70 שנה מסע בעקבות חלוץ החינוך

70 שנה אחרי: מסע

בעקבות חלוץ החינוך יאנוש קורצ'אק


כתבתו של משה גלעד עיתון הארץ


 

לכתבת המקור לחץ כאן 

 
 

בפולין ובישראל רווחת הדעה שההתמקדות בסוף הטרגי של חיי קורצ'אק

מטשטשת את גדולתו כאיש רוח וחלוץ בתחום זכויות הילד

אניישקה ויטקובסקה מצביעה על האולם הגדול של בית היתומים,

מחייכת ואומרת: "כאן אכלו 200 ילדים".


ויטקובסקה היא סגנית מנהלת המכון להנצחת יאנוש קורצ'אק בוורשה.

משרדה שוכן בקומה הראשונה של בית היתומים ברחוב קרוכמלנה 92,

שבו פעל בית היתומים המפורסם של יאנוש קורצ'אק עד להעברתו לתחום הגטו.

על המדף במשרדה ניצב הספר "קאיטוש המכשף" - בעברית, בהוצאת עם עובד - אחד מספרי ילדותי האהובים ביותר, שפעם קראו לו "יותם הקסם".  

את האולם שבו מתנהלת השיחה עם ויטקובסקה ראיתי בתמונות רבות בשחור-לבן.

כיום פזורים בו פריטי ריהוט פלסטיק צבעוני בוהק, מזרנים וכמה מתקני התעמלות.

ויטקובסקה מסבירה שבאגף הסמוך (שאליו איננו מורשים להיכנס) מתגוררים כ 30 יתומים,


הלומדים בבית הספר בהמשך הרחוב, בחברת ילדים אחרים מן השכונה.

הם שבים לבית היתומים בשעת אחר צהריים מאוחרת.


ב-1912 הקימו יאנוש קורצ'אק ושותפתו סטפניה וילצ'נסקה את בית היתומים בוורשה.

ב-5 באוגוסט 2012 ,ימלאו 70 שנה להליכתם המפורסמת של קורצ'אק,

ווילצ'נסקה בראש 200 תלמידים מן הגטו בוורשה אל הרכבת שהובילה אותם לתאי הגזים בטרבלינקה.


 

במשך כשעה מבהירה ויטקובסקה את חשיבות דמותו של קורצ'אק כמחנך וכסופר ילדים בתרבות הפולנית.

אין לה צל של ספק בנוגע למעמדו האיתן בזיכרון הציבורי הפולני.

לדבריה, אין ילד או מבוגר שאינו מכיר היטב את שמו של קורצ'אק.

רובם גם יודעים לנקוב בשמות ספריו ואפילו להסביר בפשטות את תורתו הפדגוגית.


כאשר אני תוהה אם יש קשר בין מוצאה היהודי (היא דוברת קצת עברית וביקרה כמה פעמים בישראל) לבין העיסוק שלה בקורצ'אק, היא מושכת בכתפיה ואומרת שלמעשה אין שום קשר. קורצ'אק, גם כיום, הוא גיבור תרבות פולני מוכר ואהוב. מוצאו היהודי פחות משמעותי בעיניה וודאי שאינו הכרחי לעבודתה.


לקראת סיום הפגישה והביקור בבית היתומים מסמנת ויטקובסקה על מפת ורשה שלושה מקומות מרכזיים שבהם ניצבים מונומנטים לזכרו של קורצ'אק.

"יש עוד", היא אומרת, "אבל הם במקומות מרוחקים יותר.

תייר שמבקר במרכז העיר חייב להיתקל מתישהו בפסל או באנדרטה לזכר קורצ'אק".


על השאלה אם הוא קיים כיום בוורשה גם מחוץ לזיכרון השואה, כסופר וכמחנך, עונה ויטקובסקה בחיוב.

לדעתה, מקומו שמור לו גם ללא ההקשר של הסוף הטרגי. "הוא עבד כאן בבית הזה ברחוב קרוכמלנה כמעט 30 שנה. זה לא הוגן למקד את הכל בימיו האחרונים. חשוב לזכור את מפעל חייו המקיף".  


