70 שנה לשילוח קורצ'אק ובית היתומים לטרבלינקה
דברי מנהלת ביה"ס יד ושם דורית נובק

70 שנה לשילוח קורצ'אק
ובית היתומים לטרבלינקה
דברי מנהלת ביה"ס יד ושם דורית נובק
"הוא הולך לו באמצע הרחוב בשלשלאות הזהב שלו.
הרחובות מלאים צבא. ומאחורי שורות הצבא, תושבי עיר הבירה.
היה יום יפה, השמש זרחה. הכל יצאו אל הרחוב,
כדי לראות בפעם האחרונה את מלכם.
דמעות נראו בעיני רבים. […]
מתיא הרים את ראשו למעלה כדי שהכל יראו כי עיניו יבשות,
רק את גבות עיניו צמצם והוא מביט אל השמים, על השמש […]
וכך עבר על פני כל העיר, ועמד על הככר מתחת לעמוד,
לפני הבור החפור. וכך עמד חיוור ושקט,
בשעה שפלוגת החיילים מלאו את הרובים וכוונו אליו.
ובאותו השקט הקשיב ברגע האחרון על כתב החנינה:
במקום עונש מוות, גרוש לאי שומם."

הַמֶּלֶךְ מַתְיָא הָרִאשּׁוֹן הוא ספר ילדי פרי עטו של הסופר יאנוש קורצ'אק.
הספר יצא במקור בשפה הולנית בשנת 1923

"יאנוש קורצ'אק ללכ כובע, חגור חגורת עור,
נעול מגפים, גופו כפוף ומעוקם,
מחזיק בידו של ילד וצועד קדימה.
ואחריו צועדות אחיות אחדות, חגורות סינרים לבנים,
ואחריהן מאתים הילדים, שראשיהם רק עתה חופפו, והם מובלים לעקדה.
את הילדים הקיפו מכל הצדדים שוטרים גרמנים,
אורקאינים, והפעם גם יהודים […].
האיש הגדול והאציל הזה הודה יפהלאנשי הקהילה,
שהקריבו את כל יהודי וארשה, והלך עם ילדיו אל כיכה האומשלאג…
ועד היום הזה אין סימן, איפה נספו יאנוש קורצ'אק ומאתיים היתומים.
לפי כל הסימנים לא נשאר מהם עוד זכר.
יהיו דברי המעטים ראשי פרקים למגילת הדם, הנקראת יאנוש קורצ'אק"
רשימה זו על דרכם האחרונה של קורצ'אק וחניכיו,
כלולה במסה על ימי הגירוש הגדול ביטו וארשה, מאת יהושע פרלה,
סופר יהודי נודע. כתב-היד נשתמר בארכיון רינגלבלום.
הסופר נספה באושוויץ, 1944.
ב-5 באוגוסט 1942 בדיוק לפני 70 שנה יאנוש קורצ'אק,
סטפה וכמה אנשי סגל נוספים, כו-200 יתומי בית היתומים,
חצו את ורשה בדרכם למחנה ההשמדה טרבליקנה.
שלא כמו יציר רוחו, המלך מתיא שקורצ'אק הפיח ב-1923
חיים בדמומו – הפעם לא ניתן כתב חנינה.
קורצ'אק וחניכיו נספו. אבל קורצ'אק הסופר והמחנך הותי אחריו
מורשת ספרותית ופדגוגית שהקדימה את זמנה
ושדורות רבים של אנשי חינוך מתחנכים עליה
ומנסים לאמץ לעצמם משהו מהתפיסה החינוכית הומניסטית,
שנוסחה במילים ובמעשים ע"י קורצ'אק, המחנך הענק.
עוד בהיותו רופא, במלחמת העולם הראשונה,
החלק קורצ'אק לנסח את תורתו החינוכית,
והוא גוזר מעולם המחקר הרפואי וכותב:
" לימוד האיבחון תופש מקום מרכזי בתורת הרפואה […]
אם הפדגוגיה תרצה ללכת בדרך שנסללה על ידי הרפואה,
עליה לעבד דיאגנוסטיקה חינוכית […]
כמו שיעול, עליית חום, הקאה לרופא, כך – חיוך,
דמעה, סומק למחנך, אין תופעול ללמא משמעות. […]
קורצ'אק ממשיך וכותב,
ומדגים כיצד על איש החינוך לפתח רגישות-לב ועין בוחנת כלפי תלמידיו,
כיחידים וכקבוצה. יאנוש קורצ'אק היה לא רק נאה דורש.
הוא קיים בחייו את משנתו החינוכית,
ואולי זו תרומתו הגדולה ביותר.
הוא הותיר לנו מורשת כתובה אבל כזו שנתכתבה תוך כדי מעשה,
ובכך מוסרת לנו את המסר החינוכי החשוב מכל – המחנך נבחן לא רק דבריו,
אלא, ואולי בעיקר – במעשיו.
השילוב הנדיר של הומניסט ואיש רוח מחד גיסא ושל איש מעשה-חינוכי מאידך גיסא,
מעמיד את קורצ'אק כדמות מופת, שמתווה עבורנו – אנשי החינוך, דרך.

אתם נכנסים בימים אלה לשנה של עשייה חינוכית,
זכרו בשנה זו ובשנים שלאחריה, לא רק את משנתו של קורצ'אק – המורה הגדול,
אלא, ואולי בעיקר, את בחירתו לחיות ולמות נאמן לתפיסותיו החינוכיות.
הצעירים שבנפשם תגעו יקשיבו לכם, אבל יותר מזה – יצפו במעשיכם ויחקו אותם.
בין המילה למעשה, המעשה מדבר בקול רם יותר,
כך אנו לומדים מחוקרי החינוך, כל אנו לומדים מניסיוננו.
למדו את שפתו של יאנוש קורצ'אק,
דברו ולכו באותה השפה ודרככם החינוכית תצלח.

דורית נובק
מנהלת בית הספר המרכזי
להוראת השואה יד ושם

♦ חזור לעמוד קודם ⇑
נגישות