ביוגרפיה של החניכה דבורה רוזנמן (דבורקה).

דבורה רוזנמן ז"ל 1922-2006.

התחנכה בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק משנת 1929 ועד 1938.
דבורה רוזנמן ז"ל – קווים לדמותה.
אימנו דבורה, או כפי שכונתה בפי רבים דורקה או דבורה'לה ,
נולדה ב- 17.12.1922 למשפחת פֶּרלָה בעיר וארשה.
בת שלוש הייתה כאשר אביה, יצחק, נפטר ממחלה.
במשך ארבע שנים חייתה עם אמה ושני אחיה בדירת חדר, בעוני גדול.
עקב מחלת אמה בשחפת, התבסס הקיום על שכרו הזעום של האח הגדול,
שעבד בבית חרושת.

על בית היתומים של יאנוש קורצ'אק,
נודע לסָבַתַה, ממשפחה שלימדה את ילדיה עברית.
בשנת 1929, בהיותה בת שבע,
התקבלה לבית היתומים אשר העניק לה בשנים הבאות מזון,
מקום לינה, טיולים, משחקים וחיי חברה אך בראש וראשונה – חינוך למופת.
ילדותה בבית היתומים היתה ילדות נהדרת ומאושרת.
דמותו של קורצ'אק, דרך חינוכו, דאגתו ואהבתו לכל אחד מהילדים,
באו לידי ביטוי בצורה עמוקה בדבריה של אמנו,
גם חמישים שנה לאחר שעזבה את בית היתומים,
כאשר ישבה וסיפרה את קורות חייה לאחד מנכדיה.
"קורצ'אק וסטפה היו כאב ואם לכל ילד וילד…"
"…הוא היה חבר, חלק מאיתנו…"
"…קורצ'אק היה יושב ומקריא לנו סיפורים…"
"קורצ'אק העניק חיים לבית היתומים.
הוא היה איתנו ברוב שעות היממה.
אכל איתנו בחדר האוכל ובחצר היה משתעשע עימנו."
"קורצ'אק ראה הכל. לא בכל בית רואה הורה ומבין את רצונות הילד.
את הדברים הקטנים – קורצ'אק ראה".
היא הרבתה לספר על החיים בבית היתומים,
על החוקים והמטלות שהיו נהוגים במקום,
על החגים והאירועים המיוחדים שהתקיימו במוסד ועל הקייטנות בעונת הקיץ,
כאשר הסתיימו הלימודים והחל החופש הגדול.
ומתוך קריאת הדברים אותם תיעד נכדה,
ניתן לחוש את אהבתה לאנשים ולמקום –
ואתה חש כי גם אתה נמצא ב"בית היתומים של יאנוש קורצ'אק".
כשנה לפני פרוץ המלחמה, בהיותה בת 16,
עזבה את בית היתומים והחלה לעבוד בבית חרושת לגרביים,
ששכן מול בית היתומים, דבר שאיפשר לה לבקר שם מדי יום.

זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה מחליטים דורקה ואחיה לברוח לרוסיה.
לפני עזיבתה את וארשה היא הולכת לבית היתומים להפרד מקורצ'אק ומסטפה.
למרות הצעתם של קורצ'אק וסטפה להישאר בבית היתומים ולא לברוח,
היא מחליטה, למזלה הרב, לעשות את הצעד הנועז ולברוח מזרחה לרוסיה.
דורקה, שני אחיה, ליאון ויצחק ודודה, אחי אביה- שמיל- מסכנים את חייהם,
מסירים את טלאי מגן הדוד,
מעמידים פני פולנים ( ארבעתם היו בהירים ותכולי עיניים )
ועולים לרכבת ( שאסורה ליהודים ).
הם מצליחים להגיע לנהר הבוק אותו הם חוצים ומגיעים לביאליסטוק-
בשליטת הרוסים.
לבסוף, היא מגיעה לעיר מגניטגורסק שבהרי אורל,

כאן היא מכירה ונישאת בשנת 1944 לעמנואל רוזנמן,
( מאנעק ) יבדל לחיים ארוכים ,שסיפור חייו מרתק כשלעצמו.
שש שנים קשות עוברות עליהם, עבודה קשה מבוקר עד ליל,
מזג אויר קשה (לעתים מינוס 40 מעלות) ומזון דל בהקצבה.

בשנת 1945 נולד בנם הבכור – זאב.
בשנת 1946 החלו במסעם מערבה.
לאחר תלאות מרובות, דרך פולין וגרמניה, הגיעו לעיר הנמל מרסי שבצרפת.
שם נולד בשנת 1948 בנם השני, יצחק,

ממרסיי הם מגיעים ארצה בשנת 1949 באוניה טרנסילבניה.
מנמל חיפה נשלחו למחנה עולים בפרדס חנה.
בחוסר כל, עם שני ילדים החלו את חייהם בישראל.

" הילדות הנפלאה אותה העניק לנו יאנוש קורצ'ק חיזקה אותנו לקראת העתיד"
אמרה אמנו.

