עבודה אקדמאית על סטפה חלקים ה', ו, ז'.

              חלקים ה' , ו' , ז' 

       של העבודה האקדמאית

על סטפה (סטפניה) וילנצסקסה

 

 

 

פרק ה'- זמנים קשים-בית היתומים בתוך הגטו והסוף הנורא מכל.

פרק ו' - דברי סיום.

פרק ז'- ביבליוגרפיה.

 

מאת : דאובר שרי מאי 2009 – תשס"ט

עבודה שנכתבה במסגרת השתלמות

"האישה עשתה היסטוריה"

 

שלוחת יד ושם, גבעתיים

 

ה. זמנים קשים בית היתומים בתוך הגטו והסוף הנורא מכל

 

 

בעת שהותה של סטפה בעין חרוד בשנת 1938 ,
כאשר התחילו להגיע לארץ הידיעות על מה שקורה באירופה ובוורשה,
דאגה סטפה מאד לגורלו של קורצ'אק והילדים.
היא ידעה שלא תוכל להביא את כל היתומים ארצה ולכן החליטה סופית,
בחודש אפריל 1939, לחזור לפולין ולהיות עם קורצ'אק וילדי בית היתומים.
בגלויה ששלחה ערב הפלגתה ליוכבד צוק,
חניכתה לשעבר "מהבורסה", שהייתה אז בארץ היא כתבה:
"הריני משוכנעת שבמצב הנוכחי מקומי איתם.
ולכן אצה לי הדרך. אם המצב יחייב את שובי להיות אתכם...אעשה זאת"
מיד עם הגעתה לבית היתומים, קיבלה על עצמה בחזרה את ניהול הבית,
ואת כל התפקידים שמילאה שנתיים קודם לכן.
התקופה הייתה אמנם לפני כיבוש וורשה אך ניכרו כבר
באווירה הכללית סימני רעב ומחסור בכול.
כאשר וורשה נכבשה והמצב החמיר,
היא ניצלה את קשריה כדי להשיג תרומות להחזקת הבית.
היא עברה בין מוסדות והארגונים הציבוריים השונים,
וגייסה את מלוא הכוח להשיג מצרכים וכספים עבור הילדים.
עקב ההתפתחויות הקשות בוורשה היא האריכה כל פעם את שהותה בפולין,
וכתבה לפייגה במכתב מיום 2.4.1940: "יקירתי אנו בריאים.
אני עובדת קצת בבית היתומים ואילו קורצ'אק הרבה.
לא באתי כיוון שאין אני רוצה לנסוע בלי הילדים. שלך סטפה"
ובמכתב נוסף מתאריך 8.4.1940: "אנו עובדים בבית היתומים,
בלי הילדים אינני רוצה להגיע, ולכן עלייך להתאזר בסבלנות,
דרישת שלום חמה לכל החברים.
סטפה" בשלהי שנת 1940 עוד הצליחו
קורצ'אק וסטפה לארגן לילדים קייטנה מחוץ לוורשה.
סטפה כמו תמיד לקחה על עצמה את ארגון הקייטנה על כל הפרטים הדרושים,
הן בארגון והן במימון דרך קשריה עם ארגון צנטו"ס.
"אפילו בימי המלחמה הקשים ארגנה הגב' וילצ'ינסקה,
יציאת ילדים למעון קיץ בכפר גוצלבק"
גם בימים הקשים של רעב וחולי בגטו נשארו-
הן סטפה והן קורצ'אק מודל לחיקוי לילדים.
בעיקר בתזונה הם אכלו בדיוק מה שאכלו הילדים,
ולא העזו למרות שיכלו לאכול אוכל אחר.
ועל כך מספרים צביה לובטקין ויצחק צוקרמן:
" קרה המקרה וסטפה נשתהתה אצלנו בז'ילנה 34, אחר שעת העוצר.
היא נשארה ללון בחדרנו והייתה לנו שהות לשיחת לילה ארוכה.
ארוחת הערב הייתה דלה מאד ונשארנו רעבים.
לא היה זה המקרה היחיד.
רבים היו הימים שבהם האוכל היחידי שבא אל פינו היה רק צלחת המרק בצהריים.
היא ידעה שאנו מקבלים חבילות מחברנו בווילנה,
והדבר היה קצת מופלא בעיניה. סיפרנו לה את האמת.
