עבודה אקדמאית על סטפה חלק א וחלק ב''.

 סטפה (סטפניה) וילצ'ינסקה

            (1886 – 5 לאוגוסט 1942)

                  קווים לדמותה

 

 

פרק א'- תולדות חייה.

פרק ב'- סטפה "מחנכת של המחנכים" -ה"בורסיסטים".


מאת : דאובר שרי מאי 2009 – תשס"ט
עבודה שנכתבה במסגרת השתלמות
"האישה עשתה היסטוריה"
שלוחת יד ושם, גבעתיים

סדר הפרקים:

א.   תולדות חייה.

ב.   סטפה "מחנכת המחנכים" - ה"בורסיסטים".
ג.   מהות קשריה עם קורצ'אק וקווים לדמותה.
ד.   ביקורי סטפה בארץ ישראל.
ה.   זמנים קשים  בית היתומים בתוך הגטו
      והסוף הנורא מכל.
ו.    דברי סיום.
ז.   ביבליוגרפיה.




א. תולדות חייה
סטפה נולדה בוורשה בשנת 1886, למשפחה יהודית אמידה ומתבוללת.
לאחר התיכון השתתפה בקורס לגננות מה שמעיד שכבר בהיותה צעירה,
נמשכה לתחום החינוך, ובמקביל גם עבדה  בגן ילדים כגננת.
בשנים 1908 - 1906 למדה מדעי הטבע באוניברסיטת ליאז' בבלגיה,
במקביל בשנים אלה נהגה לבקר את אחותה  - יוליה – שהתגוררה בשווייץ,
כאשר שתיהן "יעדו עצמן להוראת מדעי הטבע"  בהיותה בשווייץ,
זמן קצר לפני ששבה לוורשה הכירה את יאנוש קורצ'אק.
שיחותיה עם יאנוש קורצ'אק התמקדו בנושאי חינוך ,
בשיטות החינוכיות שהיו אז חדישות ובמיוחד בשיטת החינוך של מריה מונטסורי.
סטפה התלהבה מאד מתורתה החינוכית של מריה מונטסורי
והפצירה ביאנוש קורצ'אק "
לנסוע ולראות את הדר' מונטסורי בעבודתה".
בשנת 1909 בהיותה בת 23 ובטרם סיימה את לימודיה האקדמאים בבלגיה ,
חזרה לוורשה.בשנת 1910 נפתח ליד ביתה, ברחוב פרנצ'יסקנה 2,
בית יתומים לילדים יהודיים והיא החליטה לחזור לאהבתה הישנה,
לחינוך ילדים והחלה לעבוד בו בהתחלה כמתנדבת.
לאחר מספר חודשים היא כבר הייתה  מנהלת הבית. 
החלטתה לעבוד למען ילדים חסרי כל,
שבאו משכבת עניי החברה היהודית בוורשה,