שלאפשטונדה ברברית


ד"ר יעל דר, חוקרת ספרות ילדים מן התוכנית לחקר תרבות הילד באוניברסיטת תל אביב,

מצביעה בדיוק על אותה בעיה מנקודת מבט ישראלית:

"אנחנו בישראל קוראים את הספרים שלו כשעננת הגז של המחנות רובצת עליהם.

זאת טעות שנמשכת כבר שנים וחבל, כי הספרים מלאי כוח.

לא נכון לקרוא אותם עם המשקולת הזאת. ספריו של קורצ'אק והמסר שלו אוניברסליים.

הילדים, גם היום, הם קבוצת אוכלוסייה נטולת זכויות ממשיות. קורצ'אק בספריו רצה לתת להם כוחות ועצמאות".


לדברי דר, מפתיע לגלות כמה הספרים שכתב לילדים רלוונטיים גם היום.

"אם התרגום מפולנית מתאים ללשון העברית העכשווית,

קורא שגילו שמונה עד 12 שנים יכול להפיק מהם המון הנאה, עניין וחומר למחשבה.

עצם הקריאה העצמאית של הספרים האלה היא חלק מתרגול העצמאות שכה חשוב לקורצ'אק".  


הערך הגדול של ספרי הילדים של קורצ'אק טמון לדברי דר בעובדה שהוא רחש כבוד אדיר לקוראים ולדמויות כאחד. "יש לו תפישת עולם מיוחדת ויכולת ביטוי נפלאה.

הוא מאפשר לקורא לחשוב על נושאים לא שגרתיים כמגבלות הכוח והאיפוק.

כל זה נעשה ברגש ובשכל עם ממד אנושי, ללא הגדרת דמויות כטובות או רעות".


בהקדמה שמופיעה בפתח התרגום המחודש של "המלך מתיא הראשון" (הוצאת כתר) מספר הסופר אורי אורלב,

זוכה מדליית הזהב על שם אנדרסן לספרות ילדים ומתרגם כתבי קורצ'אק לעברית,

איך פגש פעם, כשהיה ילד כבן שמונה, את יאנוש קורצ'אק,

שבא לבקר את מורתו. "ידעתי שהוא זה שכתב את הספרים.

חלק מהם קראתי כבר, אבל לא זה מה שעשה עלי רושם גדול, אלא העובדה שהוא המורה של המורה.

התבוננתי בו בהערצה".


בעיני אורלב, קורצ'אק הוא מנסחה של תורת החינוך שעל פיה רבים מאתנו נוהגים היום.

"כאשר קורצ'אק כתב את תורתו נהגו בבתי הספר עונשים חמורים כהלקאה,

שנעלמו מאז. הוא היה גם רופא הילדים היחיד שהתנגד בתוקף לדרישה שילדים יישנו בצהריים.

כאשר באנו לקיבוץ הכריחו אותנו לישון בצהריים ופעמים רבות ברחנו מן החלונות.

מוסדות חינוך רבים נקטו אז שיטות ברבריות שהגיעו מאירופה. אבל קורצ'אק,

בשלב מוקדם, הבין שאין בזה טעם.

הוא התקומם נגד כל הדברים האלה ושיחרר את החינוך מן הדיסציפלינות הקשוחות שנהגו בו".


בתי הספר הניסויים שפועלים היום בארץ הם בעיני אורלב ממשיכי דרכו הישירים של קורצ'אק.

"בבתי הספר האלה הבינו בדיוק את מה שקורצ'אק הטיף לו -

אי אפשר לחנך ילד בניגוד לרצונו. אם הוא מעדיף לשבת מחוץ לכיתה , 

מוטב להניח לו לעשות זאת. בסופו של דבר הוא יתעשת ויבין מה בדיוק טוב בשבילו".


ד"ר משה שנר, מרצה לפילוסופיה ולמחשבת ישראל במכללת אורנים,

מתרעם גם הוא על כך שזוכרים את קורצ'אק ומזכירים אותו בהקשר של השואה.

"היו לו 40 שנות פדגוגיה, כתיבה ועשייה לפני המלחמה.

חשוב לזכור את ההישגים העצומים שלו - הוא היה מחנך דגול, ממנסחי ההצהרה הראשונה לזכויות הילד,

שהוצעה בז'נבה כבר ב-1924.

