תמי שם טוב



       הילדה "פגועת המוח"

שנהפכה לסופרת עטורת פרסים



כתבה זו יצאה בחסות: "עיתון הארץ", כתבה: מיה סלע בתאריך: 24/11/2013 


קישורים נוספים: תמי שם טוב,

ספרים שיצאו: אני לא גנברק בשביל מילימהפכת התפוזים של מתי

רק גליה רואה אותםואיך קוראים לך עכשיוהסיפור של אליעזר בן יהודה,

חתול בא הביתה, דאוס האל שבתוך המכונה, רק גליה רואה אותם,

בקרוב התווספו לרשימת הספרים גם:

ממציאים ומגליםמארי קיריקונצרט בחולות, חלוצים של תרבות,

המדענית מארי קירי היא גיבורת ספרה החדש של תמי שם-טוב,

שבספר קודם החייתה את בית היתומים של קורצ'אק.

איך נהייתה הילדה לקוית הלמידה, 

שלהוריה נאמר כי היא פגועת מוח, 

לסופרת ילדים ונוער מצליחה ?

את ספר הילדים הראשון שהוציאה כתבה תמי שם-טוב בניו יורק.

היא הייתה אז בת 28 ומקור ההשראה לספר לא ברור לה עד היום.

אולי זה היה השיפוצניק, המשרד המטונף שבו עבדה,

השעמום, ואולי היה זה הלב השבור שלה.

עד אז הייתה עיתונאית ועורכת. בניו יורק עבדה ב"מעריב אמריקה".

"הייתי צריכה עוד פרנסה ומצאתי עבודה אצל שיפוצניק ישראלי

שהיה צריך מזכירה שתשב במשרד", היא מספרת.

"היה נורא משעמם שם והמשרד היה הכי מטונף שראיתי אי פעם.

יום אחד פתחתי את המחשב וכתבתי

קוראים לי יובל אבל בבית תמיד קראו לי יובלי,

בכיתה קראו לי יובי ורק מילי קראה לי יויו.

הסיפור הזה הוא קצת עלי, הוא בעיקר על בת הדודה שלי מילי...' וכו'.

לא היה לי מושג מי זה יובל ומי זאת מילי, אבל חשבתי שפיצחתי את השיטה,

שמצאתי דרך לא להשתעמם במשרד.

נעשה לי מרתק אצל השיפוצניק ובאיזשהו שלב הבנתי שזה יכול להיות ספר,

לילדים בגיל של גיבורי הספר.

זה היה מוזר כי לא הכרתי ילדים ולא הכרתי גם ספרות ילדים.

הלכתי ל'בארנס אנד נובלס',

ישבתי שם עד מאוחר בלילה וקראתי המון ספרי ילדים ונוער.

באיזשהו שלב השיפוצניק פיטר אותי כי הייתי מאוד עסוקה בספר,

ואת המעט שהיה לי לעשות במשרד לא הצלחתי לעשות.

הייתי אובססיבית לגבי הספר הזה,

היה נדמה לי שאני רואה את הילדים האלה לידי.

בתקופה ההיא נפרדתי מבן זוג שבגללו עברתי לגור בניו יורק,

אז יכולתי להתמסר באופן מוחלט לילדים האלה שברחו מהארץ לניו יורק,

יכולתי לעשות עם הלב השבור שלי משהו".







הספר ההוא, "רק בשביל מילי",

ראה אור ב-1998

בהוצאת הקיבוץ המאוחד,

וזיכה אותה בפרס

זאב לספרות ילדים ונוער.






בשלב הזה כבר הבינה שם-טוב ש"מצאתי את הדבר שאני באמת אוהבת לעשות. חזרתי לארץ, גם כי הבנתי שאם זה הדבר שאני רוצה לעשות,

אז אני חייבת לגור במקום שמדברים בו עברית.

כך יכולתי גם לנפץ בקלות את חלום ההגירה שלי".

היא בת 44 היום, אמא לשתי בנות,

עדיין עובדת בעיתונות, ככתבת הבריאות של "לאשה",

אבל גם נפגשת לא מעט עם ילדים בבתי ספר,

ומנחה סדנאות כתיבה של ספרות ילדים.

בסמסטר הבא תלמד סדנת כתיבה בחוג לכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה.

ולשנה הבאה היא מגבשת תוכנית שתשלב בין ספרות ילדים ונוער מערבית,

עברית וערבית ותכלול גם סדנאות כתיבה בשתי השפות. 

בין ספרי הילדים שהוציאה עד כה,

"מהפכת התפוזים של מתי" ו- "רק גליה רואה אותם" (הוצאת הקיבוץ המאוחד),

"ואיך קוראים לך עכשיו", "הסיפור של אליעזר בן יהודה" ו"אני לא גנב"

(הוצאת כנרת זמורה דביר).

