הצילומים ששרדו 

בשני מקרים שהתרחשו ניצלו התמונות

זה היה הנס הראשון שבו ניצלו התמונות.

ב 1939- , שלושה חודשים לאחר שהגרמנים פלשו לוורשה,
הבנתי שטוב לא יצא מזה ושעליי לברוח כל עוד הגבול בין פולין לרוסיה פתוח.
לקחתי עמי תרמיל קטן שהכיל בעיקר תמונות שצילמתי בבית קורצ׳אק
כשהייתי בן 14 . זה, בעצם, היה האוצר היחיד שלי.
הצטרף אליי קוֹבּוּש כֶלֶבּ, חבר מבית היתומים ששמרתי אתו על קשר.
באין ברירה ברחתי לבדי אל הלא נודע, כשאני משאיר את אמי ואחי מאחוריי.
תחילה ביקשנו לעבור את הגבול באזור העיירה מלקיניה,
על גדות נהר בוג שהיווה גבול טבעי בין שני חלקי פולין.
זו הייתה חצויה באותה עת,
בעקבות הסכם אי-התקפה שנחתם בין גרמניה לבין ברית המועצות ב 23.8.1939-
אחד הסעיפים באותו מסמך קבע את גבולות אזורי ההשפעה שחולקו בין גרמניה
וברית המועצות: פולין המזרחית, אסטוניה, לטוויה, פינלנד ודרום-מזרח
אירופה נחשבו לאזור ההשפעה הרוסי;
פולין המערבית וליטא היו נתונות תחת שליטה גרמנית.
בדרך שמענו סיפורי זוועה, לפיהם הגרמנים לוכדים את היהודים במארב
שהציבו על הגשר שבנוי מעל הנהר בוג.
במקרה הטוב הם שולחים אותם למחנות כפייה,
ואת הבלתי כשירים לעבודה הם פשוט משליכים אל מי הנהר הגועש.
לכן החלטנו להתרחק ככל הניתן מהאזור,
ולצעוד בין הכפרים לכיוון גבול ברית המועצות.
בדרך עברה על פנינו עגלה, נהוגה בידי שני גויים.
הם עצרו ואמרו: “כדאי לכם לעלות לעגלה שלנו.
כך תעברו את הגבול מהר ובבטחה. זה לא יעלה לכם הרבה כסף.“
טיפסנו על העגלה ואני הורדתי את התרמיל מכתפיי,
התיישבתי ואפשרתי לגופי הדואב לנוח בתום ההליכה הממושכת.
אחרי שעשינו כברת דרך הבחנתי שהעגלון מתחיל
לסטות מהכביש הסלול אל תוך היער. התחלתי לצעוק לעברו:“
מה אתה עושה? זו לא הדרך לגבול! אתה שקרן וגנב!“
הושטתי את ידי כדי לקחת את התרמיל,
וחשתי בה מיד כאב מצליפת שוט שפילחה את זרועי.
בידו של הגוי השני ראיתי סכין קפיצית.
באחת עברו בראשי סיפורי הזוועה שהתהלכו בעיר
על אודות מבריחי גבולות ששודדים ורוצחים אנשים שמבקשים להגיע לברה“מ.
הייתי משותק מבהלה. דאגתי לשלום התמונות,
אך הסכין המונפת לא אפשרה לי להגיע אליהן
ונאלצתי לקפוץ מתוך העגלה כדי להציל את נפשי.
כאילו משום מקום הופיעה מולנו מכונית עם גג פתוח שבה ישבו קצין גרמני ונהגו.
לפי הדרגות הבחנתי שמדובר בקצין גבוה בצבא הגרמני.
הוא שאל: “מה קורה פה?“ ואני, בגרמנית המגומגמת שלי,
ניסיתי להסביר לו את מה שהתרחש עד כה.
הוא שיסע את דבריי ואמר לי: “תפסיק לשבור את השיניים בגרמנית,
אני רואה שהיא לא שגורה בפיך,“ והתחיל לדבר אתי בפולנית רהוטה
כאחד שזה עתה סיים בית ספר לבלשנות פולנית.