הייתה החלטה בלתי שגרתית ונועזת בעיקר בעיני בני משפחתה שאמרו לה:
"הלא אישה את, נערה צעירה לימים,
חדלי לך מן הפרחחים הללו שחותמם אינם מקונח".
בתקופה זו אימצה לה כבת את אחת מילדות בית היתומים שנקראה אסתרק'ה.
שעות על גבי שעות כאשר התרוקן הבית מילדים הייתה מבלה איתה.
"הייתה קולעת את צמותיה הארוכות ומקשרת אותן בסרטים צבעוניים...
מקריאה לה סיפורים בהיחבא, מנשקת, מלטפת ומחבקת.
את כל אשר היה עם ליבה העניקה לאסתרק'ה "כבתה היחידה.
" כאשר הגיעה אסתרק'ה לגיל 14 נשלחה לבי"ס בשווייץ,
שם למדה חינוך במטרה שתוכל לחזור ולעבוד בבית היתומים כמחנכת.
בתפקידה כמנהלת בית היתומים ברחוב פרנצ'יסקנה 2,
פרסמה מודעת דרושים בעיתון "נובה גזיטה"  ובה היה כתוב:
"דרוש רופא לבית התינוקות, לכמה שעות ביום, התנאים לפי הסכם" .
יאנוש קורצ'אק שראה מודעה זו והכיר את סטפה מפגישותיהם בשווייץ,
נענה לה, ומאז החלה עבודתם המשותפת 32 שנים עד סופם המר
בטרבלינקה באוגוסט 1942.הבית ברחוב פרנצ'יסקנה 2 היה מלא,
מספר הילדים הלך וגדל, ויאנוש קורצ'אק וסטפה החליטו לחפש מקום מתאים אחר ,
לבניית בית יתומים חדש גדול שיוכל להכיל את כל הילדים.
"סטפה נוטלת על עצמה את האחריות להקמתו של בית חדש" ,
בהיותה בת למשפחה אמידה החלה בגיוס כספים אצל מכרים עשירים בוורשה,
ואמרה לקורצ'אק:
"הריני משתמשת ברגע הפנאי כדי להודיעך כי בימים הקרובים-
יש בדעתי לכנס לישיבה חבורה מאפוטרופוסי ילדינו כדי לדון על-
תכנית בנייתו של בית יתומים גדול".
כדי לאסוף את הכספים בקרן מיוחדת למטרת הקמת בית יתומים,
הקימו השניים את "חברת בית היתומים" שהייתה מורכבת בעיקר מעשירי העיר.
סטפה שכנעה את קורצ'אק כי כדי לגייס כספים,
עליו לנאום בכינוסים של אמידי וורשה כיוון שידעה שרק
"הדוקטור בנאומיו ייתן את הרושם המתאים להשיג את הסכמתם וכספם".
בשנת 1912 במחצית חודש אפריל הונחה אבן הפנה לבית היתומים החדש-
ברחוב קרוכמלנה 92 בעיר ורשה שבפולין. 



 

בית היתומים ברח' קרוכמלנה 92
לפני מלחמת העולם השנייה.
(צילם שלמה נדל חניך הבית).

 

 

 

 

