יהודית לסקי

יהודית לסקי

זכרונות
יהודית (אידסה) לסקי (גלינוביצקי)

מלחמת העולם השנייה פיזרה את האנשים בכל העולם.
זה נכון היה במיוחד לנו, יהודי פולין.
מגדות נהר הויסלה נאלצנו לנדוד לגדות נהר הוולגה (ברוסיה) כדי לפתוח דפים חדשים בחיינו.
אידיאלים ישנים וחלומות "על לילות ירח לחופי כנרת"
היו חייבים להישכח לרגע.
מצאנו עצמנו בארץ חדשה, בתנאים חדשים בין אנשים חדשים.
הגיעו אלינו לביקור יהודים רוסים ודיברו אתנו באידיש,
קוננו על הגורל המר של עמנו.
בביישנות שאלו אותנו על פלסטין ועל חלוציות.
אבל שפה משותפת באמת לא מצאנו איתם.
הם היו חשדנים ומפוחדים.
הגענו לסאראטוב (Saratow) עם תרמילים קטנים ובתוכם דברים חיוניים בלבד,
אבל אני ם הבאתי עמי גם אספקה של אידיאלים של חינוך אשר נעשו תמצית חיי,
אלו אשר ספגתי בתקופת הזמן הקצרה ב"בית היתומים" ברחוב קרוכמלנה (Krochmalna) 92.
כאשר המלחה פרצה,
במקרה לא הייתי בוורשה אלא בעיירת הולדתי וולוצלווק (Wloclawek).
ב 13 בספטמבר הגרמנים כבר היו פה.
שמענו על מעשי הגבורה בהגנה על וארשה.
דמיינתי לעצמי את גורל הילדים וחשבתי
מה עושה באותו הרגע ד"ר קורצ'אק כדי להקל על גורלם
האומלל של הילדים היתומים.
לא רציתי להאמין שאולי קרה לו משהו רע.
רק בתחילת נובמבר הצלחתי להגיע לוורשה.
בית היתומים והעובדים השתנו מאוד.
מספר אנשים לבושים שחורים.
את הסיבה לא הייתי צריכה לשאול.
המבט של ד"ר קורצ'אק היה עייף ולא רגוע.
הילדים נראו שקטים.
רותקה (Rutka) החביבה עלי
(אולי זה לא חינוכי אך אני בטוחה שלכל מחנך יש את הנבחר שלו, שאותו כמובן אסור להפלות לטובה),
עם עיני תכלת גדולות שנהגה לאכול ליד השולחן שלי,
אמרה לי כשנפגשנו – "עכשיו כבר לא צריך לשכנע ולהכריח אותנו שנאכל,
אנחנו מחכים בחוסר סבלנות מארוחה לארוחה".
מילים אלו הספיקו כדי שאבין הכל.
נסעתי לרח' קרוכמלנה 92. פגשתי שם מספר חניכים בוגרים שניסו לשכנע את קורצ'אק שיעזוב.
הסבירו לו שהרוסים יאפשרו לו לעבוד עם ילדים.
אבל ד"ר קורצ'אק רק חייך בעצב והנהן בראשו לשלילה.
בסוף נובמבר החלטתי לנסוע לביאליסטוק (Biatystok).
לשם הגיע כבר הצבא האדום.
קורצ'אק נפרד ממני בלחיצת יד חזקה ואיחל לי הצלחה בסיום הלימודים ושוב הביט בי במבט עייף ועצוב.
המבט שלו מלווה את חי כסימן דרך.
בזמן שעבדתי כמחנכת ברוסיה, ויותר מאוחר בפולין,
כאשר נתקלתי בכל מני קשיים תמיד חשבתי מה במקרה זה
היה מציע לי קורצ'אק לעשות ועשיתי כאילו הנחה אותי.
נסעתי לתוככי רוסיה והקמתי שם משפחה.
לאט התרגלנו לחיים החדשים.
אבל מחשבות על אלה שנשארו אצל הגרמנים לא עזבו אותנו לרגע.
עד שנת 1941 כשפרצה המלחמה בין הגרמנים לרוסים
עדיין היינו מקבלים מכתבים מקרובים,
ובין המלים נודעה לנו האמת שהייתה נוראה וללא תקווה!
יותר מאוחר כתבו בעיתונים מה קורה בפולין הכבושה.
הדאגה למשפחה, ולא רק למשפחה,
הפכה את הימים למלאי ייסורים.
הייתי מתעוררת בלילות והייתי חייבת לגרש בכח מחשבות ותמונות נוראיות.
כל הזמן ראיתי לנגד עיניי את הדר' ברגע הפרידה ממני ואת העיניים הכחולות הגדולות של רותקה הקטנה.
למרות שאז כבר היה לי ילד משלי כל הזמן דיברתי על הילדים מרח' קרוכמלנה 92.
הרוסיות, אלה שעבדו יחד איתי בגן הילדים והוריי הילדים,
הנידו את ראשם ופקפקו כשסיפרתי להם לעיתים
על האדם אשר הקדיש את כל חייו,
את כל כישרונותיו, את כל עמלו לילדים היתומים.
כששאלו אותי מהיכן ההתלהבות והאהבה למקצוע שלי,
תמיד הצבעתי על אותה הכתובת.
בעיתונות דווח על השמדת יהודי פולין, על הגטאות,