בדיעבד אני סבור שייתכן כי מוצאו היה משלזיה התחתונה,
שהייתה מיושבת על ידי גרמנים,
או שהיה קצין מודיעין שידע פולנית מתוקף תפקידו.
הסברתי לו שהעגלונים האלה, שבינתיים הלכו והתרחקו עם עגלתם, שדדו אותנו.
נהגו של הקצין דחק בו, הזכיר לו את קיומה של ישיבה חשובה והוסיף:
“בגלל שני היהודונים האלה אתה מתעכב?“
צריך לזכור שבאותם ימים חיינו היו משולים לקליפת השום.
הוא יכול היה לירות בנו ואיש לא היה שואל דבר.
הנהג התחיל לצפור בחוסר סבלנות וסימן בידו לקצין שיחזור,
אך הקצין לא הראה כל סימן לכך שהזמן דוחק לו.
הוא צעק לעבר שני הגויים והורה להם לעצור.
מאחר שהם התעלמו מקריאתו הוא שלף אקדח פרבלום מחגורתו וירה באוויר.
העגלון נעצר ושב על עקבותיו לבדו.
הוא ניסה להסביר לקצין את גרסתו ואמר: “אתה לא יודע מי אלה.
הם יהודים קומוניסטים הבורחים לרוסיה.“ הקצין השיב לו: “לא שאלתי אותך
מי הם ומה הם עושים. אני שואל אותך למעשיך.
מי נתן לך את הזכות לשדוד אותם?“ עמדתי שם,
המום לחלוטין ומתקשה להבין את המתרחש מולי.
עד היום איני יודע להסביר את מה שנראה כסצנה הלקוחה ממחזה סוריאליסטי.
בשל ההלם לא הצלחתי להוציא הגה מפי.
הקצין הורה לנו לקחת את חפצינו מהעגלה.
הסברנו לו שהעגלון לקח גם את כספנו.
העגלון טען שכל הכסף נמצא אצל חברו, שהספיק כבר לברוח.
הקצין אמר לנו שלא רחוק מהמקום שנמצאנו בו יש תחנת משטרה (“ז׳נדרמריה“).
"תתייצבו שם עכשיו ותדווחו על האירוע,“ ציווה,
ולעגלון אמר בקול מאיים: “אל תנסה לברוח, כי אני אמצא אותך.
תגיע למקום כשהכסף בידך.“ הקצין הגרמני נכנס למכוניתו ונסע לדרכו,
בעוד העגלון “הגיבור“ מאיים עלינו שהוא עוד ימצא ויחסל אותנו.
כשצעדנו לעבר הגבול הרוסי גילינו שאמנם הייתה בסמוך לו תחנת משטרה
צבאית או משטרת גבולות גרמנית.
דומני שמתוך נאיביות ניגשתי לזקיף הצעיר ובעל הגוף שעמד בשער התחנה,
וניסיתי להסביר לו שקצין גרמני אמר לי להתייצב אצלו.
הזקיף התחיל לקלל: “לכו מכאן, יהודונים מלוכלכים,
תסתלקו מהר לפני שאני יורה בכם.“ חשבתי שלא הסברתי את עצמי היטב,
ולכן חזרתי על דבריי. הזקיף האדים מכעס,
עד כדי כך שיכולתי לראות שהנמשים שהיו על פניו העגלגלים נבלעים בצבע האדום.
הוא צרח עלינו: “אתם לא מבינים שהיה לכם מזל עם אותו קצין.
אתם שווים בעינינו כקליפת השום, תסתלקו!“
עם המגף הכבד שהוא נעל הוא בעט בי בכל הכוח, בעצם הזנב.
כמעט התעלפתי מעוצמת הכאב. במשך השבועיים הבאים לא יכולתי לשבת.
חברי ואני הבנו שזאת הייתה תמימות מצדנו להאמין שנקבל שם עזרה.
התרחקנו משם, מבוהלים ומפוחדים, והמשכנו לדרכנו.
בשלב מסוים הצטרפנו לקבוצה גדולה יותר שעברה את הגבול,
מה שהעניק לנו תחושת ביטחון.

