פרסום עיתון הארץ

מאמר שפורסם ע"י עיתון הארץ

לכבוד יום השואה הבינלאומי 
לקריאה לחץ כאן 

תגובה למאמר מאת חברת המכון רינה יצחקי 
מחקר ושינוי מדיניות בעקבותיו... 
רינה יצחקי / המכון החינוכי הישראלי ע"ש יאנוש קורצ'אק

לרגל יום השואה הבינלאומי, התפרסם ביום א' ה 27.2.2019 - בעתון ה"ארץ" מאמרו של עופר אדרת אודות מחקרה של פרופ' חוי דרייפוס "גטו וורשה – הסוף" (הוצאת יד ושם) שעניינו ימים אחרונים בגטו וורשה. על פי הכתוב, מטרת המאמר להוסיף התרחשויות שאינן ידועות או לא מדוברות כשמדברים על גטו וורשה – זה עולה משם המאמר "הסיפור שאנחנו לא מסוגלים לספר" (הארץ, 27.1.2019 – יום השואה הבינלאומי). המאמר פותח בהתנצלות ובהצגת דילמה המטרידה את דרייפוס, בדבר הקושי לפרסם תמונות קשות ומזעזעות – בעיקר משיקולי רייטינג, כדבריה: "שאלתי את עצמי איך אני נותנת ביטוי לאימה ולתיאורים הזוועתיים מבלי לגרום לאנשים לסגת ולסגור את הספר"  
לגיטימי שהחוקרת רוצה שיקראו את הספר.
למה מצאה הפרופ' חוי דרייפוס לנכון לדקדק בפרטי הפרטים
מול ענק רוח כיאנוש קורצ'אק?

מה אנחנו מבינים או יודעים עכשיו על הימים הנוראים ההם –
שישפר את התיחסותנו לגילויי רוע וזדון?

קראתי את המאמר, פעמיים. להוציא "גינות השיזוף" – שדווקא הן אינן "תיאור זוועה", לא מצאתי דברים שלא ידעתי עליהם, ושימו לב: אינני היסטוריונית ואינני חוקרת שואה. אני כן מתעניינת – מאוד – ביאנוש קורצ'אק.
יאנוש קורצ'אק מוכר לרוב הציבור כ"מרטיר" –
קדוש מעונה - בהסכמה – שעשה כל שביכולתו
למען 200 ילדים שחסו בבית היתומים בחודשי קיומו חרונים.
כמו כן זכו לפרסום רב – בקולנוע – הסרט המצוין  "קורצ'אק" בבימויו של הבמאי  אנדז'יי ווידה.
יאנוש קורצ'אק מצוטט אצל עופר אדרת או במחקר במילים אלה:
"הרבה רשעות גרמה המלחמה לגופו של האדם ולמצפונו; והרבה רשעות רואות עיניים צעירות; והרבה מרירות נושאים בלבם ובדבריהם", כתב על כך המחנך ומנהל בית היתומים יאנוש קורצ'ק. "עצוב, שלעתים קרובות מנהלי המטבחים ועובדיהם אינם אנשים  ישרים, ולא רק במטבחים אלא גם במוסדות...עצוב שיודעים על כך גם מדברים על כך".
ואני מפנה את תשומת לבכם – קורצ'אק רואה ויודע. מטעמי בושה – ולא רייטינג – הוא מצטער על כך שיודעים זאת. פה ושם יצא גם לקורצ'אק עצמו לדבר בגנותם של בעלי ההון והשררה בגטו. בחיזורו המתמיד אחר תרומות והקצבת מזון למאות היתומים בהם טיפל, ובהיותו רופא גם בדק וגם הזדקק לתרופות, הוא הכיר את הגבירים האלה, ולעתים הצליח להוציא מהם תרומות לבית היתומים. ביומנו הוא מתאר את הזוועה. את המוות המשתולל ברחובות. הוא אינו יושב במגדל השן של האקדמיה. הוא חי בתוך הזוועה ומשתדל למזער את הנזק לנפשם הרכה של חניכיו. קורצ'ק כבר אינו איש צעיר והוא מאוד חולה. אך מידי יום הוא יוצא לרחובות הגטו כדי להשיג את הדרוש לילדים.
אתו באה חשבון החוקרת? כשהיא מודדת כמה מטרים באמת הלך עם הילדים? האם נשא או לא נשא ילד על זרועותיו?
זה החידוש זו השלמת התמונה שדחוף לנו לדעת על יאנוש קורצ'ק?
במאמר נזכרות מודעות על קיומן של הצגות בידור שכמובן רק העשירים יכלו להרשות לעצמם.
ואני תמהה – מה רע? אנחנו במדינת ישראל איננו שולחים "צוותי הווי ובידור" בעיצומם של קרבות מרים? האם בימי מלחמה  מושבתים התיאטראות? ואולי דווקא מעודדים את ההופעות להרמת המורל? לידיעת הקוראים: בבית היתומים של קורצ'אק התקיימה הצגה: "היום ה - 18.7.1942 שבת, האווירה בגטו קשה ביותר. היתה מודעות לאסון מתקרב. באותו יום הלכתי עם אחותי הקטנה לבית היתומים להצגת "הדואר" (מאת הוגה ההודי רבינדראנת טאגור. ר.י.)
 – מעבר לסף, מצאתי את עצמי , כרגיל, בעולם אחר. האוירה היתה מלאה התרגשות, חגיגית. אורחים רבים... זו היתה הצגה מרגשת... היא התקבלה על ידי כולם במחיאות כפים סוערות, 