שאמנם שולחים לנו חבילות נקניק, חמאה, ושאר מטעמים,
שאינם לפי מעמדנו, אלא שאנו מוכרים את דברי ה"מותרות"
וקונים בתמורה לחם לילדים ולמורים העובדים בגימנסיה שלנו.
שהרי הם עובדים במשכורת זעומה ומניין יפרנסו את עצמם ובני משפחותיהם?
סטפה הטיפה לנו מוסר ובטון של "חכמת זקנים" העירה לנו:
" גנרלים שסובלים מכאבי שיניים פסולים מלנהל מערכה ולפקד על צבאות" 
סטפה מתגלה שוב כאישה צנועה וישרה שהדוגמה האישית מנחה אותה.
כאשר פורסמה ההוראה, בחודש אוקטובר 1940, להעביר את היהודים לגטו,
קורצ'אק מנסה לכלול את בית היתומים במסגרת המוסדות שנשארו מחוץ לגטו,
וסטפה הראלית מבקשת רק לדחות את הביצוע לאביב
כי ידעה שבאביב יהיה קל יותר להעביר את כל מיטלטליהן.
הם מקבלים דחייה לשבועיים בלבד.
קורצ'אק מצליח להשיג הסכם עם בית הספר למסחר ע"ש רסלר,
ברחוב חלודנה 35, שיעבור במקומם לקרוכמלנה.
באותם ימים נאסר קוצ'אק וסטפה נשארה לארגן ולנהל את כל ההעברה.
תוך ימים מקבל הבית בכלודנה 35 את צביונו הרגיל.
בית המשפט ממשיך בפעילותו, פינות המשחקים, הצגות, קונצרטים,
ואף מגדלים בגינה ירקות למרק.
לבוגרים שבחניכים היא מסדרת מקומות עבודה ובכך נעזרת בהם להשגת אוכל נוסף.
הבניין ברחוב כלודנה היה מרווח ולחלקו האחד נכנסו
משפחות של יהודים ואילו חלקו השני הוקצה לבית היתומים.
קורצ'אק השתתף בכל ישיבות "ועד הבית" והיה מביע את דעתו בכל עניין ועניין.
גם בתקופה קשה זו המשיך הנוהג של ביקורי ילדים אצל קרובי משפחה בכל מוצאי שבת.
בשעות אלה יצאה גם סטפה לבקר את בוגרי הפנימייה
שכבר היו עצמאיים והמשיכה לדאוג להם כאילו עדיין היו חניכי בית היתומים,
"בשעות הביקור, כאשר התרוקן הבית מילדים, הייתה סטפה נפגשת עם בוגרי המוסד.
היא נהגה לעקוב אחר מהלך חייהם בגטו,
טיפלה באופן קבוע בבעיותיהם, ובמידת הצורך אף הייתה באה במגע עם מעבידיהם,
מתווכת, מפשרת, ודואגת שכל אחד מהם יהיה קשור לעבודה כלשהי.
"הזמרת גב' רומאנה ליליאן-ליליינשטיין שהוזמנה לקונצרט בבית היתומים,
כמו שהיה נהוג עוד לפני המלחמה, סיפרה:
"הבית היה נקי ומסודר ועד היום מלווה אותי ריח הדלות שנדף במסדרונותיו ובאולם.
כמונו כן גם הילדים היו לבושים חגיגית והיו ישובים ערוכים ומלאי מתח לקראת המאורע, כשעיניה של סטפה וילצ'ינסקה פקוחות על הכל...
"תרומה מיוחדת הייתה לסטפה בתחום הרפואי,
וזאת למרות שלא למדה מעולם רפואה. גם בגטו סדרה סטפה חדר מיוחד,
לחולים כפי שהיה בבית היתומים לפני המלחמה.
היה זה במרתף שהפך להיות בית חולים קטן.
"במסירות אין קץ ישבה שעות ליד החולים,
שוחחה ושמה יד על המצח"
בתאריך 26.10.1941 צומצם שטח נוסף של הגטו ובית היתומים הועבר,
פעם נוספת בתוך הגטו לרח' שיינה 16 פינת שליסקה 9.
הבית החדש ששימש לפני המלחמה "משכן איגוד הסוחרים"
לא היה מותאם כלל לחיי פנימייה.
בקומה התחתונה היה אולם גדול ובצדדיו כמה חדרים קטנים.
באולם המרכזי התרכזו כל חיי הפנימייה.