זה היה מעשה הנסים השני של הישרדות התמונות מבית היתומים.

גלגולים רבים עברתי ברוסיה הסובייטית.
במקומות מסוימים הצלחתי לעבוד ולמצוא פת לחם,
אך במקומות אחרים חליתי, סבלתי ורעבתי. אמנם לא ליקקתי דבש,
אך גורלי היה כגורלם של מיליוני אנשים אחרים,
גם אם איני יכול לטעון שבידיעה זו היה קורטוב של נחמה.
ביקשתי להתגייס לצבא הרוסי, כי רציתי לקחת חלק במלחמה.
אך משום שלא החזקתי במקצוע שנדרש בצבא,
ומשום שהרוסים היו חשדניים גם כלפי הפולנים
וגם כלפי היהודים שחצו את הגבול,
הם סירבו לצרף אותי לשורות הצבא.
ובכל זאת, הפעם הראשונה שבה מימשתי את חלומי
וזכיתי בהכרה כצלם מקצועי הייתה בוויטפס שברוסיה הסובייטית,
אליה הגעתי בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ( 1939 )
שפתח את גבולות רוסיה.
בחיפושיי אחר תעסוקה, לאחר ניסיונותיי הכושלים להתגייס לצבא,
התגלגלתי לחנות צילום של קואופרטיב צלמים יהודיים שהתארגן בעיר.
הקואופרטיב הציע לחבריו, בנוסף לפרנסה, גם מקום מגורים.
תנאים אלה קסמו לרבים, שלא עמדו בדרישות המקצועיות.
עבור חלקם העיסוק היה בגדר ברירת מחדל,
כי לא התקבלו לעבודה אחרת.
אחרים בחרו, בתום שהייה קצרה ומתוך געגוע,
לחזור למה שהשאירו מאחוריהם מבלי להבין את העומד להתרחש
בפולין או בגרמניה. מסיבות אלה,
אנשי הקואופרטיב התייחסו אליי בהסתייגות מסוימת
כשביקשתי לעבוד אצלם. אחד מחברי הקואופרטיב, שמרלינג שמו,
שהיה בוורשה לפני מלחמת העולם הראשונה,
חקר אם אני מכיר צלמים ידועים בוורשה.
הודיתי בפניו שהם היו צלמים אמנותיים, ושלא זכיתי לעבוד לצדם.
בזמן הפסקת הצהריים הם השאירו אותי לבדי,
והטילו עליי משימה: לפתח שישה נגטיבים.
התוצר שיצא מתחת ידיי לא היה מושלם, אך ההסברים המקצועיים
שהצעתי בדבר הפגמים כנראה הרשימו אותם מאוד,
ולראיה התקבלתי מיד כחבר בקואופרטיב.
מלבד ההנאה הצרופה מהעיסוק במקצוע עליו חלמתי,
עבודה זו היה גם שכר נאה בצדה,
שאפשר לי לעזור לאמי ולאחי בגטו ורשה
על ידי משלוח חבילות כל זמן שהדבר ניתן.
כשפרצה המלחמה בין ברה“מ לגרמניה,
והגרמנים התקדמו במהירות לעבר פנים רוסיה,
החלטתי לברוח לטשקנט.
הקריירה שלי כצלם הוקפאה עד חזרתי לפולין לאחר המלחמה.
באותה תקופה, בעקבות הגיוס המאסיבי של הרוסים לצבא,
נוצר ברחבי ברה“מ מחסור חמור בכוח עבודה בתוך רוסיה הסובייטית.
סטלין מצא פתרון לבעיה בניצול אותם פליטים שהוא פתח –
את שערי רוסיה בפניהם.
הוא החליט להשתמש בהם ככוח עבודה זול –
שצריך לספק לו מקום לינה ומזון בלבד.
במילים אחרות, היה זה סוג של עבדות. אך לנו, היהודים,
שציפה לנו מחוץ לרוסיה גורל אף גרוע מזה, לא היה מה לומר בנדון.