מדהים לראות עד כמה מתקדמת הגישה שלו,

שזכתה להדים רבים גם באמנת זכויות הילד של האו"ם שנוסחה ב-1989. רק מעטים זוכרים זאת כיום".


בהצהרת זכויות הילד שפירסם קורצ'אק מופיעים בין השאר הדברים האלה:

לילד זכות לאהבה ("אהוב כל ילד, לא רק את הילד שלך"), לכבוד, זכות לטעות, זכות לחיות בהווה, להיות הוא עצמו, להיכשל, למתוח ביקורת, זכות להערכה על מה שהוא, זכות לכיבוד סודותיו.


בעיני שנר יש חשיבות עצומה לגישה האוניברסלית וההומניסטית של קורצ'אק.

"הוא התעקש לומר שילדים הם בני אדם,

בלי קשר לשאלה אם הם פולנים, יהודים או ערבים.

הוא אמר זאת גם בביקוריו בארץ ישראל בשנות ה-30".

לדברי שנר, היה לקורצ'אק חזון אוטופי שבו ראה בארץ ישראל מפגש החלומות

של בני האדם. בירושלים ראה עיר השלום.

קורצ'אק לא היה רומנטיקן, מדגיש שנר, הוא ידע היטב שילדים אינם מלאכים.

הוא דרש עם זאת להתייחס אליהם ברצינות ובכבוד.

כחלק מכך דגל קורצ'אק במיסוד תהליכים דמוקרטיים בתוך מוסדות החינוך.


שנר מסביר בצער שאינו מלמד כיום קורס על משנתו הפדגוגית של קורצ'אק

ולמיטב ידיעתו גם במוסדות אקדמיים אחרים לא מלמדים קורס כזה.

"דחקנו אותו לפינה של זיכרון השואה וההפסד כולו שלנו".

אחר כך פורש שנר את חלומו - להקים את מרכז קורצ'אק לטיפוח החינוך שבו יעסקו בתפישת הילדות, בזכויות הילד, בבריאותו, בספרות הילדים ובתחומים נוספים כעיתונות ילדים וקולנוע לילדים. 



 

בלי דגלים


ב-5 באוגוסט 1942 עלו קורצ'אק, וילצ'נסקה ו-200 מילדים בית היתומים לרכבת לטרבלינקה.

בסרטו של הבמאי הפולני אנדז'יי ויידה על קורצ'אק (1990) מופיעה לאחר מכן סצינה מוזרה,

שספגה ביקורות קשות ברחבי העולם.

רואים בה את הילדים ואת מורם מדלגים מן הקרון לשדה מופז ורצים בהילוך אטי אל האור.

המציאות היתה קודרת הרבה יותר.


עשרות סיפורים ומיתוסים נקשרו בצעדה האחרונה של קורצ'אק ותלמידיו.

טענו שהלכו בגאווה, מנופפים בדגלים או אפילו שרים.

אורלב מסביר בקול רך ובסבלנות גדולה: "אנשים לא מבינים את המצב שהיה שם.

הם באים בטענות לקורצ'אק על כך שהלך בראש הילדים אל המוות מבלי לנסות להציל אותם.

הם לא מבינים שלא היתה לו שום ברירה.

מי היה מחביא אותם? למי היה אוכל? מסתור?"


אחר כך אורלב קורא באוזני קטע שגמר לתרגם בבוקר שבו אנו משוחחים.

בקטע זה מתאר עד ראייה ושמו מארק רודניצקי את הצעדה האחרונה של קורצ'אק ותלמידיו ב 5 באוגוסט: "אינני רוצה להיות כופר או הורס מיתוסים,אבל אני חייב לספר את מה שראיתי.

האווירה היתה ספוגה חוסר ישע, חוסר אונים, קיפאון.

לא היתה שום התרגשות למראהו של קורצ'אק הולך, לא היו שום הצדעות (כמו שמספרים כמה אנשים),

לא היתה שום התערבות של שליחי היודנראט.

איש לא ניגש לקורצ'אק. לא היו שום מחוות, לא שירה, לא היו ראשים המורמים בגאווה".