עבודה קשה, מסירות למשפחה והשקעה רבה בחינוך הילדים,
מלווים את בני הזוג לאורך כל השנים בישראל – בנס ציונה וברחובות.
בשנת 2006 יש להם שני בנים, 4 נכדים ו- 6 נינים.
האושר המשפחתי רב, אך אין יותר מאושרים מדורקה ומאנעק,
על שזכו לגדל דור רביעי, במדינה חופשית , בכבוד,ללא מחסור, ללא פחד.
בשנות ילדותנו הייתה אימנו תמיד איתנו, דאגה לכל מחסורנו ובעיקר לחינוך.
בביתנו היה ברור שלאחר אוכל ובגד לילדים, ספר הוא לפני כל דבר אחר.
הורינו חסכו מעצמם לא אחת בדברים חיוניים, אך על ספר לילד לא ויתרו.
בילדותנו, חברינו היו מכל העדות: תימן, עירק, רומניה, טורקיה, פולין ועוד.
ביתנו היה להם כביתם.

ההתנשאות והדחיה לעולים מארצות המזרח
שהייתה רווחת אז בארץ אצל חלק מיוצאי אירופה,
( "שווארצע חייעס" וכו' ) היו זרים לאימנו והיא סלדה מכך.
היא כיבדה ואהבה אנשים וילדים כבני אדם ללא הבדל מוצא וצבע עור.
שמענו ממנה תדיר "כל הילדים שווים וכולם זכאים לאהבה,
להבנה, לאוזן קשבת וליד מלטפת".
היום מדברים על "אינטגרציה".

להורינו ולנו בנס – ציונה, שם עברה ילדותנו ונעורינו,
היו יחסי כבוד הדדי, חיבה וחברות אמיצה עם שכנינו,
מבוגרים כילדים, משפחות מטורקיה ומתימן.
כל חייה נשאה אימנו את זכרון יאנוש קורצ'אק ובית היתומים.

" קורצ'אק העניק לי חינוך למופת- ולימד אותי להתייחס אל ילדי בכבוד ובסובלנות".
תמיד אמרה, שצריך ללמד על קורצ'אק בבתי הספר ולחנך על פי דרכו.
קורצ'אק ובית היתומים היו חלק בלתי נפרד מחייה.
לשנים אף פעלה דבורה כחברת האגודת קורצ'אק בישראל ,
והשתתפה בהתמעת דרכו החינוכית של קורצ'אק.

מפגש אגודה

מפגש אגודה

פגישה של חברי אגודת ינוש קורצ'ק (Janusz Korczak) בישראל.
הפגישה התקיימה ב – 1960 ברחובות.

בתמונה זוהו:
ישראל זינגמן, "סטאשק" ("Israel Zingman, "Staszek) – כורע ראשון מימין לשמאל;
ישראל שוורצברג (Israel Szwarcberg) – כורע שני מימין לשמאל;
רוז'קה נתיב (Rozka Nativ) – כורעת שלישית מימין לשמאל;
מירה כספי (Mira Kaspi) – כורעת רביעית מימין לשמאל;
דבורה רוזנמן (Dvora Rozenman) – כורעת שלישית משמאל לימין;
יצחק פרלה (Yitzhak Perla) – כורע שני משמאל לימין;
שלמה נדל (Shlomo Nadel) – כורע ראשון משמאל לימין;
הלה לסינר (Hela Lisner) – יושבת שנייה מימין לשמאל;
אריה בוכנר (Arie Buchner) – יושב רביעי מימין לשמאל;
יעקב קוטלצ'וק – צוק (Jakob Kutalczuk – Cuk) – יושב רביעי משמאל לימין;
וייבשניידר ברונקה (Bronka Wajbsznajder) – יושבת שלישית משמאל לימין;
בלה ציטרין – מיודובסקה (Bela Cytryn – Miodowska) – יושבת שנייה משמאל לימין;
שרה קרמר (Sarah Kremer) – שנייה מימין לשמאל בשורה העליונה;
לאון – גאורג גלטנברג (Leon – Georg Glattenberg),
הוא זאב הררי (Ze'ev Harari) – שלישי מימין לשמאל בשורה העליונה;
יוכבד לוברטובסקי – צוק (Yocheved Lubartowski – Cuk) – רביעית מימין לשמאל בשורה העליונה;
תמרה בוטנר (Tamara Butner) – רביעית משמאל לימין בשורה העליונה;
יהודית גלינוביאצקה (Yehudit Galinowiacka) – שלישית משמאל לימין בשורה העליונה;
אדה מיינדזיז'צקה (Eda Miedzyzecka) – ראשונה משמאל לימין בשורה העליונה.
תמונה זו הופצה בחסות ארכיון בית לוחמי הגטאות
צלם : שטיינברג יעקב 

קישור לאתר התמונה כאן:
שנים לפני פטירתה ,
בשיחתה עם נכדה ביקשה שעל מצבתה יצוין שהתחנכה בבית היתומים.

אמנו נפטרה ב- כ"ה בניסן תשס"ו ( 23 לאפריל 2006 ).
מילאנו את בקשתה.
מצבתה-של-דבורה-ז"ל

מצבתה-של-דבורה-ז"ל

יהי זכרה ברוך.
זאב ויצחק בניה של דורקה

נגישות