חוקי בית המשפט בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק 

כתב ותרגם שבח עדן

משפט החברים

חשיבות מיוחדת בחיי החברה שהתנהלו במוסד הייתה ל"משפט החברים".
קורצ'אק עודד את חניכיו לפתור את הסכסוכים שבינם לבין עצמם
ואת אלה שבינם למחנכים ולהנהלת המוסד במסגרת "בית-המשפט"
ששופטיו היו הילדים.

העונש ניתן לפי רשימת עבירות שהייתה ידועה לכל יושבי בית-היתומים והיא נקראה בשם "ספר החוקים",
או "הקודקס". לחלק מפסקי-הדין ניתנה הנמקה בעלת משמעות מחנכת. בהקדמה ל"קודקס"
קורצ'אק מביא את העקרונות שלפיהם
אמור היה משפט החברים לפעול (חלקים מן ה"קודקס" מובאים בכתבים א' (1996), עמ' 224).
עקרונות אלה היו, בתמציתם, כדלקמן:
ילד שחטא, אין טוב מלסלוח לו.
אם עשה דבר רע, משום שלא ידע; כעת הוא יודע.
הרע לעשות שלא בכוונה, יזהר בעתיד.
אם חטא מפני שקשה לו שלא לחטוא, ישתדל. חטא מפני שפיתוהו חבריו, לא ישוב לשמוע בקולם.
ילד כי חטא, אין טוב מלסלוח לו ולחכות עד שייטיב דרכיו.
אבל בית הדין חייב להגן על השקטים, כדי שלא יפגעו בהם התוקפנים והטרדנים.
בית-הדין חייב להגן על החלשים מפני החזקים,
על הישרים והחרוצים, שלא יפריעו הרשלנים והעצלנים.
בית-הדין חייב לדאוג לסדר, כי חוסר-הסדר פוגע, קודם כל, בטובים, בשקטים, בישרים.
בית-הדין עדיין אינו התגלמות הצדק, אך מחובתו לשאוף לצדק.
בית-הדין אינו התגלמות האמת, אבל הוא רוצה בה.
השופטים יכולים לשגות. השופטים יכולים להעניש בעד מעשים שנכשלו בהם בעצמם,
מותר להם להרשיע אף את מעשיהם הם,
אבל חרפה היא להוציא פסק-דין מעוות ביודעים (אדן, 1950, עמ' 227).
להלן מבחר "פסקי-דין" וכללים לפעולתו שגיבש בית-המשפט. בית-המשפט לא ידון בעניין כאשר
נמסרה הודעה מטעמו שהמתלונן משך חזרה את תלונתו.
בית-המשפט הגיע למסקנה שההאשמה חסרת שחר.
בית-המשפט אינו יודע מה קרה באמת ולפיכך הוא נמנע מלדון בעניין.
בית-המשפט סבור, שנשוא התביעה שוב לא יחזור על מעשהו (בסעיף זה נדרשה הסכמת הנאשם).
בית-המשפט סבור שאינו חייב לדון בעניין משום שהאשמות אלה ייעלמו בקרוב מעצמן.
בית-המשפט החליט לדחות את הדיון (למשל, למשך שבוע ימים).
בית-המשפט סבור, שמעשהו של הנאשם אינו עבירה;
אלא דווקא מופת של אומץ לב אזרחי (המעשה נעשה מתוך עוז רוח,
או שהוא מעיד על יושר, על דחף אצילי, על כנות, או על טוב לב).
בית-המשפט מבקש להודות לנתבע על כך שהלה הודיע לו על אשמתו.
בית-המשפט מבקש סליחה על כך שגרם לנתבע קושי עקב דרישתו ממנו להתייצב בפניו.
בית-המשפט מביע צער על מה שקרה, ובכל זאת אינו מוצא לנכון להאשים את הנתבע.