בימים אלה רואה אור ספר חדש שכתבה בסדרת "ממציאים ומגלים"

(בהוצאת כנרת). הספר, "מארי קירי",

קטע הקראה:

אויר להפליא בידי אלינה גורבן ומספר את סיפורה של המדענית

שגילתה את הקרניים החזקות בעולם.

זהו ספר חמישי בסדרה נהדרת שיזמה וכתבה ד"ר תמר כוכב.

כוכב כתבה את הספרים על צ'רלס דרווין, גלילאו גלילי,

האחים רייט ותומס אדיסון אבל לא זכתה לראות אותם בדפוס.

"תמר כוכב הייתה מדענית שיזמה את סדרת הביוגרפיות לילדים של אנשי המדע",


מספרת תמי שם-טוב:

"היא מתה מסרטן בשנת 2006, לפני שארבעת הספרים שכתבה ראו אור.

והספרים שלה יצאו והם יפים ומוצלחים ומעניינים,

ופותחים בפני הילדים את סיפורי המדע.

לפני שלוש שנים הציעו לי לכתוב לסדרה ספר על מארי קירי,

ואמרתי שלא כי הייתי שקועה בספר 'אני לא גנב' על יאנוש קורצ'אק,

אבל בלילה נזכרתי בספר "מאדם קירי" שקראתי כשהייתי נערה.

נזכרתי בסיפור המדהים של האשה הזאת,

ובבוקר התקשרתי להגיד שאני מתחרטת, 

שאעשה הפסקה קצרה עם קורצ'אק ואכתוב עליה בניגוד לכוכב,

לא הייתה לה גישה קלה למדע.

"הספר הזה שונה מהספרים של תמר כוכב כי היא הייתה מדענית, 

ואפשר להרגיש בספרים שלה שהיא באמת אוהבת את המדע.

אותי המדע מעניין לצורך הסיפור,

והסיפור של מארי קירי הוא על פמיניזם, פטריוטיות ופציפיזם.

בדרך כלל פטריוטיות ופציפיזם לא הולכים ביחד, אבל אצלה,

כנראה בזכות הפמיניזם, זה כן הלך יחד.

היא הייתה אשה מאוד אמיצה, מאוד נחושה ומאוד אובססיבית".


אובססיית שואה 







  בתחילת החודש קיבלה

          תמי שם-טוב

           את עיטור

  "אנדרסן לספרות ילדים"

   על ספרה "אני לא גנב"

   שראה אור בשנת 2012.











בספר היא מתארת את סיפורו של ילד בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק.

השופטים כתבו:


"הספר 'אני לא גנב' הוא יצירה שמדגימה את ניסיונו של היחיד,

יהיה זה ייאנק או מושא הערצתו קורצ'אק, לשמור על שפיות אנושית ומוסרית,

ברגעים שבהם ערכי יסוד מתמוטטים כמגדל קלפים.

גיבורי הסיפור אינם אותם היוצאים אלי קרב,אלא אותם השומרים בצל הזוועה

על צלם אנוש,אלה המשלבים בין צורכי 'האני' לצורכי הקולקטיב.

ויפה מסר זה, שאותו נושאים ייאנק וקורצ'אק, גם לימינו,

עת נוטים אנו להסב מבט מה - אחר".

בתחילת השנה זכתה גם בפרס לאה גולדברג

ובפרס "דף דף" לספרות ילדים על הספר הזה.

זו לא הפעם הראשונה שהיא כותבת על תקופת השואה.

ספרה היפהפה "ואיך קוראים לך עכשיו" שראה אור בשנת 2007,

מבוסס על סיפור אמיתי של ילדה שמסתתרת בהולנד

הכבושה ומתכתבת עם אביה.

הספר הזה, שתורגם לכמה שפות, זיכה אותה בפרס יד ושם לספרות נוער,

בפרס זאב ובפרס ע"ש טרודי ברגר והיה מועמד

לפרס ספר הילדים הטוב ביותר בגרמניה בשנת 2010.


נראה שיש לך עניין מיוחד בתקופה הזאת.

"כשהייתי ילדה, כמו שקורה להרבה ילדים במערכת החינוך הישראלית,

נחשפתי מוקדם מדי לספרות שואה קשה, שלא התאימה לגילי הצעיר.

פיתחתי עניין מופרז בשואה וקראתי עוד ועוד ספרים קשים.

זה היה אובססיבי ואחר כך במשך שנים לא קראתי על השואה

בכלל כי זה היה יותר מדי בשבילי.