בספר חדש שראה אור השנה, "יאנוש קורצ'אק ויצחק קצנלסון -

שני מחנכים בתהומות ההיסטוריה" (דור לדור, בית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב),

מתאר משה שנר את קורצ'אק כאוניברסליסט, נטול מאפיינים יהודיים,

שאינו נוטל חלק בפעילות התנועה הלאומית היהודית. קורצ'אק, שדיבר כמה שפות, לא ידע עברית או יידיש.

על פי תיאורו של שנר, הלך קורצ'אק אל המוות בשלווה סטואית מתוך קבלה מוחלטת.

יש החולקים על דעתו של שנר בנוגע לגישה הסטואית.


בספר אחר שיצא לאור השנה ("הילד הוא האדם - הגותו החינוכית של יאנוש קורצ'אק") מתאר ד"ר מארק סילברמן, המלמד בבית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית, את גישתו של הרופא והמחנך הפולני כמורכבת.

לדבריו, המרד של קורצ'אק התבטא בכך שביקש למות בדרך אחרת, תוך שמירה על הכבוד ועל צלם אנוש.


בשיחה עמו מסביר סילברמן שמה שייחד את קורצ'אק היה שהצליח לקיים במשך עשרות שנים

את מה שאחרים רק מדברים עליו.

"הוא אמר שאי אפשר לחנך ילדים ללא שותפות מלאה והסכמה שלהם. קל לומר את זה,

אבל קורצ'אק עשה זאת באופן מעשי.

הצעדה האחרונה למרבה הצער נחרתה כה חזק בזיכרון שלנו, שהיא מאפילה על זה".


פחות מדי גלידה


בסרטו של ויידה על קורצ'אק יש סצינה אחת שבה יושב הדוקטור עם שותפתו סטפה וילצ'נסקה ואומר:

"שתיתי שמפניה רק שלוש פעמים בחיי ואכלתי גלידה רק 20 פעם. איזה טיפש הייתי".


הסצינה בולטת מכיוון שהצצות כאלה לחייו של קורצ'אק נדירות.

מעט יחסית עסקו בחייו האישיים.

שנר רואה בו מעין נזיר שהקדיש את חייו לטיפול בילדים וחי בחדרון צנוע בבית היתומים ברחוב קרוכמלנה.

הוא מסביר שיש פרק ביומנו של קורצ'אק שבו הוא מפרט מדוע החליט שלא להוליד ילדים -

בעיקר בגלל חשש מן הגנטיקה המשפחתית, שהכילה כמה מקרי טירוף.


סילברמן נוטה לאמץ את ההסבר שדווקא העובדה שלא היו לקורצ'אק ילדים משלו

עזרה לו להימנע מלהשליך עליהם את גחמותיו, חטא שכמעט כל הורה מועד בו.

קורצ'אק, בניגוד למחנכים רבים אחרים, קיים בדיוק את מה שהטיף לו.

סילברמן מצביע גם על ערך נוסף - לדבריו, קורצ'אק כתב כל סיפור על בסיס חווייתי של התנסות.

"הוא הגיע לתחום החינוך כמתקן חברתי והבין ששם ייעודו".


במרחק הליכה קצר מבית היתומים ברחוב קרוכמלנה נמתח קו שחור על המדרכה.

לצדו נכתב בפולנית ובאנגלית - "כאן ניצב קיר הגטו בין 1940 ל-1943".

על שלט שחור לא רחוק משם כתוב ביידיש, בעברית ובפולנית "פה היה פעם גשר"

(זכר לגשר העץ המפורסם שחצה את רחוב זלוטה והוביל מהגטו הגדול, צפונה מהרחוב לגטו הקטן מדרומו).

זה הכל.

מעט מאוד אפשר לראות היום בוורשה מימי הגטו.

דווקא נוכח העובדה הזאת מפתיע עד כמה זכרו של קורצ'אק חי שם.

במשך כמה שבועות לאחר הביקור בפולין עוד המשיכה חברתנו,

העיתונאית אניטה שארליק, לשלוח לי קישורים לאתרים עדכניים,

לצילומים ולסרטים פולניים שעוסקים בסופר והמחנך ולהרצאות ומאמרים שמנציחים את פועלו.

לצד רוב ההודעות האלה הופיע המשפט "צר לי, זה בפולנית, אבל חשבתי שכדאי שתדע". 






הגיבו בפייסבוק