מקרים נוספים שבהם סבר בית-המשפט שאין מקום לקיים משפט היו
כאשר הנתבע מילא את חובתו ונהג כפי שצריך לנהוג;
כאשר הייתה לנתבע זכות לנהוג כפי שנהג;
כאשר הגיע למסקנה שהצדק עם הנתבע;
כאשר הגיע למסקנה שהנתבע לא העליב את המתלונן;
כאשר הגיע למסקנה שהנתבע אמר את האמת;
או שהנתבע לא עשה מעשה רע. לעומת זאת, בית-המשפט היה רשאי להטיל את האשמה על הנסיבות,
על המקרה, על הרבים, או על גורם אחר.
הוא היה יכול גם להגיע למסקנה שהנתבע לא היה יכול לנהוג אחרת מכפי שנהג;
או שרבים נהגו כמוהו, ולא יהיה זה נכון אפוא לגנות ילד אחד על מעשים שעשו רבים.

בית-המשפט היה יכול להטיל את האחריות על מה שעשה נתבע על נתבע אחר או על המתלונן עצמו, אם הגיע למסקנה זו.

בית-המשפט היה רשאי גם לסלוח לנתבע, או לבקש מן המתלונן לסלוח לנתבע,
למשל אם הגיע למסקנה שלא מדובר בכוונה רעה, או בכוונה לפגוע,
או שהנתבע לא היה יכול לדעת, או שלא הבין, מה יהיו תוצאות מעשהו,
או שנהג מתוך אי-זהירות, בטעות, מתוך שכחה,
או בתור הלצה, בתקווה שהמעשה לא יישנה.

בית-המשפט היה רשאי לסלוח, לאחר ששקל את התנאים המקלים,
או מפיות שהמעשה נעשה (לטענת הנתבע) מתוך כעס,
או מפני שהיה פזיז או עקשן, או מתוך אמביציה מזויפת,
והוא מבטיח שיתקן את דרכיו.

מניעים נוספים שבית-המשפט קבע שהם בבחינת תנאים מקלים היו:
קנטרנות, פחד, הרגשת חולשה, הצקה מצד אחרים, העדר כוח להתאפק,
אי שימוש בשיקול דעת, הנתבע כבר נענש מספיק, הוא מצטער על מעשהו ועוד.

הייתה גם אפשרות לזכות נאשם בשל סיבות יוצאות מן הכלל:
הנאשם חדש במוסד ועדיין אינו מבין כיצד חייבים להתנהג,
או שהנאשם עומד לעזוב את המוסד ובית-המשפט אינו רוצה שיעזוב כשהוא פגוע.

סיבות נוספות להקלה היו:
הנאשם זכה לעודף אהדה מצד כולם ודבר זה קלקל אותו;
בקשה של חבר (אח או אחות) לסלוח לנאשם;
אחד השופטים דרש לסלוח לנאשם ועוד.

לעומת זאת, בסעיף 100 נקבע, שבית-המשפט קובע,
בלי לסלוח, שלנאשם אכן עשה את המעשה שעליו הוא מואשם.
בסעיף 200 נאמר, שבית-המשפט קובע שהנאשם נהג שלא כראוי,
שנהג רע ואף נהג רע מאד. במקרה חמור (סעיף 500)
היה בית-המשפט מחליט לפרסם את פסק דינו בעיתון המוסד.

גם כאן היו דרגות שונות של חומרה:
נוסף על פרסום בעיתון,
תלית פסק-הדין על הקיר,
הבאת העניין לידיעת משפחתו של הנאשם.

בין העונשים החמורים, על עבירות חמורות,
היה בית-המשפט רשאי לשלול את זכויותיו של הנאשם למשך שבוע ימים (סעיף 800),
להזמין את משפחתו להתייעצות,
לפרסם את פסק-הדין בעיתון המוסד,
ולתלות את ההחלטה על לוח המודעות.

אם נקבע לנאשם סעיף 900, פירוש הדבר היה שבית-המשפט החליט למנות לנאשם
"אפוטרופוס". אבל, אם לא יימצא אפוטרופוס תוך יומיים,
הנאשם יסולק מן המוסד. גם פסק-דין זה יפורסם בעיתון.

