות במשמרת,
ואלו בישובים קטנים יותר אפשר לגייס אחת או שתי אמהות.

אני מתנגדת:

באופן מוחלט להצעתו של אחד מהיועצים מחוץ לארץ,
שהעובדות הקבועות תבואנה לאחר שעה 10,
כדי להעיר את הילדים המרטיבים.
העובדת הכי טובה, עייפה לאחר יום עבודה,
רוצה לישון וחייבת לשנות את תוכנית הערב, המגיעה לה באופן חוקי.
זכותה להחליט לטובתה (שינה, הרצאה, ספר, ישיבה וכד'),
ואף עם הרצון הכי חזק תמלא את עבודתה מהר או בלי סבלנות.
מספיק לגרום להתנגדות  והתעקשות אצל ילד עצבני,

שמגיעה לו ברגע זה הרבה החלטיות ידידותית, שקט וסבלנות .

שבוע שמירה, אנחנו חוזרות ומציינות כל פרק זמן,
במשך שנים יעשיר ויחזק ניסיון של כל העובדות,
יאפשר לגלות בעיות סודיות של הרגשות מתחלפות,
ומצבי רוח רעים של החניכים הבעייתי.

חיזוק הקשר של העובדת-מחנכת עם ילד,
אשר במשך היום, בחבורה רעשנית, אין לה גישה  ישירה,
ואשר מאד דרושה להבנה הדדית,
כאשר הילד המסכן והבודד מחכה לרגע בו ירדם.

(למזל רוב הילדים נרדמים מיד, שינה בריאה ומועילה,
אבל את העין והמחשבה של המחנכת,
יש להקדיש לילדים הדורשים דאגה מיוחדת).

ובקיצור אני מקווה:

שעיסוקים שיטתיים, (יום ולילה) יתרמו להארכת זמן,
שנות עבודה של העובדות הקבועות,
ואולי יחסכו במידה רבה את התעייפות ואדישות וחוסר עניין לעבודה.

מתוך יומנה של סטפה השמור בארכיון "עין חרוד".

נגישות