עבודה אקדמאית על סטפה חלק ד'.

 

 

 חלק ד' של העבודה האקדמאית

על סטפה (סטפניה) וילנצסקסה

 

 

 

פרק ד' - ביקורי סטפה בישראל. 

 

מאת : דאובר שרי מאי 2009 – תשס"ט

עבודה שנכתבה במסגרת השתלמות

"האישה עשתה היסטוריה"

 

שלוחת יד ושם, גבעתיים

 

ד. ביקורי סטפה בארץ ישראל.

                                                   

 

סטפה בעין חרוד

 

 

 

 

 

סטפה ביקרה בארץ בפעם הראשונה בשנת 1931 והיא הייתה אז בת 45.
בפעם השנייה ביקרה ביקור קצר בשנת 1934 .
בפעם השלישית ביקרה בשנת 1936.
לכל הביקורים הנ"ל הגיעה לארץ כתיירת,
בעיקר התארחה בקיבוץ עין חרוד אצל חברים וחברות שהכירה-
בוורשה מימי עבודתם כמחנכים בבית היתומים.
החברה הקרובה אליה ביותר הייתה פייגה (ליפשיץ) ביבר,
נערה צעירה מוכשרת ויפהפייה שהחלה את צעדיה הראשונים,
מיד לאחר סיימה את לימודי החינוך בוורשה,
כמדריכה בבית היתומים, ובשנת 1925 עלתה לא"י לעין חרוד.
סטפה ראתה בפייגה תחליף לבתה המאומצת אסתר.
פייגה הייתה מאד קרובה לסטפה בעבודתן המשותפת בבית היתומים.
הן נהגו להתייעץ האחת עם השנייה בענייני חינוך,
ומצאו הרבה נושאים וקווי אופי משותפים. 
הן נהגו להתכתב האחת עם השנייה ולהתייעץ בנושאים שונים,
גם לאחר שפייגה עזבה את פולין.
מן המכתבים שלה לפייגה אפשר להבחין עד כמה אהבה את פייגה ,
כאילו הייתה בתה. בכל מכתב היא כנתה אותה בקריאה "בתי היקרה" :
"בתי היקרה... כתבי לי מהו סדר היום שלך, והאם אינך עייפה מדי?
האם חסרות לך סיגריות? גרביים בודאי אינך מתקנת מחוסר זמן...
יש לי הרושם שאת מסתירה ממני במכתבייך.
כל הזמן ישנו משהו שהוא מוסתר ולא גלוי אך אני לא יודעת-
אם את שומרת איזה שהוא סוד שאת לא רוצה לכתבו לי משום שזה לרעתי,
או משום שזוהי בשורה טובה ואת רוצה למסור לי אותה בעל פה כשאהיה אצלך.
נשיקות וחיבוקים אמיצים שלך סטפה."
במכתבים אלה ניכר כי היחסים בין פייגה לסטפה היו מעבר-
ליחסים הרגילים שלה למחנכים אחרים,
ולא רק משום שראתה בה כבתה אלא כי מצאה הרבה משותף להן.
כפי שכתבה באחד המכתבים מתאריך 26.04.1925 :
"מכתבייך מזכירים לי לא פעם את עצמי, כלומר את עצמי בשנים עברו,
אלא שאת יודעת מה זו פנימייה,
ואני כשהלכתי לפנימייה, ניסיון בעבודה חינוכית לא היה לי.
"בהמשך נותנת סטפה לפייגה עצות מעשיות :
"תבכי בלילות בשקט, וביום תמשיכי את העבודה הקשה. לעתים תרימי ידיים.
כמה פעמים הרים גם דר' גולדשמיט את ידיו למרות שאין לנו מה להשוות את עצמינו אליו.
צריך רק למצוא צוות טוב, ידידים לילדים, לפחות אחד, ולא יכול להיות שאי אפשר למצוא.
לא למהר עם השינויים ולא להתרגז.
"בזכות הקשר ההדוק עם פייגה התחילה סטפה לחשוב על ביקור בארץ.
הרקע להגעתה לביקורה הראשון היה הן מכיוון שכבר חשה עייפות בעבודתה
בבית היתומים והן מכיוון שרצתה לעזור לידידתה
שנשמעה במכתביה גלמודה ומלאת ייאוש.
אחד המכתבים לפני הגעתה לארץ מתאר את ההכנות שלה לקראת הנסיעה:
"פייגוש'יה אהובה,
כבר מאה פעמים בהזדמנויות שונות רציתי לזרוק את הכל ולנסוע אליך.
מכתבך האחרון הוסיף לי תיאבון,
אבל השנה לקחתי על עצמי התחייבויות עד הראשון בספטמבר ועלי למלאן.
הכסף לנסיעה כבר שמור אצלי.
אימא חסכה מעצמה את הכל,
בשבילנו שני הצעירים השאירה סכום שיספיק למחלקה השנייה...
התחלתי כבר ללמוד עברית, סידרנו לכך שני שולחנות מיוחדים, אבל הולך לי קשה מאד,
עם זה שהשפה קשה ושהראש הזקן סתום, אני רוצה ללמוד לפחות מאה מילים פשוטות"  ובהמשך: "אני מתכוננת לשני דברים :
1. אני רוצה לעזור עם הניסיון שלי
2. אני רוצה להרוויח קצת לקיום,
כי אינני יודעת לכמה זמן יספיקו 250 הדולרים עם הנסיעה והקיום.
אני לא יכולה לתכנן על סכום גבוה יותר מכיוון שהמשכורת שלי ,
את יודעת, לא ניתן לשים הצידה מאומה"
הרקע לביקורה השני הקצר, היה כאשר חל שיפור עצום במצבה הנפשי של  פייגה
כשפגשה את בעלה לעתיד חיים ביבר ושיתפה את סטפה בהתלבטויותיה לגבי נישואין.
"זאת הייתה כנראה מטרת ביקורה אצל פייגה בשנת 1934" כפי שאומרת בתה של פייגה ,
חנה . הוא מצא חן בעיניה והיא הייתה זו שכנראה השפיעה על פייגה להינשא לו .
 