 מתחילת הפעלתו של בית היתומים החדש ברחוב קרוכמלנה ניהול הבית 
עבר לידי יאנוש קורצ'אק וסטפה התמנתה לסגניתו.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה ( 1914-1918 ) יצא קורצ'אק לחזית כקצין רפואה,
וסטפה נשארה לנהל את הבית.
סטפה ניהלה את הבית במסירות ועשתה ככל יכולתה להמשיך את חיי הילדים -
כפי שהיו לפני המלחמה וזאת למרות קשיי התקופה,
קשיים של מחסור בכל ובעיקר במזון, התפרצות של מחלות ומגפות.
קורצ'אק שלח מברק לאסתרקה לשווייץ שתחזור לבית היתומים ,
ותעזור לסטפה בניהול בית היתומים.
אסתרקה אכן חזרה לבית היתומים אך בזמן שטיפלה בילדים החולים -
נדבקה וחלתה במחלת הטיפוס ונפטרה ממחלה זו.
"לסטפה היה זה פצע שלא הגליד עד יומה האחרון". 
זמן מה לאחר מות אסתרק'ה אמרה סטפה לפייגה -
המחנכת שהפכה להיות כ"בתה השנייה":
"מעולם לא חשבתי להתחתן, אבל רציתי בילד.
במות אסתרקה הבינותי מה הפסדתי... יתכן שאילו היה זה ילדי,
לא הייתי מסוגלת להתגבר ולהמשיך".
כאשר חזר קורצ'אק לבית היתומים לאחר ארבע שנים של היעדרות,
הוא מצא בית יתומים שנוהל למופת, "וכשיצאו הילדים להריע לו על שובו,
ניגש לסטפה, נשק את ידה בחום ובעיניים נוצצות הודה לה". 
בנובמבר 1919 נפתח בית היתומים לילדים פולנים בפרושקוב שנקרא:
"נאש דום" ("ביתנו") ע"י המחנכת הפולנייה מריה פאלסקה.
קורצ'אק תמך וייעץ למריה, הוא הכיר אותה בקייב במהלך מלחמת
העולם הראשונה בתפקידו כרופא צבאי,
כאשר נהג תוך כדי תפקידו הצבאי לבקר בבתי יתומים בקייב.
קורצ'אק חילק את זמנו בין שני בתי היתומים הנ"ל,
והיה עסוק בעבודה ציבורית של גיוס תמיכה וכספים לשני בתי היתומים הנ"ל.
בנוסף לכל אלה המשיך את עבודתו ברדיו,
הרצה בסמינרים לחינוך ובאוניברסיטאות,
המשיך בכתיבת ספרי ילדים,
וערך את עיתון הילדים הפולני "מאלי פשגלונד"("הסקירה הקטנה").
ימים רבים נעדר קורצ'אק מבית היתומים בקרוכמלנה
וסטפה באופן מעשי נותרה לנהל את בית היתומים לבדה.
למעט ביקוריה בארץ ישראל לא עזבה סטפה את בית היתומים,
נשארה בו כל ימות השנה וגרה בו בחדרון קטן בתוך בית היתומים.
בשנת 1937 עזבה את עבודתה בבית היתומים לאחר שעבדה בו 25 שנה,
והחלה לעבוד כמנהלת מדור בשירותי הייעוץ של צנטו"ס,
שם בתוך מרכז סנטו"ס קיבלה קהל שלוש פעמים בשבוע.
במשך 10 ימים בחודש ביקרה במוסדות ושם אכלה ולנה עם החניכים,
כדי להכיר את הנעשה במוסד בצורה מעמיקה יותר.
(CENTOS -   Centrale Opieki nad Sierotami - Central Jewish Society for the Care of Orphans  - ארגון יהודי לטיפול ביתומים שפעל בין שתי מלחמות עולם-
והיה מופקד על כ – 160 פנימיות בכל רחבי פולין).
שלוש פעמים ביקרה סטפה בארץ ישראל, ובעיקר בקיבוץ עין  חרוד,
שם אירחה אותה חברתה ממחנכי ה"בורסה"- פייגה ביבר ליפשיץ  
שעלתה לארץ כמה שנים קודם לכן.
בשנת 1931 שהתה בקיבוץ מספר שבועות,
ובשנת 1936 כבר שהתה בארץ מספר חודשים.