על התקפה מטורפת, על ערמות חומות (Brazowych Zbirow)
על הילדים חסרי ההגנה. היו אלה בשבילי ימים נוראים.
לא הרשיתי לעצמי לחשוב על הילדים מבית היתומים
ועל קורצ'אק אולם מחשבה זו תמיד חזרה ולא נתנה לי מנוח.
אני מניחה שהדבר היה בספטמבר 1942,
מפני שכבר היינו סוגרים את החלונות בגלל הקור
ורק האשנב הקטן נותר פתוח. התכרבלתי על המיטה,
לצידי הילד החולה, וניסיתי להרדים אותו.
גם אני עצמי הייתי עייפה וכנראה נמנמתי.
בתקופה זו של היום היה הדוור עובר תמיד ליד הצריף שלנו. מעולם לא חיכיתי לבואו, מפני שלא היה ממי לחכות למכתב.
רק פעם בשבועיים הוא היה מביא לנו עיתונים בפולנית.
אינני זוכרת בדיוק את שם העיתון, אך נדמה לי שנקרא
"אופקים חדשים" ("Nowe Hoyzonty " ) או שם דומה.
הדוור היה זורק את העיתון דרך האשנב הקטן.
רשרוש העיתון העיר אותי. הסתובבתי כדי להרימו.
הוא היה מונח על הרצפה כאשר על העמוד הראשון כותרת באותיות גדולות "דר' קורצ'אק ליווה את הילדים בדרכם האחרונה". קפצתי מהמיטה ובלי להרים את הראש בכיתי.
הרוסיות, מבוהלות, התקבצו סביבי,
בטוחות שקרה משהו לבני הקטן. אבל מצאו ילד ישן ורגוע,
ואני לא הצלחתי להוציא מעצמי דברי הסבר.
הצבעתי לכיוון העיתון אך שכחתי שהן לא קוראות פולנית ולא יודעות מי היה בשבילי האדם שנרצח.
הן התחילו ללחוש ביניהן שכנראה נודע לי שמשהו נורא קרה למשפחתי, ויצאו.
המשכתי לשבת בכיסא, קפואה, ולא הצלחתי לעשות כלום.
ראיתי בדמיוני את הבית ברח' קרוכמלנה,
ילדים חייכנים לפני המלחמה,
את הדר' משלם להם על עקירת שיניים ואת רונצ'ה הקטנה שקורצ'אק כל כך אהב לשחק איתה.
הדמעות זלגו מעייניי כל הזמן,
הסתירו את האותיות ולא ליכולתו לקרוא את הכתבה בעיתון. לאחר מכן דמיינתי לעצמי
כיצד קורצ'אק העמיד את הילדים וכדי להרגיע אותם
שיקר וסיפר שנוסעים לבית הבראה לGoclawek ,
כיצד ביקש מהם שישירו, כי לא אהב צעדה ללא שירה,
כיצד הוביל ביד את הילדים הקטנים ביותר,
אולי את גוציה (Gucie) ואת רותקה ((Rutka,
בעלות עיניי התכלת. כל הגטו הביט על הקבוצה שצועדת בשקט, על קורצ'אק שהוביל את הקבוצה.
המחשבות מתבלבלות, תמונה רודפת תמונה.
רק הבכי של הילד שלי הפסיק אותי מהרהוריי.
למציאות יש חוקים משלה, רותמת חובות יומיומיים לפני הכרכרה, מכריחה לשכוח הכל.
אבל אני עד היום לא שוכחת,
למרות שעברו מאז כל כך הרבה שנים.
כל תזכורת על קורצ'אק, כל שיחה עליו,
מעירה את הצער ואני לא מצליחה להתנחם.
לא בגלל שמת אדם, כי מוות הוא חוק הטבע,
אלא כי רצחו אותו בצורה חייתית.
הדר' שהקדיש את כל חייו במתן עזרה למסכנים ולסובלים.
הרבה ביקורות קראתי בפולין
אחרי המלחמה על צורת החינוך של קורצ'אק,
לעיתים גם מפי שותפיו לעבודה.
אולי יש בהם אפילו קומץ של אמת.
ילדים שנותקו מהחיים וגדלו באווירה של אמת וצדק מוחלט,
כפי ששררה ברח' קרוכמלנה 92,
לעיתים הילדים הללו כשחזרו למציאות
כשהם בני 14-15 נשברו ולא מצאו לעצמם דרך נכונה.
אולי האמת הינה מה שאמר לי במפגש האחרון
אחד מהחניכים – " לימדו אותנו רק לעבוד,
לבלף אנחנו לא יודעים ולכן לעיתים קרובות קשה לנו בחיים".
אני יודעת שכל מה שקורצ'אק עשה הוא עשה מכל הלב,
ועם ה"לב" הזה ידע להדביק את כל הסובבים אותו.
אם אני אוהבת ילדים,
אם אני אוהבת את מקצוע ההוראה ו"איך לאהוב ילד"
כל זה לימד אותי מהנדס ענק של נשמות ילדים –
דר' יאנוש קורצ'אק הזקן.

Galinowiacka
1. נכתב כנראה בתחילת שנות השישים בהרצליה.
2. תורגם ע"י: גב. חווה גילאון – חיפה

 

נגישות