 

סטפה בעין חרוד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בביקורה השלישי בשנת 1936 שהתה סטפה פרק זמן ארוך יותר מהפעמים הקודמות.
בתקופה זו החלה לעבוד בבית הילדים, ולהשתלב בפעילות חינוכית בקיבוץ.
הקשר שלה עם הקיבוץ הולך ומתחזק והיא כותבת לפייגה:
"לא ידעתי שתוך חודשיים אפשר להתרחק ממה שהיה משך שנים כה רבות תוכן חיי,
ועצוב לי על כך, אבל בודאי אתרגל כשאתחיל לעבוד"
כאשר שבה לפולין לאחר ביקור זה הפכה להיות ציונית נלהבת בכל נפשה,
בשלהי 1937 כתבה לפייגה:
"אל תתפוצצי מצחוק אני מלמדת את הדוקטור עברית !!!"
קורצ'אק וסטפה הפכו להיות מפיצי אהבת הארץ והציונות בקרב יהודי וורשה.
הם עסקו בהרצאות בסמינרים וכתבו לעלון התנועה על שהותם בארץ
על מעשיהם בפרט והמעשה הציוני בכלל.
בית היתומים הפך להיות מרכז הסברה של התנועה הציונית
ומקום מפגש לפעילי התנועה בוורשה. סטפה ארגנה בבית היתומים תערוכה על א"י.
מיום חזרתה לוורשה,
לאחר הביקור ב - 1936 כאשר נקשרה נפשה מאד לארץ,
ידעה כי תחזור לא"י לתמיד.
ואכן היא התחילה להכין את עצמה הן מהבחינה הנפשית והן מהבחינה הכלכלית לעלייתה לא"י. בתאריך 13.3.1938 הגיעה לארץ במטרה להישאר והיא בת 52.
אמנם היה לה קשה להיפרד מבית היתומים ובעיקר היה לה קשה להיפרד מקוצ'אק.
"בכלל קשה לי להשאיר פה את הדוקטור.
לו היה בעל אופי אחר הרי הסוכנות היהודית שהוא סגן חבר במועצה שלה,
הייתה נותנת לו חלקת קרקע במושב כלשהו בארץ.
ולמרות אי ידיעת השפה היה מסתדר ומתרגל. אני יודעת שהוא רוצה בזה.
הגם שיש לו אלפי היסוסים מובנים. אני שוברת לי את הראש כיצד והיכן לסדרו.
אולי לו היו מציעים משהו בעיר היה גם כן מסכים ללא התנגדות.
שכן כעת הוא לגמרי פסיבי."
קורצ'אק עצמו לא היה מרוצה מכך שנסעה בכדי להישאר בארץ
"הדוקטור מתרגז על נסיעתי, וחוזר כל הזמן על כך שעלי לחזור...
הדוקטור מנסה להשפיע עלי כל הזמן שלא אסע, שאינני רוצה שלא אוכל להסתגל.
הוא גם אומר שלא יישאר לבד בבית היתומים, אבל אני חושבת שיחזור בו.
כי חבל להשאיר מקום כזה בלי מחליף...
יום אחד אומר הדוקטור שהוא נוסע לפלסטלינה ולמחרת שאינו נוסע-כך לסירוגין"
חרדות רבות תוקפות אותה ערב נסיעתה לארץ לצמיתות.
