כתבתה של שרון גבע בעיתון ידיעות אחרונות

לזכרה של סטפה שותפתו של יאנוש קורצ'אק מנהלת בית היתומים היהודי בוורשה

שנשלחה אל מותה במחנה ההשמדה טרבלינקה בליל 5/8/1942

יחד עם קורצ'אק,הילדים וכלל הצוות המחנכים והמטפלים.

לחץ קריאה במקור כאן :

בחודש מאי 1939 באה סטפה וילצ'נסקה לבקר את מרים שיר בביתה בתל־אביב. היה זה זמן קצר לפני שהיא חזרה לפולין, בתום תקופה שבה נמצאה בארץ, בקיבוץ עין חרוד. אף שווילצ'נסקה יכלה להישאר בפלשתינה, היא החליטה לחזור לעבודתה בבית היתומים קרוכמאלנה 92 בוורשה. כעבור חודשים אחדים פרצה מלחמת העולם השנייה. ב־1940 נסגר הגטו בבירת פולין. בין חומותיו המשיך בית היתומים לפעול. ב־5 באוגוסט 1942, כשבועיים לאחר תחילת "האקציה הגדולה", גורשה וילצ'נסקה לטרבלינקה יחד עם הילדים והילדות ועם צוות הבית, בראשו ד"ר יאנוש קורצ'אק.

18 שנה אחרי הביקור ההוא, שיר כתבה עליו בעיתון. מרים שיר (וולמן), ילידת פולין, הגיעה ארצה בעלייה הרביעית אחרי שלמדה פסיכולוגיה, ספרות ובלשנות. כאן עבדה כעיתונאית ומתרגמת מיידיש ופולנית. במשך שנים היא כתבה וערכה את מדור הנשים בעיתון "דבר". ביום הזיכרון לשואה תשט"ז (1957) היא הקדישה את המדור לווילצ'נסקה וסיפרה על פגישתן זו, שבדיעבד הייתה האחרונה. היא סיפרה גם כי כשנפרדו אמרה וילצ'נסקה "שהיא נוסעת לפולין, ואדיר חפצה להעביר משם ילדים לארץ ישראל".

במשך עשרות בשנים הייתה וילצ'נסקה, מחנכת ושותפתו של קורצ'אק לניהול בית היתומים, כמעט אלמונית. לרוב היא הוצגה כ"יד ימינו של המחנך הדגול". בתקופת המלחמה, סיפרה שיר לקוראות, וילצ'נסקה אירגנה בגטו ועד של נשים, שפעלו יחד להצלת ילדים מן הרעב וממגפת הטיפוס. שיר כתבה שווילצ'נסקה הייתה מ"אמהות הגטו", אחת הנשים הדגולות שפעלו להצלת ילדים שלא היו ילדיהן הביולוגיים, ורבות מהן נשכחו.

בביקור ההוא בתל־אביב דיברה וילצ'נסקה על משנתה החינוכית. שיר זכרה שהיא אמרה: "בתקופה שלנו עשינו משגה – גם קורצ'אק, גם אני – כשחינכנו את ילדי ישראל בפולין לאהבת הזולת בלבד. צריך היה שיגדלו ציפורניים כדי לנעוץ אותן בחיות הטרף בצורת בני אדם". שיר חשבה שווילצ'נסקה לא צדקה. "טעתה המחנכת הדגולה בסברה שהילדים היהודים בפולין לא היו מוכנים למאבק", קבעה. "למעטים ידועים פרקי הגבורה של ילדים, מבריחי מזון לגטו במצור, וילדים לוחמי גטו ואף ילדים שחיו חיי פרטיזנים ביערות".

לדעתה, פעולות שביצעו ילדים בגטאות הוכיחו שילדים מ"שם" ידעו להשיב מלחמה שערה, אולי לא פחות מהצברים הצעירים. שיר גם מצאה נחמה: אף על פי שווילצ'נסקה לא זכתה לראות זאת, הרי היו ילדים שניצלו, הגיעו לארץ ומצאו בית. הנה, כתבה שיר, "מתגשם חלומה", שכן "כיום חוזרים אלינו ילדי הגטו ונקלטים כאן".

שיר כתבה את הדברים בשלהי העשור הראשון למדינה. באותה תקופה חתרה מדינת ישראל לבצר את קיומה והתעצבה דמותה של החברה הישראלית. גילויי העזה ופעלתנות, ודאי מכת אגרוף או ירי אקדח, הועלו על נס והיו מסימני ההכר שהבחינו בין היהודים מ"שם" לבני הארץ "כאן". יותר מ־60 שנה עברו מאז. מקומה של מדינת ישראל מבוסס כבר מזמן, החברה הישראלית חזרה ושינתה פניה עד שפוצלה לארבעה שבטים לפחות. שום כלי נשק, חם או קר, לא יהיה זה שימגר את מגפת הקורונה. ווילצ'נסקה וקורצ'אק לא טעו כשחינכו לנדיבות לב ורוחב יד.   ד"ר שרון גבע מרצה בסמינר הקיבוצים ובאוניברסיטת תל־אביב. ספרה "האשה מה אומרת? נשים בישראל בשנות המדינה הראשונות" ראה אור בהוצאת מאגנס

פרסום ראשון: 19.04.20 , 23:32

נגישות