פסק הדין החמור ביותר היה סעיף 1000, לפיו בית-המשפט מסלק את הנאשם מן המוסד.
גם פסק-דין זה היה אמור להתפרסם בעיתון המוסד.

לבית-המשפט הייתה גם סמכות להוסיף "המלצות", או בקשות, לפסק-הדין. בין היתר,
לבקש מן המועצה שהדבר לא יחזור על עצמו;
לבקש ממנה למנוע את הדבר הנדון בעתיד;
לבקש לא להוציא את פסק-הדין אל הפועל;
להביע חרדה שהנאשם עשוי לגדול לאדם מזיק;
ולהפך, להביע תקווה, שהנאשם יגדל ויהיה לאדם אמ"ן-לב.

בית-המשפט היה מורכב מ5- שופטים, שנבחרו מבין הילדים בדרך של הגרלה.
בהגרלה היו רשאים להשתתף ילדים שלא עברו עבירה במשך השבוע.
בדרך זו שותפו כמעט כל הילדים בעבודת בית-המשפט.
בתור מזכיר בית-המשפט שימש אחד המחנכים, אך לא הייתה לו זכות הצבעה.
תפקידו היה לרכז את העדויות, לקרוא אותן בפני בית-המשפט
ובסוף ההליכים להקריא את פסק-הדין בפני האסיפה הכללית. למחנכים ולמבוגרים האחרים,
כמו לכל אחד מן החניכים, הייתה זכות לערער על פסק-הדין.

המאשים היה יכול לבוא בפני בית-המשפט ביום הקבוע בשעה שנקבעה לכך.
פסק-הדין שימש בדרך-כלל להערכה מוסרית של המעשה.
רוב הסעיפים (עד 99) היו למעשה פסקי-דין מזכים. לעתים קרובות מאוד נעשה שימוש בסעיף הראשון:
ביטול התביעה בידי המאשים. הנאשם היה יכול להיות הן ילד והן מבוגר.
במקרה יוצא מן הכלל היה בית-המשפט מגנה את התנהגותו של מבוגר.
אמנם בית-המשפט מעולם לא דרש את הרחקתו של אחד המחנכים,
אבל עצם קביעת פסק-הדין לפי סעיף 400 או 500 (מעשה רע מאוד)
היה בו כדי לשמש רמז למחנך, שעליו לעזוב את המוסד.
אשר לסעיף 1000, כמעט שלא השתמשו בעונש של הוצאה מן המוסד.
במקרה שהיה ערעור על פסק-הדין, חידשו את המשפט כעבור חודש.
בינתיים לא הוציאו את פסק-הדין אל הפועל.

בכל חודש סוכמו פסקי-הדין באופן כללי ולכל פרט לחוד.
באמצעות חיבור הנקודות (גובה המספר הצביע על חומרת העבירה)
תוארה התנהגותו של כל ילד בצורה גרפית.
התיאור הגרפי וההשוואות שימשו אמצעי מקובל בשיטתו של קורצ'אק להבליט את השיפור,
העדר השיפור או ההרעה בהתנהגות.
בדרך זו ניתן עידוד, ללא דברי הטפה,
לילדים להתנהג כראוי. כך נמנעו גם הכללות לא מבוססות.
הסיכומים במספרים חייבו להביא בחשבון רק את העובדות, ורק אותן.
השימוש במספרים היה אמור ללמד זהירות ויושר בהערכה.
החשש, שהנהגת "משפט חברים"
תביא להגדלה רבה של מספר המשפטים שיוגשו,
התבדה עד מהרה, הגם שהיה לו יסוד בזמן הראשון.
קורצ'אק האמין, שמשפט החברים עשוי להוות חוליה שתוליך למתן זכות שווה לילד,
תוליך לקונסטיטוציה, תחייב לפרסם את הצהרת זכויות הילד.
לילד זכות לטיפול רציני ועיון צודק בענייניו.
עד כה הכל היה תלוי ברצונו הטוב של המחנך,
במצב רוחו הטוב או הרע. לילד לא הייתה זכות למחות.
יש לשים קץ לעריצות (כתבים א' (1996), עמ' 224).

נגישות