בשנת 1938 הגיעה לארץ במטרה להישאר, 
אולם הידיעות על המתרחש בפולין ,
הביאו אותה לחזור לפולין בכדי לעזור לקורצ'אק בעתות מצוקה.
היא תכננה לעשות הכל כדי לנסות ולהשפיע על קורצ'אק-
לעלות לא"י אך המלחמה פרצה וכבר לא ניתן היה ליישם את תכניותיה. 
במאי 1939 כאשר חזרה ממסעה האחרון בארץ-ישראל,
הקימה בבית היתומים תחנת עזרה ראשונה עבור כל האנשים
שבאו מן הרחוב פצועים או חסרי בית.
בעקבות הוראת המושל הגרמני של אזור ורשה, 
לודוויק פישר, מ-2 באוקטובר 1940,
בדבר הקמת הגטו בעיר, עשה קורצ'אק מאמצים נואשים
כדי להשאיר את היתומים בביתם ברחוב קרוכמאלנה,
אך כל מאמציו היו לשווא.
בימים הראשונים של חודש נובמבר הועברו כל מטלטלי הבית
לבית הספר למסחר ע"ש רסלר, ברחוב  חלודנה 35 ( Chlodna).
מנהל בית-הספר וקורצ'אק הסכימו ביניהם-
 להחזיר אחרי המלחמה את הבניינים ללא נזקים.
בגטו ורשה נכלאו כ - 100.000 ילדים עד גיל 14 (כ-25% מכלל אוכלוסיית הגטו),
קרוב ל-75.000 מהם היו זקוקים לעזרה.
התפשטו ביניהם מחלות טיפוסיות לאנשים החיים בעוני ובמצוקה:
טיפוס-בטן וטיפוס בהרות, דיזנטריה, טראכומה (מחלת עיניים),
מחלות עור למיניהן, שחפת. הילדים תפחו מחמת הרעב,
הסתובבו לבושי סחבות ללא נעליים וללא גרביים.
מדי יום מצאו את גוויותיהם מוטלות ברחוב.
חלק מן הילדים עסקו בהברחת לחם מהצד הארי לתוך הגטו,
רבים מהם שילמו על כך בחייהם.
הודות למאמציהם של קורצ'אק וסטפה, 
התנהלו החיים בבית-היתומים ברחוב כלודנה בצורה נורמלית יחסית.
הילדים זכו לקבל את מזונם, ובמהלך 1941 איש מהם לא חלה בטיפוס.
בשבת בבוקר נהג קורצ'אק לשקול את הילדים,
ובשעות אחה"צ הם הלכו למשפחותיהם.
היות ובתי הספר היו סגורים,
הוא ארגן לימודים במחתרת שהתקיימו בין כותלי בית-היתומים.
הוא ארגן מפגשים עם חניכי הפנימייה, 
בהם דנו בבעיות חברתיות ובבעיות חינוך שונות,
חגגו יחד את החגים היהודים, נפגשו עם אמנים ועם בעלי מקצוע שונים, ועוד.
קורצ'אק ערך שם גם מפגשים עם ילדים בהם סיפר אגדות.
ב-21 באוקטובר 1941 פורסם צו המצמצם את גבולות הגטו.
ילדי בית-היתומים הועברו לרחוב שיינה 16 - שליסקה 9,
לבית שהיה בעבר משכנו של איגוד הסוחרים של ורשה.
הבית היה צנוע מאד בהשוואה לבית היתומים המקורי,
אך בזכות אלתורים רבי-השראה,
נוצרו תנאיי-חיים נסבלים עבור 200 הילדים.
את מבצע חיסול הגטו התחילו הגרמנים ב-22 ביולי 1942
(כזכור, היה זה ביום הולדתו של קורצ'אק).
באותו יום בשעה 10 בבוקר, בישיבת היודנראט שכונסה בבהילות,
ציווה הרמן הפלה (Herman Hofle) על-
"העברת אוכלוסיית הגטו לצורך התיישבות ל "שטחים המזרחיים".
ב-6 באוגוסט 1942, קורצ'אק, וילצ'ינסקה, עובדי בית-היתומים האחרים,
ומאתיים חניכים הובלו ל"אומשלאגפלאץ" (ככר השילוחים).
בימים שבין ה-22 ביולי עד מחצית ספטמבר 1942
הובילו הנאצים מן "האומשלאגפלאץ"
למחנה ההשמדה טרבלינקה למעלה מ מ-300.000 בני אדם,
93.000 מהם - ילדים עד גיל 14.