ועל-ידי המבוגרים בתודה על רגעי השכחה את אימי המציאות. (יואנה אולצ'אק-רונקייר "קורצ'אק ניסיון לביוגרפיה" עמ' 478 – 479)
זו היתה גישתו של קורצ'אק.
הוא ביקש ליצור לילדים איים של שפיות בתוך המאפליה.
כעבור ארבעה ימים החלה בגטו אקציית החיסול הגדולה.
 
באותו ספר "קורצ'אק ניסיון לביוגרפיה" מאת יואנה אולצ'אק-דונקייר, מופיעים כמה תיאורים של אותה צעדת-ילדים מבית היתומים אל האומשלאגפלאץ. יש תיאורים שמייצרים תמונה שמחה, "הוא הורה להם ללבוש בגדי חג, וכך היו לבושים יפה ושמחים, הם התייצבו בזוגות בחצר. את הטור הקטן הוביל איש אס-אס, שאהב ילדים כמו כל גרמני... במיוחד מצא חן בעיניו נער  בן שתים-עשרה, כנר, שנשא את הכינור תחת בית שחיו. הוא אמר לו להתייצב בראש הטור – ולנגן.  וכך יצאו לדרך".
עדותו של איגור נברלי שונה והרבה יותר  ריאליסטית.
(ראה: ניסיון לביוגרפיה, עמ 501)
בעמ' 502 – העיד אברהם לוין: "יום אתמול היה יום מזעזע. הוציאו את הילדים מבית היתומים של ד"ר קורצ'אק,
והדוקטור בראשם. מאתיים ילדים."

בתיאורים אחרים חוזרים אותם מוטיבים: מצעד ממושמע.. רביעיות , או בשישיות...דגל ירוק מתנופף מעל הצועדים. הם שרים שיר מתרברב
(שם, עמ' 502)
באותו עמוד עדותו של מארק רודניצקי. זה התיאור שמופיע גם במאמר בעתון הארץ. משום מה על אף הזהות בעדויות – לא מוזכר שם העד ולא המקור שאינו אלא הספר "קורצ'אק, ניסיון לביוגרפיה. (עמ' 502 – 503).


אני תוהה, מה מצאה החוקרת חוי דרייפוס צורך להציג בפרוט את רגעי השקיעה של הגטו, שרובם תועדו קודם. מאין הצורך לדייק את צעדיו של קורצ'אק או את נשימותיו האחרונות של מרדכי אנילביץ?
 
ותמוה מכך החיפזון בשינוי התצוגה של מרד גטו ורשה ב"יד ושם".
אין לי ספק שקורצ'אק גילה יותר הבנה ורגישות למצב האנושי שנוצר בגטו:
 
"לעת זקנה הוא מצא את עצמו יחד עם ממלכתו הקטנה, ממלכה של סדר, חוק וטוב, בעולם הפוך שבו שלט רוע טהור, הילדים היו לסמל העצוב ביותר של הסבל. "ילדים עטופי סחבות, מלוכלכים, קפואים, נפוחים מרעב, מקבצים נדבות בקינה קורעת לב ברחובות או גוססים ללא קול ליד קירות הבתים. ילדים מיותמים. חסרי אונים, חולים, נטושים ונתונים לחסדי הגורל.
הוא התנגש התנגשות חזיתית עם אנטיתזה של הרעיון שלו הקדיש את חייו, עם שלילת כל הערכים שבהם האמין. אובדן האמונה במשמעות הקיום שלך עצמך מוליד ייאוש. הייאוש הזה החל להיות כבד מנשוא" (שם, עמ' 449 – 450)
 
למה מצאה הפרופ' חוי דרייפוס לנכון לדקדק בפרטי הפרטים
מול ענק רוח כיאנוש קורצ'אק?
מה אנחנו מבינים או יודעים עכשיו על הימים הנוראים ההם – שישפר את התיחסותנו לגילויי רוע וזדון?

 

 



הגיבו בפייסבוק