את הספר "ואיך קוראים לך עכשיו" יכולתי לכתוב כי הילדה שם נילי גורן,

שהפכנו במשך הכתיבה לחברות נפש הסתתרה אצל אנשים שאהבו ודאגו לה.

היא לא הייתה במחנה השמדה ולא עברה זוועות קשות.

יכולתי להזדהות עם הסיפור שלה בלי לפחד על עצמי.

חוץ מזה, היה לי וגם לה חשוב להדגיש בסיפור שלה צדדים כמו הומניזם,

אלטרואיזם, אהבת אדם וגבורה אמיתית.

לכן הקדשנו את הספר לגיבורים האמתיים של המלחמות ,

האנשים שמצילים חיים, ולא אלה שלוקחים אותם".


ואיך הגעת ליאנוש קורצ'אק?

"אחרי שכתבתי ביוגרפיה על אליעזר בן יהודה לילדים קטנים חיפשתי גיבור נוסף, וחשבתי עליו, אבל כשהתחלתי לקרוא עליו הבנתי שאני כמו כולם ,

יודעת בעיקר על סופו של האיש, ולא על חייו.

לא ידעתי עד כמה בית היתומים שלו היה מהפכני – בית יתומים דמוקרטי

הומניסטי בניהול עצמי של הילדים, בית יתומים עם חוקה שחיברו הילדים,

עם בית משפט שכולם היו כפופים לו, גם קורצ'אק והמדריכים האחרים.

עיתון, תרבות, קייטנה של חודשיים שהייתה בה אולימפיאדה.

לא ידעתי שהוא פעל במשך 30 שנה ונתן בית למאות ילדים.

החלטתי לנסות להחיות את בית היתומים.

למדתי כל מה שיכולתי על המקום ועל הדרך שבה פעל וכמובן על קורצ'אק.

המצאתי ילד בדיוני, שמבוסס על סיפורים של ילדים מאותו זמן ומאותה תקופה, והכנסתי אותו לבית היתומים לגדול תחת כנפיו הטובות של קורצ'אק".

בסופו של דבר היא לא כתבה ביוגרפיה של קורצ'אק אלא רומן לילדים.

היא עשתה זאת גם בעזרתם של שניים מחניכיו.

"פגשתי שני חניכים מתוך שלושה שעדיין בחיים", היא מספרת.

"הם עזבו את בית היתומים לפני שהמלחמה פרצה.

אחד מהם הוא הצייר יצחק בלפר והשני הוא הצלם שלמה נדל.

הרבה מהתמונות של בית היתומים של קורצ'אק הם צילומים ששלמה נדל צילם.

הוא כתב עכשיו את ספר הזיכרונות שלו,שיושק ב-24 בדצמבר בבית אריאלה.

תהיה שם גם תערוכת צילומים שהוא צילם כחניך בבית היתומים".


הם אישרו את המיתוס של קורצ'אק או הפריכו אותו ?

"הם חיזקו את המיתוס, הם כל כך קורצ'אקאים. בלפר הוא צייר ופסל גם בזכות קורצ'אק, שזיהה את כישרון הציור שלו ואיפשר לו להשתמש במשרד שלו וגם נתן לו ציוד של ציירים. הייתה לו דרך לזהות אצל ילד כישרון ואז לפתוח בפניו את הדלת. הוא היה ילד מבית מאוד עני, לא היו לא צבעים בבית. הוא אמר לי 'פתאום יש לי סטודיו משלי!' באותו אופן קורצ'אק גם טיפח את כישרון הצילום של שלמה נדל ".


מה הסיכוי שילדים ירצו לקרוא-

על בית היתומים של יאנוש קורצ'אק?

"ילדים אוהבים ספרים על בתי יתומים.

הרי באיזשהו מקום יתמות היא גם פנטזיה של ילדים.

משיחות עם ילדים שמתי לב שבנות מתעניינות בספר

כי הגיבור יתום והבנים אוהבים את העובדה שהגיבור הוא גנב,

ילד רחוב, לכאורה קשוח".


מתנה גדולה שקיבלתי:

היא עצמה הייתה ילדה בעלת לקות למידה שלא ידעה לכתוב ולקרוא עד כיתה ג'.

"מי שהצילה אותי ועזרה לי להתגבר על הלקות היא עבריה גל,

שהייתה מורה להוראה מתקנת וגרמה לי להמציא סיפורים",


היא מספרת:

"כשנפרדתי ממנה בערך בכיתה ד' היא אמרה לי שהיא חושבת

שאני אהיה משוררת או סופרת".

כל זה היה בזמנים שבהם לא ידעו מהי לקות למידה.