ב. סטפה "מחנכת המחנכים" - ה"בורסיסטים"

"הבורסה" הייתה הפנימייה להכשרת מחנכים שהקים קורצ'אק
ליד בית היתומים ובעקבות השם "הבורסה"
כונו המחנכים שהוכשרו שם "הבורסיסטים". 
דרך העבודה של סטפה עם המחנכים (ה"בורסיסטים") הייתה מיוחדת במינה. 
"מצד אחד שימשה להם כמנהלת וכסדרן עבודה  
שיבצה לשעות הלימוד איש איש לפי כישוריו, 
לפי יכולתו ולפי צרכי הבית  ומצד שני שימשה להם כמדריכה וכמורה פדגוגית". 
כל בורסיסט היה חייב לרשום יומן בו רשם את הנושאים הבאים:
מעקבים אחר ילד או מספר ילדים שהיו בקבוצתו ובלטו בבעיות התנהגות מסוימות,
בעיות שבהן נתקל המחנך ואין לו תשובה עליהן, ושאלות חינוכיות עקרוניות.
יומן זה נמסר אחת לשבוע לעיונה של סטפה. 
בתשובותיה למחנכים אפשר לראות קו של תורה פדגוגית שלימה,
אשר בחלקה בודאי הושפעה מקורצ'אק, אך בודאי היו לה עקרונות משלה,
שהיו מיוחדים לה וקורצ'אק למד ממנה. 
מספרת מרים מרגלית מחנכת "בבורסה" שכך ענתה לה סטפה:
"כמחנכת וכפדגוגית יודעת את כי:
לכל שאלה יש מספר רב של תשובות ואין רק אחת שהיא גם נכונה...
אני לא יכולה לתת לך מרשם, את חייבת להחליט בעצמך...
אדם צריך שיהיה לו אומץ אישי,
ואם את לא מעיזה להגיש תביעה נגד הילד בדרך של משפט,
צריך שיהיה לך אומץ לב להודות שאין לך אוטוריטה... נו,
ואת באמת רוצה שאני אסדיר לך את העניין עם הילד" . 
סטפה עודדה את המחנכים להתמודד עם בעיות חינוכיות,
ולא לחפש פתרונות קלים לבעיות. 
כך למשל כאשר פנתה אליה המחנכת מרים מרגלית בשאלה :
האם להעביר ילדים שמתנהגים בגסות ליד שולחן האוכל ,
למקום אחר בחדר האוכל ? ענתה לה סטפה שהיא מתנגדת לכך ,
ורואה בכך כניעה וחולשה של המחנך למזגו הרע של הילד.
סטפה העדיפה חינוך:
"הילד יישאר במקומו ואנחנו נתמודד עם מזגו הסוער,
נלמדו להירגע, להיות חברותי,
ולהיות חלק מהמסגרת בה הוא מצוי ולחיות איתה.
הזמן יעשה את שלו ואז גם תראי שאני צודקת" . 
המחנכים "בבורסה" היו צעירים מאד,
היו כאלה שאך סיימו את לימודי התיכון שלהם, בני 18,
ולכן עצותיה היום יומיות של סטפה היו כה חשובות למחנכים,
צעירים חסרי ניסיון בחינוך ומלאי ספקות. 
מספר יוסף ארנון,
שהגיע לבית היתומים כדי להתקבל לעבודה כמחנך (1928-1932) ,
כי לאחר שעבר בדיקה רפואית וראיון קצר אצל קורצ'אק,
שאל את קורצ'אק האם התקבל, וקורצ'אק השיב לו: 
"כן, אני מקווה שאתה תתקבל אבל ההחלטה אינה בידי",
ואז הוא הזכיר בפעם הראשונה את פאני סטפה(גברת סטפה):
"היא תראה אותך". בזה נגמרה השיחה" . 
לפי תשובתו זו של קורצ'אק ,
אפשר להבין כי ההחלטה תלויה באדם אחד בסטפה.
זה מעיד עד כמה הייתה סטפה דומיננטית בהחלטותיה ,
לא רק לגבי חיי היום יום של החניכים בבית היתומים ,
אלא בהחלטות של מדיניות חינוכית כגון:
ההחלטה מי יתקבל כמתאים לחנך את הילדים. 
עד כמה סטפה היא זו שהחליטה בסופו של דבר,
אם לקבל את המועמד להדרכה או לאו,
מעיד גם סיפורו של יהודה כהנא שהיה מדריך בבית היתומים,
על תהליך קבלתו לעבודה:
" המפגש הראשון שלי עם סטפה וילצ'ינסקה-
היה ביום סתיו יפה אחד בשנת 1929.
בתשובה לפנייתי ליאנוש קורצ'אק לקבלני לעבודה בבית היתומים,
קיבלתי הזמנה לבוא לשם שלושה ימים לפני התחלת שנת הלימודים.
בבואי למקום מצאתי את הבית ריק ואת פני קיבלה סטפה בחלוקה השחור הנצחי.
היא אמרה לי שהדוקטור נמצא בקייטנה,
וכאשר יחזור ישוחח איתי ויחליט אם לקבלני או לאו.
סטפה ביקשה ממני לעלות עימה לקומה ב' של הבית ,
והראתה לי את החדר שאגור בו, אם אתקבל.
לפי שעה בקשה ממני לנקות את החדר העומד ריק מזה חודשיים,
והראתה לי את החדרון בו נמצאים אביזרי הניקוי.
