שלמה נדל חניך מבית היתומים של יאנוש קורצ'אק מספר מזיכרונותיו
על חברו יונס בלר הילד שהיה מחונן בנגינה על כינור
נקודת אור באישיותה הקודרת של סטפה ניתן לראות בחוש ההומור המפותח שהיה לה.
כך, למשל, נהגה לטעון שלשומה שעיטרה את פניה יש תפקיד בעולם.
היא נמצאת שם, אמרה, כדי שזו תתמוך במשקפיים שעל אפה.
על קיומה של רגשנות באישיותה של סטפה למדתי באחת מחגיגות חג החנוכה שנערכו במוסד,
בה הופיע יונס בלר, חניך בית היתומים, ילד מחונן שניגן יצירות שלמות
בכינור ללא תווים. בגיל צעיר מאוד כבר זכה בפרסים,
בין השאר מטעם התזמורת הפילהרמונית של פלשתינה (שהפכה לפילהרמונית
יונס בלו־ מנגן בכינורו. שלמה צילם בשנת 1935.
הישראלית ברבות הימים).
באותה מסיבה ניגן יונס מזורקה של הקומפוזיטור הפולני הנריך וויאנבסקי.
אני עמדתי בקהל, לא רחוק מסטפה.
לרגע נפגשו מבטינו, וגיליתי להפתעתי הרבה שהיא מזילה דמעה.
הנה לפניי סטפה הקשוחה,
שאינה מצליחה להסתיר את דמעות האושר וההתרגשות לשמע נגינתו של יונס.
אני סבור שהיא חשה באותו מעמד כאם גאה. ובאשר ליונס,
שללא ספק היה צפון לו עתיד מזהיר לולא השואה שעמדה בפתח –
הרי שאינני יודע מה עלה בגורלו. הוא היה צעיר ממני,
ועל כן נשאר בבית היתומים לאחר שאני עזבתי אותו.

 

 

 

נגישות