גם אני גויסתי לעבודת פרך בהרי אורל,
בתיקון מסילות הברזל שנהרסו בהפצצות הגרמניות.
העברנו פסים שכל אחד מהם שקל כ 500- ק“ג.
חמישה גברים מכל צד נשאו את הפס על גבם.
הבעיה העיקרית הייתה בהנחת הפסים במקום המיועד להם.
הם היו עשויים מפלדה, ולמרות
משקלם הרב היו גמישים וקפיציים כשנזרקו לארץ.
לכן היה עלינו להניחם במשנה זהירות ובתיאום מושלם.
לא פעם הפסים נשמטו מידי האוחזים בהם ופגעו בעומדים בקרבתם.
לא אחד ולא שניים איבדו כתוצאה מכך את ידיהם או את רגליהם.
תחילה שיכנו אותנו בקרונות ריקים,
בתחנת הרכבת בעיר דנו שבה התרכזו nסילות מ 40- כיוונים,
כשהגרמנים נמצאו במרחק של 25 ק“מ בלבד משם.
הייתה זו עבודה סיזיפית — אנחנו תיקנו והגרמנים הפציצו והרסו.
היו מעירים אותנו באמצע הלילה כדי לתקן את הפסים,
על מנת שהרכבות תוכלנה לעבור בחסות החשיכה,
לפני שאלו יופצצו שוב. עבדנו בפרך,
אך למזלנו סופק לנו מזון בשפע יחסי לאותה תקופה ולמקומות אחרים,
ואין לי ספק שבזכות זה החזקנו מעמד.
גיוונו את התפריט היומי שלנו בזכות סחר חליפין שניהלנו
עם האיכרים מהקולחוזים הסמוכים:
תמורת הדגים המלוחים שקיבלנו בתמורה לעבודתנו,
הם נתנו לנו תפוחי אדמה.
היות והקרונות ששימשו לנו למגורים הופצצו לעתים קרובות,
החליטו לשכן אותנו באוהלים גדולים שכנראה סיפקו האמריקאים
לרוסים בעקבות אחד ההסכמים שחתמו ביניהם.
בכל אוהל שוכנו כחמישים איש.
את מיקומם של האוהלים שינו לפי מצב ההפצצות.
יום אחד, בשובי מהעבודה, גיליתי שהאוהל שבו ישנתי נעלם.
תחילה חשבתי שהעבירו אותו,
אך כשהתקרבתי גיליתי במקום בו הוא ניצב סימני שריפה.
מצאתי את הדרגש המפויח שעליו ישנתי,
בעוד מעט הציוד שלי היה כלא היה.
לאחר בדיקה התברר שאחד מהחבר׳ה ,
שהשארנו לשמור על החפצים שלנו.
החליט לחמם את האוהל לקראת שובנו מהעבודה.
זאת הייתה תקופת החורף, ובהרים הקור היה מקפיא עצמות.
במרכז האוהל עמד תנור עצים.
האיש הבעיר בו אש עזה עד כדי כך שהעשן –
לא הצליח להתנקז דרך הארובה והאוהל עלה באש.
התבוננתי בתמונה שנגלתה לפניי בלי יכולת לזוז,
כשאני שואל את עצמי מי ומה דחף אותי לקחת אתי לעבודה
דווקא באותו היום את אלבום התמונות שלי.
הרי לא היה בכוונתי להתבונן בהן במהלך עשר הדקות שהוקצבו להפסקה,
שניתנה לנו במהלך העבודה.
בשנים מאוחרות יותר בהיותי בארץ שאלתי אנשי קבלה,
אם יש להם הסבר לכך.
הם אמרו לי לא לשאול יותר מדי שאלות.
כנראה נכתב מלמעלה שכך אנהג,
שאשאר בחיים למרות כל ההפצצות שעברתי,
וכי אשמור את התמונות ואספר את סיפורן.

הן הגיעו אתי לבסוף לארץ ישראל,
וכיום הן מוצגות במוזיאון השואה בוושינגטון.

נגישות