חששות מגילה המתקדם, מקשיי השפה, כיצד תשתלב בעבודה בקיבוץ?
ועל כך היא כותבת לפייגה:
"זה שאני לא בת 35 ולא צעירה הרבה משישים וחמש עובדה בעלת משמעות היא
וכוח עליון יקירתי...לחינוך השפה שלי עוד לא הספיקה.
אני כבר זקנה ואני לא יודעת איך ישפיע עלי מזג האוויר, והתנאים החיצוניים.
האם אני אוכל אפילו שאני כל כך רוצה??
אני בכל זאת עוד לא כל כך זקנה כמו הזקנות שלכם שבאו לארץ ישראל רק בשביל למות.
ואני עובדת כאן במלוא המרץ. הדוקטור כל הזמן מזהיר אותי וזה מגביר את הספקות.
כך שאני מודה שאני רוצה אך גם מפחדת". 
מיד בהגיעה לארץ החלה לעבוד במרץ רב,
ולנסות לשנות עניינים חינוכיים שנראה היה לה כי יש צורך לשנותם או לתקנם.
למשל: הציעה לעבור להגשת מנות אוכל כלליות שמתוכן יוכלו הילדים
לבחור את הרצוי להם בכמות ובסוג,
העירה על מחנכות עייפות שאינן מתאימות לתפקיד "המחנכים האמתיים",
ערכה סיורים בקיבוצים וייעצה כיצד לפתור בעיות חינוכיות שונות,
טענה כי הדברים לא נעשים בשיטתיות ולא נעשים באופן יסודי ועד הסוף,
עודדה מחנכים ללמוד ולא רק לעסוק בחינוך ללא לימודים.
חברי הקיבוץ נבהלו וחששו כי סטפה הולכת לשינויים קיצוניים מדי.
למשל כאשר הציעה את שינוי שיטת השמירה בלילה ,
על בתי הילדים נתקלה בהתנגדות כמעט מוחלטת.
היא נהגה לומר: "בקיבוץ צריך לחיות 300 שנה כדי להזיז משהו.
בבית היתומים היינו מחליטים ומעבירים את ההחלטה,
פה קשה לשנות משהו"
לאחר שנה ושלושה חודשים של שהייה בקיבוץ עין חרוד עזבה סטפה,
בקיץ 1939, את הקיבוץ וחזרה לפולין.
אך לא בגלל כשלון אישי אלא משתי סיבות אחרות לגמרי:
א. עקב השמועות על מצב קשה בפולין בגלל החשש מהגרמנים ואווירת המלחמה.
ב. "לעזור לקורצ'אק בנסיעתו המתוכננת לא"י." 
בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה ובמצב זה נאלצה להישאר בפולין.
בתקופה זו אמרה סטפה לעדה הגרי פוזננסקי :
"בימים אלה מקומי פה, אבל את תסעי"
ואכן עדה הגרי-פוזננסקי הספיקה לצאת מפולין,
ועלתה לארץ שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה  בתאריך 28.08.1939.
 

 

למעבר בעבודה אקדמאית על סטפה

לחלקים ה' - ו' - ז' לחץ כאן.

 



הגיבו בפייסבוק