היא הסבירה לי שאין בבית היתומים עובדי ניקיון . 
וכל אחד דואג לניקיון חדרו.
אחר שסטפה הלכה נטלתי לחדר את כל מה שהיה -
נחוץ לעבודת הניקיון והתחלתי במצווה. רחצתי את החלונות,
ניגבתי את הרהיטים,
ניקיתי את הקירות והתקרה במטאטא ארוך שנועד לכך,
וצחצחתי את הרצפה,  עד שהבריקה כמו ראי.
כעבור זמן מה נכנסה סטפה לחדר, העיפה בו מבט קפדני ואמרה:
"עמדת במבחן. נתקבלת לעבודה" 
מאירוע זה ניתן להסיק מספר מסקנות חשובות: 
א.  סטפה הייתה זו שהחליטה אם לקבל את המועמדים להדרכה,
     גם אם קוצ'אק לא פגש אותם כלל. 
ב.  בנוסף לכישורי הדרכה היה חשוב לסטפה,
     לבחון את כישוריו האחרים של המדריך,
     בעיקר בתחומים היום יומיים של החיים כמו ניקיון, כביסה וכו',
     ובעיקר גברים שסביר כי לא היו מיומנים בניקיון,
     האם הם מסוגלים ללמד ילדים לנקות?
     אם הם בעצמם אינם מסוגלים לנקות הרי שאינם מתאימים. 
ג. חשיבות ערך העבודה: כל עבודה ובעיקר עבודות הניקיון מכבדות את האדם,
    אין משרתים ואין אחרים שעושים את העבודות "הלא נעימות". 
ד. המדריך, המקפיד כל כך בניקיון חדרו הוא המודל הנכון לחיקוי:
    הילדים שראו את המדריכים מנקים בעצמם את חדרם,
    ולא סתם מנקים אלא מנקים ביסודיות,
   הבינו ביתר טבעיות כיצד הם אמורים לנקות בעצמם את חדרם. 
על פגישתו הראשונה עם סטפה מספר יוסף ארנון:
"הלכתי למשרד. שם קיבלתי מסטפה את "המקלחת הקרה" הראשונה.
היא קיבלה אותי בחומרת פנים והרבתה בדברים, כדי להקשות עלי,
אם יצאת מחדרו של קורצ'אק בהרגשה נעלה, כי שאלותיו היו מעניינות,
הרי בשיחה העניינית עם הגב' סטפה כמו נפלת לבירא עמיקתא.
השיחה נסבה על דברים של יום יום: האם יש לי כסף? האם יש לי בגדים?
האם אני יודע כמה זמן אצטרך לעבוד? האם אני יודע מה נדרש ממני?
האם אני יודע את "הרגולאמין" (חוקה) של הבורסה, ועוד ועוד...
משמע פה הוצבת "בשתי רגליים על הקרקע". 
בהמשך מספר י' ארנון כי חבריו והוא התקבלו לעבודה,
כל אחד עפ"י כישוריו והתחומים בהם הצטיין ויכול היה לתרום לילדים,
"משמע כל אחד תרם בתחום המיוחד לו,
והדבר נעשה מתוך הסכם עם סטפה ולאו דווקא עם קורצ'אק ,
ומתוך בדיקה מעשית.
הניסיון של התאמת עבודתו של הבורסיסט נבדק משני כיוונים:
הצרכים של בית היתומים וכשרו של הפרט – הבורסיסט.
לגבי סטפה היו  הצרכים של בית היתומים בין העיקריים הדומיננטיים,
ואילו קורצ'אק שלא עסק "בסידור עבודה" התעניין באדם המתקבל לבורסה...
כך היה לאורך כל הדרך!" 
אפשר מכך להסיק כי מה שהיה באמת הכי חשוב לסטפה -
הם צורכיהם של הילדים בלבד,
צרכיו של המחנך לא היו בראש מעיניה, וזה אכן מתאים ,
לכל תיאורי החניכים והמחנכים שמזכירים את דמותה,
היא חשבה אך ורק על טובתו ורווחתו של החניך. 
יהודה כהנא מחנך בבורסה מעיד כי המגע של המחנכים,
עם סטפה היה רב יותר מאשר עם קורצ'אק.
"את סטפה היינו פוגשים מספר פעמים ביום,
ומדי פעם הייתה מתפתחת בינינו שיחה מאלפת קצרה.
הדרכה מסודרת ומקורית ניתנה לנו ע"י סטפה בכתב.
לכל מדריך הייתה מחברת בה הוא רשם את הסתכלויותיו,
הערותיו, שאלותיו והצעותיו.
בתום היום היה מניח את המחברת במשרד ,
ולמחרת נוטל אותה כדי לקרוא את תגובותיה של סטפה ,
והתגובות היו קצרות, קולעות, מאלפות מעוררות מחשבה.
היא גם לא היססה למתוח ביקורת על מעשינו ורעיונותינו  -
וזו הייתה תמיד גלויה וישירה,
ולא תמיד נעימה" במקביל לדאגה לצרכים החינוכיים,
דאגה סטפה לצורכיהם הפיזיים באותה חשיבות. 
"סטפה דאגה שהחדר הלימוד יהיה מסודר ,
שבשעות ערב מאוחרות של לימודיהם הם יקבלו שתייה ,
שצריך להפסיק את הלימודים כי כבר מאוחר".

 

 
 


הגיבו בפייסבוק