בלילה שימש כאולם שינה וביום חדר אוכל ופעילויות חברתיות שונות.
למרות המצוקה התנהל הבית בארגונה של סטפה ביד רמה,
והמשיך גם בימים הקשים האלה להיות נקי ומסודר.
החיים  בגטו ובבית היתומים הולכים ונעשים קשים יותר.
המוות נמצא בכל פינה.
בחלל האוויר כבר החלו שמועות על "גירושים למזרח".
"סטפה אינה עוזבת את הבית אף לרגע ערה לכל העלול להתרחש."
בתאריך 22.07.1942 החל הגירוש הגדול.
לאחר מספר ימים החלו להגיע שמועות לגטו כי המגורשים מגיעים לטרבלינקה
וכי טרבלינקה היינו מחנה השמדה.
יהודים החלו להתחבא בכל הודעה על גירוש נוסף והגרמנים
עברו לשיטת "המצוד" או "הבלוקדה".
הם סרקו כל בית ובית וכל רחוב ורחוב לפי הסדר ויהודים שלא יצאו מבתיהם נורו.
כל ניסיונות ההצלה לגבי בתי היתומים עלו בתוהו.
בתחילת חודש אוגוסט החל הגירוש של מוסדות הילדים.
אחת הפנימיות הראשונות לגירוש הייתה בית היתומים של קורצ'אק.
ברשימה מס' 201 מדצמבר 1942 כתב רינגלבלום:
"קורצ'אק יצר אווירה זאת, שיש ללכת לאומשלג יחד עם הילדים.
היו מנהלי מוסדות שידעו מה מצפה להם שם,
אך החליטו שאין להשאיר בשעה קשה זו את הילדים לבד.
המחנכים חייבים ללכת איתם למוות".
גירוש בית היתומים התרחש ביום ד' בתאריך 05.08.1942,
היה זה היום ה- 15 לגירוש וחמישה ימים לפני חיסול הגטו הקטן.
באותו בוקר בשעה 8 הוקף גוש הבתים ברחוב שליסקה בו שכן בית היתומים,
ע"י אנשי ס"ס ואוקראינים.
הפעולה החלה בשתי שריקות וצרחות של אנשי הס"ס:
""Alle Juden raus
("כל היהודים החוצה").
בבית היתומים הייתה מוכנה עם בוקר לכל ילד חבילת הבגדים היפה ביותר.
החגיגיות הזאת נתנה ליום הטרגי אווירה של חג,
וכך סטפה וקורצ'אק הרגישו שהם מצליחים לעמעם במעט את תחושת הפניקה והלחץ.
יחד עם קורצ'אק וסטפה הלכו  192 ילדים ו- 8  מבוגרים.
כך מתאר י' פרליס את הבוקר הנורא הזה:
"הילדים ירדו בצייתנות למטה והסתדרו בחמישיות.
קורצ'אק וסטפה ירדו איתם.
לא נשכח גם את הדגל הירוק של המוסד.
זה ימים הכינה סטפה את הכול לדרך.
חושה המעשי הכתיב לה מה עליה לעשות.
לא היו לה אשליות, אך בשיקוליה לקחה בחשבון שאפילו במקרה הטוב ביותר,
הרי לא יחזרו לבית זה. שנית ידעה יפה מניסיון השבועיים של הגירוש,
שכל בית שנעזב ע"י יושביו פושטות עליו חבורות שודדי רכוש מקרוב ומרחוק,
ולוקחות  מכל הבא ליד ואף חותכות בסכינים את הכסתות והכרים,
בחיפוש אחר מטמונים חבויים.
על כן הלבישה את ילדיה במיטב הלבוש שהיה להם ,
וכל דבר בעל ערך שימושי נארז בתרמילים כהלכה.
ארגון זה שיווה למסע מראה חגיגי במקצת של טיול,
אך היא לא מצאה בכך כל פגם." 
הם הובילו את קבוצת הילדים בסדר מופתי ללא התערבות הגרמנים.
כך מתאר, בתוך ימי הגירוש הסופר יהושע פרלה : "
מאתיים הילדים לא צעקו. מאתיים הנפשות הטהורות,
שנידונו למוות, לא בכו.
איש מהם לא נמלט, איש מהם לא הסתתר,
הם רק התרפקו כסנוניות חולות על מורם ומחנכם, על אביהם ואחיהם,