היא מספרת שלאימא שלה נאמר שיש לה "Minimum brain damage", לא פחות. "

זה מה שאמרו להורים שלי, שאני פגועה מוחית.

למזלי אמא שלי היא בן אדם גדול והיא אמרה לי שאין אדם שהמוח שלו מושלם.

היא אמרה מינימום? זה הכל? את יודעת כמה יש לכל השאר?"

את הספר "מהפכת התפוזים של מתי" ,כתבה על ילדה שלא יודעת לקרוא ולכתוב ובסופו של דבר עושה מהפכה אקולוגית.

במפגשים שלה בבתי ספר היא מספרת לילדים גם על הקשיים שהיו לה כילדה. "החוויות הכי גדולות שלי קשורות למפגשים על הספר הזה",


ועוד היא מספרת:

"הייתי פעם בבית ספר קשה במפגש עם כיתות ג'.

שבוע לאחר מכן הגעתי למפגש עם כיתות ד',

הלכתי בלב כבד כי היה קשה עם המשמעת.

המורה חיכתה לי בחוץ עם עוד אשה,

שהסתבר שהיא אמא של ילדה שהייתה במפגש הקודם.

היא סיפרה שלקחה חופש מהעבודה במיוחד כדי לבוא לפגוש אותי,

סיפרה שהחיים של הילדה שלה השתנו משבוע שעבר,

שזו ילדה שיש לה עומס רגשי והיא לא מסוגלת לפתוח מחברת או לכתוב אות,

אבל כשחזרה הביתה מהמפגש אמרה לאימא שלה ,שהיא הכירה מישהי שהיא כמוה וביקשה מחברת כי היא רוצה להתחיל לכתוב סיפור, ומאז היא כותבת סיפור.

אמרתי לאימא, זאת המתנה הכי גדולה שקיבלתי. אני לא אשכח את הילדה הזאת".


האם תכתבי גם למבוגרים?

"כתבתי כמה סיפורים קצרים ואפילו חתמתי על חוזה להוציא קובץ סיפורים,

אבל כרגע אין מספיק סיפורים לקובץ,

ואני לא מגיעה אליהם כי תמיד יש ספר ילדים שיותר מעניין אותי.

אני לא רואה בכתיבה לילדים מדרגה בדרך לספר מבוגרים.

האמת, אין לי עניין כל כך בקהל המבוגר.

הרבה אנשים אומרים לי, 'נו, את כותבת כל כך יפה,


למה את לא כותבת למבוגרים? 

אבל אני רואה בכתיבה לילדים אמנות בפני עצמה.

נדמה לי שאנשים שכותבים לילדים, זה משאיר אותם קצת יותר אופטימיים,

כי אפילו כשכותבים להם על נושאים קשים,

למשל השואה, אי אפשר שהכל יהיה שחור משחור,

תמיד נשאר שם גם משהו טוב ותמיד יש תקווה.

אם הסיפורים שכתבתי למבוגרים היו מתפרסמים

היה צריך לחלק אתם מרשם לציפרלקס.

היה בהם משהו קשה ומדכא, ואילו בכתיבה לילדים זה אחרת, אסור לשבור ילד".


מה זה ספר ילדים טוב בעינייך?

"כמו ספר טוב למבוגרים; ספר שמספק חוויה רגשית, אסתטית, אמנותית,

שנוגעת בנפש של הקורא.

יש ספרי ילדים דידקטיים וכולם אוהבים להגיד כמה הם נוראים ואיומים.

רובם באמת נוראים ואיומים אבל לא כולם.

הם לא חייבים להיות כאלה.

וגם להם יש מקום בקשת הרחבה של הז'אנרים שנכללים

בספרות הילדים, בעיקר – ונכון שזה קצת נדיר -

אם במקביל לפן הדידקטי יש בהם גם איכות של ספר טוב".


מה יהיה הספר הבא?

"כתבתי עם רחלה זנדבנק, עורכת ספרי הילדים של כתר,

את "קונצרט בחולות", שייצא בחודש הבא.

הוא מיועד לילדי הגן והכיתות הנמוכות ומספר את הסיפור

של הקונצרט הראשון של הפילהרמונית בתל אביב.

זה ספר ראשון בסדרת "חלוצים של תרבות",

סיפורים על אנשים ואירועים תרבותיים בראשית המאה הקודמת.

אנחנו מתכננות לכתוב על שושנה דמארי, בוריס שץ,

האדריכל אריה שרון, תזמורת רשות השידור בערבית ועוד אנשים

ומוסדות שהיו כאן ראשונים בתחומי תרבות שונים.

ובסדרת הממציאים יהיה גם ספר על אלברט איינשטיין".





הגיבו בפייסבוק