על יאנוש קורצ'אק, שיגן עליהם וישמרם...
יאנוש קורצ'אק ללא כובע, חגור חגורת עור,
נעול מגפיים, כפוף ושחוח, מחזיק בידו של ילד וצועד קדימה.
אחריו צועדות אחיות אחדות בסינרים לבנים ואחריהן מאתיים ילדים-
לבושים בגדים נקיים ומסודרים,
מובלים אל העקדה... הילדים מוקפים מכל הצדדים שוטרים גרמנים,
אוקראינים והפעם גם יהודים.
השוטרים דופקים בהם במגלביהם ויורים ללא הפסק מאקדחיהם...
אבני הרחוב בכו למראה תהלוכה זו" 
נחום רמבה שהיה מזכיר מחלקת החינוך של הקהילה היהודית בוורשה,
ויו"ר האיגוד של פקידי היודנרט,
הצליח להערים על הגרמנים והקים בתוך מתחם האומשלאגפלאץ,
תחנת עזרה ראשונה מוסווית.
בסיכון אישי רב שהוא לבוש בחלוק לבן הצליח להציל,
יהודים רבים ולהבריחם בחזרה לגטו.
וכך הוא תיאר את הגעת קורצ'אק,
סטפה וילדיהם לאומשלאגפלאץ: "...
היה זה יום שדיכא אותי לגמרי. נערך בו המצוד על "הגטו הקטן".
אותתו לנו שמובילים את בית הספר לאחיות, את בתי המרקחת,
את בית היתומים של קורצ'אק, את הפנימיות מרחוב שליסקה ומרחוב טברדה,
ועוד רבים אחרים.
היה זה יום שרבי חם.
את הילדים מן הפנימיות הושבתי בקצה הכיכר, ליד החומה.
קיוויתי שיעלה בידי להציל אותם באותו היום ולהשאירם עד למחרת.
הצעתי לקורצ'אק שיבוא עימי לקהילה כדי להשפיע עליה להתערב,
הוא סירב להיפרד מן הילדים אף לרגע.
התחילה ההטענה(לקרונות לטרבלינקה).
עמדתי ליד שרשרת אנשי המשטרה היהודית שהוליכה לקרונות.
עמדתי ובלב פועם ביקשתי לראות אם הצליחה תכניתי.
כל הזמן שאלתי על מצב הקרונות (אם עדיין לא נתמלאו).
הטעינו בהם בני אדם ללא הפסק ועדיין המכסה לא נתמלאה.
הלכו בהמון צפופים ודחוסים.
המון שמגלבים מזרזים הליכתו.
לפתע נתן ש' פקודה להביא את הפנימיות( מ' שמרלינג,
המפקד היהודי של האומשלאגפלאץ, המכונה ע"י הגרמנים "התליין היהודי").
ובראש המצעד הזה צועד קורצ'אק...
לא !תמונה זו לא תשכח לעולם מליבי.
לא הייתה זו צעדה לעבר הקרונות,
אלא מחאה מאורגנת, אילמת, נגד הרצחנות!
שלא כאותו המון צפוף שהובילוהו לקרונות כבהמות לטבח,
מתחיל מחזה שאין רואים כמותו בחיים.
הולכים ילדים ערוכים ברביעיות וקורצ'אק בראשם,
עיניו נשואות נוכחו, ידיו אוחזות ידי שני ילדים.
את הטור השני מובילה סטפניה וילצ'ינסקי את השלישי ברוניאטובסקי,
ילדיה תרמילים כחולים על גבם.
את הטור הרביעי מוביל שטרנפלד מהפנימייה שברחוב טברדה.
היו אלה הקאדרים היהודיים הראשונים שצעדו בכבוד לקראת המוות ,
ובעיניהם בוז למרצחים הברברים.
הם בישרו את יום הנקם לאסוננו, שילם לעוולה שגרמו לנו.
אפילו שוטרי משטרת הסדר התייצבו דום והצדיעו.
כשראו הגרמנים את קורצ'אק שאלו: "“Wer ist der?   (מי האיש הזה?).
לא יכולתי לשאת עוד, דמעות פרצו מעיני ,
הסתרתי פני בכפות ידי ולבי פילח כאב עמוק,
על כי חסרי ישע אנחנו,
על שאין בידי לעשות דבר אלא להתבונן בחוסר אונים במעשה הרצח".
 
 

 ו. דברי סיום

 

אפשר לסכם במשפט המבטא את עוצמת אישיותה -
של סטפה יותר מכל מפי אחד מחניכיה :
"בלי קורצ'אק לא הייתה סטפה, אך בלי סטפה לא היה קורצ'אק"
כמו כן הדברים שאומר עליה המחנך יהודה כהנא גם הם מבטאים
את חוזק וגדולת אישיותה:
"סטפה הייתה מופת של אדם מסור לייעודו ולמשימותיו ללא שיור.
היא הצטיינה בחריצותה, אחריותה, דייקנותה והחמירה עם עצמה ועם אחרים.
כל מה שרק אפשר היה לעשות לרווחתם  של הילדים, היא עשתה.
זה נתן לה יסוד ותוקף מוסרי לדרוש גם מאחרים מסירות, אחריות והתמדה.
" אסיים בדבריה המרגשים של מדז'יה זלינגר- מרקוזה,
דברים שמסבירים מאין שאבה סטפה כוחות להקדיש את חייה -
במסירות אין קץ לתפקידה כמחנכת לצדו של קורצ'אק שכה אהבה והעריכה:
"כשאני שבה במחשבתי אל הזמנים הרחוקים ההם
רואה אני את שני האישים הדגולים האלה,
חיים ופועלים בבית קסום של ילדים מאושרים: הדוקטור - גאון שקט,
לא בולט, נחבא בבגדיו הפשוטים (גם ידיו הלא שקטות תקועות תמיד בכיסים).
סטפה מרשימה בעצמה וביציבות הקבועה שלה.
שניהם מחוננים בחכמה רבה ובכושר מאבק עצום כן,
עכשיו אנו מבינים. אבל אז?
כאשר סטפה הצעירה פגשה רופא צעיר סופר-פדגוג-קצין,
ונוסף לכך סוציאליסט, מתחבר עם בני עניים?!... מי ידע משהו,
מי חזה? על סף החיים סטפה, האמידה,
המשכילה, מלאת הלהט ידעה: פה שדה הפעולה שלי.
כאן מקומי בעולם. האדם הזה זקוק לעזרה. בעוזרי לו אהיה אני תמיד,
עם כל מאגר הכוחות, המרץ והרצון הטוב כן יעזרני האל! ותודה לך אלי,
שנתת לי לב המסוגל לאהוב ולהקריב.
את האדם הזה רוצה אני לאהוב,
להיות לו למשענת ברגעים הקשים ולחזקו ברגעי ייאוש.
שאיפותיו הן גם מטרתי. האידאלים שלו  - הם גם שלי.
למען האדם הזה רוצה אני לחיות. ואם אפשר, אם מותר להעניק לו ,
לגלמוד, מעט חמימות לבבית וגם לקבל זאת ממנו...ואם יהיה צורך ,
אם זה ייגזר למות למענו, במקומו ואולי איתו,
כך יעזרני האל..." יאנוש קורצ'אק אמר עליה: ...
"אני אבא עם כל הצדדים השליליים שלו.
תמיד עסוק, חסר פנאי, יודע לספר סיפורים,
אך עושה זאת לעתים רחוקות.
סטפה היא אם, לעתים גם לא צודקת, אבל בלעדיה אי אפשר לחיות"...
 
  

ז. ביבליוגרפיה

 1.   שמעון זקס ורונית פלוטניק, "סטפה האשה מאחורי קורצ'אק", 

       הוצ' פפירוס, אונ'  ת"א, 1986.

2.   פ' אפנשלאק, "הדוקטור נשאר", הוצ' קריית ספר, ירושלים, תש"ו.

3.   י' פרליס, יאנוש קוצ'אק - מחנך עד תום, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1980.

4.   עמנואל רינגלבלום, כתבים אחרונים, ינואר 1943-אפריל 1944,

      יד ושם, לוחמי הגטאות, ירושלים תשנ"ד.

5.   עמנואל רינגלבלום, יומן ורשימות מקופת המלחמה,

      גטו ורשה ספטמבר 1939-דצמבר 1942, כרך א',

      הוצ' יד ושם ולוחמי הגטאות, ירושלים תשנ"ג.

6.   י' צוק, סטפניה וילצ'ינסקה, נר לזכרה.

7.   תמר רז, סטפה הלא נודעת, מאמר בעיתון הקיבוץ, 17.12.98 ,

      יד ושם המרכזייה הפדגוגית.

8.   מדז'יה זלינגר- מרקוזה, על קורצ'אק ועל סטפה,

     עיונים במורשתו של יאנוש קורצ'אק, מס' 2 , הוצ' לוחמי הגטאות, חיפה 1989.

9.   עדה הגרי (פוזננסקי) סטפה וילצ'ינסקה – כפי שהייתה,

      בתוך בעיונים במורשתו של יאנוש קורצ'אק, מס 5, בהוצ' אונ' חיפה,

      לוחמי הגטאות והאגודה ע"ש קורצ'אק בישראל,1995.

10. עיונים במורשתו של יאנוש קורצ'אק,

      מקורות חדשים מהגטו, מס 4, בהוצ' אונ' חיפה,

      לוחמי הגטאות והאגודה ע"ש קורצ'אק בישראל, 1993.

11. י' פרליס,יאנוש קורצאק מן הגטו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1982.

 

 



הגיבו בפייסבוק